בהנחיית פרופסור סיד שטראוס ופרופסור אבנר בן
עמוס ניהלתי תהליך מרתק של מחקר שנמשך כחמש שנים, בין 1997 לבין 2002, כדי שבסופו
של דבר לזכות בתואר השלישי. היו אלה חמש שנים מרתקות בהן רדפתי אחרי "משהו"
שלא ידעתי כיצד הוא נראה, "משהו" שנקרא "מודל מנטאלי" ושהיה
צריך להימצא בראשם של המורים להיסטוריה. התשתית עליה נבנתה העבודה הייתה מורכבת מידע
בהוראת היסטוריה וידע בכמה סוגיות של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית. לא התחלתי מאפס.
לפניי היו עמיתים שחקרו וכתבו עבודות דומות שבוצעו על מקצועות אחרים, אוכלוסיות
שונות של מלמדים ובגילאים שונים, כמו אצל ילדים בגן. האמת היא שלפעמים לא כל כך
הבנתי מה כתבו ומה היה המודל המנטאלי שהם דיווחו על קיומו. חוויתי שעות אין-ספור
של חיי בקריאת מאמרים, שרטוט דגמים, חשיבת מחשבות, התלבטויות, עמידה בפני בעיות
ומצבי ייאוש. לפעמים התהלכתי כמו אדם ביער חשוף כשאור הפנס נחלש ודועך. לפעמים
האור היה נכבה לחלוטין ולא ידעתי היכן אני נמצא והאם אני הולך לכיוון הנכון או
לאו. המנחים נתנו לי לחוש את המצב של האי-ידיעה ולהתבשל בטעויות. זה היה מעולה.
מכיוון שאיינשטיין אמר, או
לפחות מייחסים אליו את האמירה שאינך מבין דבר עד שאתה לא מצליח להסביר אותו לסבתא
שלך, אני מרשה לעצמי להפוך אתכם ברגע זה לשתי הסבתות שלי, סבתא הלנה וסבתא קטלינה,
כדי להסביר לכם באופן רציף מה עשיתי במשך חמש השנים האלה.
כפי שאמרתי קודם המצוד התנהל
אחר איזה "משהו", מבנה או מנגנון שיש בתודעה של המורים והמטרה שלי הייתה
ללכוד אותו, לתאר את החלקים שלו ולדעת כיצד הוא פועל ומתפקד. המבנה הזה נקרא באופן
כללי "מודל מנטאלי" והוא קיים, לא רק אצל מורים להיסטוריה, אלא אצל
אנשים, בעלי מלאכה ותפקידים שונים. למשל, אם המקרר בבית הפסיק לפעול, ומבלי להיות
חשמלאים, אחד הדברים שאנו עושים הוא לבדוק את הפקקים של החשמל. זאת אומרת, אנחנו
יודעים שבלי חשמל, אין מקרר. הידע האינטואיטיבי הזה הוא חלק מהמודל המנטאלי שלנו
לגבי המבנה והתפקוד של המקרר. למה זה כל כך חשוב? כי הנחנו שמודל כזה הוא שזה שמניע
את פעולת ההוראה של המורים. הוא זה שמכוון אותו. הדבר דומה למצב שבו אנחנו מגיעים
למסעדה כדי לאכול ארוחת ערב. אנחנו מתנהגים שם לפי איזה תסריט שרץ במוח
שלנו...אנחנו נכנסים, עומדים ומחכים למארח, הולכים לשולחן המיועד, יושבים, עונים
למלצר, מסתכלים בתפריט, בוחרים מנות וכו'. התסריט הזה הוא סוג של מודל מנטאלי. קיימים
אצלנו הרבה תסריטים כאלה שלמדנו אותם בחיים ואנו שומרים עליהם ומפעילים אותם כשנמצאים
בפני מצבים שונים בחיים. אם הדוגמה הזאת מובנת, אומר שהמודל שחיפשתי אצל המורים היה
דבר דומה לתסריט של האדם במסעדה. במקרה של המורים התסריט או המודל שיושב אצלם
אי-שם בתודעה הוא המריץ את ההוראה שלהם בכיתה כשהם מלמדים.
חיפשתי אותו בתודעה של שישה
(6) מורים שונים להיסטוריה כשהם נמצאים בכיתה ומלמדים על השואה בכיתות ט'. מדוע
בחרתי את הנושא של השואה? כי חשבתי שהוא נושא היסטורי שניתן למצוא בו, כמו כל נושא
היסטורי אחר, הסברים אינפורמטיביים של המורה שמוסרים מידע היסטורי לתלמידים כגון,
על אירועים שונים, סיבות, תוצאות, תהליכים ואנשים. אבל חשבתי שכאשר מדברים או
מלמדים על השואה יכולים להופיע עוד שני היבטים נוספים. אחד הוא התייחסויות של המורים
שגורמות לתגובות של אמפתיה אצל התלמידים והשני הוא התייחסויות של המורים שקשורות
לערכים ולהתנהגות מוסרית.
בשלבים המוקדמים של המחקר
פגשתי את פרופסור סאם וינבורג שנחשב לאחד המומחים המוכרים בתחום של הוראת
היסטוריה. הוא ישב במטולה בשנת שבתון ואנחנו ישבנו לדבר בקניון המפרץ בחיפה. רציתי
לשמוע ממנו מה דעתו על המחקר שעדין היה בחיתוליו. הוא אמר לי שאם אני רוצה לדעת מה
המורים עושים וכיצד הם מלמדים, הדבר הכי פשוט הוא לשאול אותם. מכיוון שעדין לא
הייתי בטוח ומגובש עם עצמי, הנהנתי בראש. בהמשך הבנתי שתשובתו לא הייתה מספקת.
אפשר לבקש לספר מה עושים, אבל ייתכן שאם מישהו מתבונן מבחוץ על מה שאנחנו עושים,
הוא יגלה דברים אחרים ושונים מאלה שסיפרנו. המחקר שלי התמקד בחיפוש אחר המודל
המנטאלי של המורים כשהם מלמדים בפועל ולא כשהם מדברים על ההוראה שלהם.
עכשיו תשאלו אותי כיצד
מבררים מה יש בתודעה של המורים בזמן שהם מלמדים בכיתה...איך אפשר לדעת מה עובר
במוחם? בטח תגידו שצריך לחבר אותם באמצעות לאלקטרודות למחשב שקורא מחשבות. באותם
הימים עדין לא הייתה קיימת אפשרות כזאת ונדמה לי שגם היום זה עניין של סרטים בדיוניים.
כל מה יכולתי לעשות היה לשער השערות מבוססות על המחשבות שלהם על סמך מה שראיתי. זאת
אומרת, צילמתי אותם במסרטת ווידאו ואת הסרט הכנסתי למחשב והפעלתי תכנה שאפשרה לי
לצפות בסרט ולעצור אותו כל פעם שרציתי. אפילו כל כמה שניות שבהן המורה דיבר משפט
קצר ביותר. אציג לכם כאן דוגמה של חלוקה להיגדים מתוך רצף הדיבור של אחד המורים:
"…(1) אתם מדמיינים את עצמנו, (2)
את עצמכם? (3) חבר'ה, היא צעירה מכם בשנתיים כאשר פורצת המלחמה (4) והיא בערך
בגילכם במהלך המלחמה… (5) בגיל 13 היא מגיעה למנזר. (6) זה הגיל שלכם, נכון? (7)
תראו איזו ילדות יש לה? (8) בית הספר הגדול שלה הייתה המלחמה".
מכיוון שצילמתי בסך הכל
עשרים וארבעה (24) שיעורים (כל מורה לימד ארבעה (4) שיעורים) והגעתי לחמש עשרה
(15) שעות של חומר-גלם לניתוח, כך היו לי כ- 3625 יחידות שהייתי צריך לנתח. את
אלפי ההיגדים האלה מיינתי על פי הקטגוריות של כלי מחקרי שבניתי תוך כדי הצפייה.
זאת אומרת, לא היה קיים כלי כזה בכלל. יצרתי ובניתי אותו מתוך ההיגדים של המורים
עצמם. העניין לא כל כך פשוט. מיון ההיגדים של המורים התבצע לפי שלוש קטגוריות
מרכזיות: מידע, אמפתיה וערכים ובתוך כל קטגוריה היו תת-קטגוריות ובתוך
התת-קטגוריות היו תת-תת-קטגוריות ועוד. זה באמת היה מורכב והיה צריך לשמוע היטב מה
המורים אומרים כדי לסווג את הקטעים השונים. אתן כאן כמה דוגמאות כדי שתחושו את
העניין בעצמכם. למשל, קטע כזה נחשב לקטע אינפורמטיבי:
"היטלר הוא הנציג של המפלגה
הנאציונל-סוציאליסטית, ומפלגה זו זוכה במספר הקולות הגדול ביותר לפרלמנט הגרמני,
וכך היטלר נכנס לשלטון."
...היגד כזה נחשב להיגד
אמפתי:
"האם ניסיתם פעם להסביר לילד קטן מה זה שישה
מיליון?"
וקטע כזה נחשב לקטע ערכי:
"האימא רוצה להציל את חיי הבת… ואיך היא עושה את
זה?… היא נותנת אותה לאיכר פולני."
אולם עדין הייתי רחוק מהיעד. מה שמיינתי היה
מה שצפיתי ושמעתי. לא מה שיש למורה בתודעה שלו. כל מה שיכולתי לעשות היה לשאול את
עצמי: מה מנחה את המורה למסור את המידע שהוא מוסר, לבקש מהתלמידים לדמיין משיהו
בעבר או להעריך פעולה של מישהו אחר כפי שהוא עושה? אני חוזר לדוגמה של המסעדה כדי
שהדברים שלי יהיו יותר ברורים וכדי שאתם לא תאבדו אותי בדרך. אני מריץ את המודל
המנטאלי שלי במסעדה כי אני מבין שזה מה שמצופה ממני לעשות שם, כי אני מניח שאלה המלווים
אותי, המלצר והסועדים מסביבי, כך הם מצפים שאתנהג במקום. זאת אומרת, ההתנהגות שלי
היא פונקציה של המצב שבו אני נמצא ושל האינטראקציה עם הדמויות האחרות. ואני חוזר
עכשיו לכיתה, אני יכול להגיד שמה שמנחה את המורים בהתנהגותם בכיתה הוא מה שהם חושבים
שהתלמידים חושבים כשהם מסבירים את החומר. זה המשפט המפתח וכדאי לקרוא אותו שוב.
במילים אחרות, למורה יש מחשבה סמויה ומוסתרת על החשיבה של התלמידים. זה כמו רכבת
עם קרונות שנוסעת. הקרונות מתמלאים כל פעם בתכולה אחרת...פעם נושא שואה ופעם נושא המהפכה
האמריקאית ופעם אחרת נשוא הרצל בקונגרס הציוני. זה לא משנה. הרכבת הזאת היא המודל
המנטאלי שמפועל כשהמורה מתחיל ללמד בכיתה. זה מה במנחה אותו. אבל, איך אני יכול
לדעת מה חושב המורה על החשיבה של התלמידים? כל שיכלתי לעשות היה לשער השערות על
סמך מה התצפיות. למשל, אם... המורה שאל "לו הייתם בתפקידו של רומקובסקי, מה הייתם
עושים?" אז... יכולתי
להסיק שהוא ביקש מהתלמידים להיות במקום רומקובסקי ושהבקשה גרמה לתהליכים
מנטאלים של השלכה עצמם את העבר, העלאת הדימוי של רומקובסקי, רפלקציה על המצב
ההיסטורי ועוררות רגשית עקב המשמעויות
הצפויות. שימו לב למבנה של הדוגמה הזאת: "אם....אז...". למשל, אם
אני מדגים משהו, אז אני חושב שאתם תבינו את הדוגמה כי מבינים באמצעות דוגמה
מוחשית, כי הדוגמה מפשטת את המושג, כי היא מתקשרת לידע שמור בזיכרון...כל אלה
השערות והסברים שנותנים על סמך מחקרים. "עדין לא נמצא משיהו כזה קטן שיהיה
מסוגל להיכנס לראש שלנו ולראות כיצד כל זה מתרחש" אמר לי סיד באחד המפגשים
הרבים שישבנו בקפטריה של בניין המשפטים בתל אביב. כל מה שניתן הוא לבנות מודל הנשען
על השערות שמתבססות על ההידע שהצטבר במחקרים הקודמים. כך מתקדמים עוד צעד.
אז איפה המודל המנטאלי ואיך הוא נראה? לצד ההיגדים
הגלויים ששמעתי ומיינתי, הוספתי את התהליכים המנטאליים ששערתי שמתרחשים בראש של התלמיד,
למשל: השלכה, חיבור לידע קודם, איתור, שקילה וכו'... המכלול הזה, המורכב מביטוים
של הוראה גלויה ותהליכים שמרכיבים את הלמידה בראש של התלמיד, הוא המודל המנטאלי
שיש למורה בתודעתו ביחס ללמידה של התלמיד. המודל נראה כך:
 |
 |
----------------------------- תגובות התלמידים להיגדי המורה ------------------------------------------
---------------------------------------- היגדים של
המורים ------------------------------------------
|
רכיבים
|
||||||||||||
|
תכנים
|
אסטרטגיות
הוראה
|
תהליכים
מנטליים
|
||||||||||
|
אינפורמטיבי
|
אמפתי
|
ערכי
|
אינפורמטיבי
|
אמפתי
|
ערכי
|
אינפורמטיבי
|
אמפתי
|
ערכי
|
||||
|
(חוליות)
 |
||||||||||||
עקרונות מנחים
|
||||||||||||
|
הנחות-על/מטרות
|
||||||||||||
|
אינפורמטיבי
|
אמפתי
|
ערכי
|
||||||||||
אני יודע שזה נראה מורכב
וקשה להבנה כי יש הרבה פרטים שנמנעתי מלפרט. אבל, כנראה שזה מה שיש בראש שלנו
כמורים, או לפחות כך אני משער, כאשר אנחנו מתחילם ללמד בכיתה.
אחד הממצאים שהפתיעו אותי
היה מיעוט ההופעות של ביטויים אמפתיים וערכיים במהלך עשרים וארבע (24) שיעורים
שלימדו המורים. מתוך 3625 יחידות אספתי כדי לנתח, רק 266 זוהו כיחידות אמפתיות
ועוד פחות מזה, 100 בלבד כיחידות ערכות. היה לי קשה להבין מדוע בכיתות ט' כשמלמדים
על השואה, המורים מוסיפים להיות מסרים של מידע ולא עוסקים בהוראה מורכבת משאלות
ומטלות שנועדו לגרום לאמפתיה או לחשיבה על התנהגויות ערכיות מוסריות.
לבסוף, יכול להיות שאחרי
שקראתם את הדברים האלה והבנתם אותם תהיו יותר מודעים לעצמכם במהלך ההוראה. אני
יודע שזה נשמע קשה. אני בעצמי לא מסוגל לחשוב תוך כדי ההוראה גם על הנושא עצמו, גם
על מה שקורה בכיתה וגם על מה שעובר בראשים של כל התלמידים בכיתה. לעומת זאת הרבה
פעמים במהלך התכנון של השיעור אני מריץ בדמיוני סרט על השיעור שאני הולך ללמד ואני
שואל את עצמי האם הדבר ברור, מאורגן, פשוט והאם התלמידים יבינו אותי. זאת אומרת,
אני יוצא מעצמי ומנסה להסתכל על הוראה מהזווית של התלמיד, בדומה למה שקורה עכשיו כשאני
מנסה להסביר ולחשוב עליכם הקוראים ואז לחזור ולתקן ניסוחים, לפשט אותם, לחלק את
המשפטים הארוכים ליחידות קצרות ולתת דוגמאות ממחישות.
ייתכן שבמהלך השיעורים שאנו
מלמדים אנו רואים סימנים של חוסר הבנה, עייפות ואפילו עצבנות אצל התלמידים. סימנים
אלה יכולים "להעיר" את המודל המנטאלי ולגרום לשינוי כיוון בהוראה שלנו:
אולי לעצור, לספר בדיחה, לתת דוגמה אקטואלית. אנחנו עושים את זה בצורה
אינטואיטיבית, בלי לחשוב ולנתח את המצב. מה שמנחה אותנו לעשות כך הוא המודל
המנטאלי החבוי אי-שם והמפעיל את ההוראה הגלויה שלנו.
מי שמעוניין לקרוא את המחקר
כולו מוזמן להגיע לספרייה באחת האוניברסיטאות. אך אפשר לקרוא מאמר מדעי עליו
בכתב-העת דפים, בהוצאת מכון מופת, גיליון 43, עמודים 183 – 212 שהופיע
בחודש נובמבר 2006. זה נמצא ברשת: http://library.macam.ac.il/study/pdf_files/d9422.pdf
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה