ההיסטוריה שאנו מלמדים. מתוך המאגר העצום של העבר האנושי, נבנה מקצוע לימודי בשם היסטוריה. חומר הגלם שלו הוא אירועים, תופעות ודמויות. אנו מלמדים בבית הספר היסטוריה של אירועים רבי-משמעות כגון, מלחמות (מלחמת עולם הראשונה), מהפכות (מהפכה צרפתית), חוזי שלום (הסכם ורסאי), כיבושים (מסעי הצלב) או יצירת חברות חדשות (היישוב היהודי הציוני בארץ ישראל). אנו מלמדים היסטוריה של תופעות חברתיות כגון אנטישמיות, אבסולוטיזם, אמנציפציה, לאומיות או דמוקרטיה. אנו מלמדים גם על דמויות חשובות כגון מלכים (לואי 14), נשיאים (וילסון) וראשי ממשלה (בן גוריון), דמויות בולטות וחשובות שעיצבו את החברה שבה חיו והשפיעו על העתיד.
בדרך כלל ההיסטוריה נלמדת בבית הספר על פי תבנית קבועה המורכבת מ (1) סיבות, (2) מאפיינים ו- (3) תוצאות. לפעמים יש גם תבנית בצורה של תרשים זרימה שמייצג תהליך בעל שלבים שונים (המדיניות הנאצית נגד היהודים בין 1933 – 1939). באופן כללי ההיסטוריה שאנו מלמדים בבית הספר היא היורשת של ההיסטוריה של ההיסטוריה שנלמדה בבתי הספר של המאה ה- 19 באירופה. עם זאת, ניתן למצוא גם נגיעות סוציולוגיות או תרבותיות (העיר פראג והקהילה היהודית בימי הביניים). כך או כך, זאת היסטוריה של פוליטיקה וממשל, סיפור של אירועים גדולים ושל שליטים חשובים, היסטוריה שמביטה מלמעלה. כדי למחיש זאת הייתי אומר שאם גישה זאת תוסיף להתקיים, הרי כותרות העיתונים של היום (משבר היחסים בין אובמה לנתניהו) הן הנושאים שיופיעו בספרי ההיסטוריה של מחר.
לימודי שואה. נראה כי רק הנושא הלימודי "שואה" זוכה לדרכי לימוד שונות: הזמנת עדים לכיתה, לימוד באמצעות פרויקטים ועבודות חקר, סיורים חינוכיים להיכרות עם נופי המוות בפולין וגם לימוד באמצעות סיפורים, קטעי ספרות והצגת דילמות אנושיות שחוו בני אדם במקומות שונים של התופת שעלי אדמות. אנו יודעים מקרוב מה שהיה באמצעות העדויות של הניצולים. העדויות הכתובות או המצולמות שלהם הפכו למקורות ראשונים. נראה כי השוני בין לימוד השואה לבין יתר הנושאים בהיסטוריה נובע מהמעמד המיוחד אליו זוכה השואה בקרב החברה הישראלית היהודית. למרות כל המאמצים החינוכיים להדגיש את הפאן האוניברסאלי של העוול, השואה נתפסת בישראל כטרגדיה יהודית ולא כטרגדיה כלל-אנושית. חברת המבוגרים שולחת את צאצאיה לשם כדי שיחזרו יותר ציוניים, משוכנעים שרק ישראל היא המקום היחיד שבה ניתן לקיים חיים יהודיים. השואה היא טרגדיה שמרכיבה את מסכת הזהות הלאומית ומלכדת אותנו סביבה. הסבל שנגרם לבני עמינו בעבר מגביר את רגש השנאה כלפי האויבים ומחייבת אותנו להיות חזקים בהווה. זה לא יקרה שוב. לא עוד. במילים אחרות, הדגש האישי המיוחד שהושם בלימודי שואה נובע מאינטרסים לאומיים וחברתיים כאחד. התודעה החברתית והחיים שלנו בתוך המיתוס תורמים לכך. אולם בשנים האחרונות התעוררו קולות אחרים בנוגע לנסיעות לפולין ולמסרים הגלויים והסמויים של המפעל החינוכי הזה. הדבר במחלוקת. כך או כך, מה שמעניין אותנו כעת הוא ההופעה של סיפורי חיים אישיים שלובשים צורה של דילמות מוסריות איתן התמודדו בני-אנוש כמוני-כמוך בעבר. זאת הזדמנות לעסוק בדילמות מוסריות לא רק מתוך מניעים לאומיים, אלא מתוך מניעים פדגוגיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה