על היחס בין היסטוריה לבין מוסר

מתוך: קאר, א.ה. (1986). היסטוריה מהי? ת"א: מודן. מתוך הפרק 3: היסטוריה, מדע ומוסר. עמ'. 83- 92.

• ההיסטוריון אינו נדרש למתוח משפט ערכי על החיים הפרטיים של הדמויות בסיפורו.
• תכונת האופי של הדמות חשובה רק במידה ויש לה השלכות על המאורעות ההיסטוריים.
• לגזור משפט ערכי על גיבור הסיפור – זאת גישה ישנה נושנה – על פי המחבר.
• "ההיסטוריון אינו רשאי לעסוק בהערכות...שכן אינו שופו וודאי שאינו שופט תליין" – נואלס.
• לעומת זאת: מחובתו של ההיסטוריון "לשפוט את קארל הגדול, נפוליון, ג'נג'יס חאן, היטלר וסטלין על מעשי רצח המוניים". – ישעיה ברלין.
• לדעת המחבר, אין טעם לשפוט מבחינה מוסרית את העוולות של נפוליון או של קארל הגדול או של בעל עבדים.
• אך כהיסטוריונים קשה לנו לנתק את עצמינו מהאישיות שלנו כאשר אנו עוסקים בדמויות כמו היטלר או סטלין...דמויות בנות זמנינו.
• מקס וובר אומר שעל ההיסטוריון לשפוט מבחינה ערכית את המוסדות ולא את היחידים שיצרו אותם (למשל, את מוסד העבדות או הקפיטליזם).
• מתחת לעובדות מסתתרת מידה מסוימת של פרשנות.
• פרשנות היסטורית מעורבת לעולם בשיפוט מוסרי או שיפוט ערכי.
• קשה להעריך מבחינה ערכית פעולה של שינוי או של שימור. טובתם של אחדים מצדיקה את סבלם של אחרים – זו הנחה מובלעת בכל משטר.
• למשל, המהפכה התעשייתית הייתה הישג גדול של קידמה וגם היה בה נישול איכרים מאדמתם, ניצול ילדים ותנאי עובדה וחיים מחפירים לפועלים.
• מעולם לא שמעתי על היסטוריון הטוען שעקב המחיר האנושי מוטב היה לעצור את גלגל הקדמה ולהימנע מתיעוש.
• "ההיסטוריה היא סיפורה האכזרית שבכל האלות. אלה המוליכה את מרכבת הניצחון שלה על הררי גוויות, לא רק במלחמה, אלא אף בתקופות של שלום ושל התפתחות כלכלית. ואנו בני אדם לרוע המזל, כה סכלים שאיננו אוזרים עוז להתפתחות אמיתית, אלא כאשר סבל נורא דוחף אותנו לכן" – אנגלס.
• מושגים מוסריים שאנו משמשים בהיסטוריה (כגון, חירות, שוויון, צדק, דמוקרטיה) הם כמו צ'ק בנקאי. זה החלק המודפס שלו. החשוב הוא מה וכיצד ממלאים את השורות: כמה חירות, למי, באיזה סכום?
• השיפוט ההיסטורי נעשה בתוך מסגרת מושגית שהיא יצירה היסטורית. לא ניתן להציב קנה-מידה על-היסטורי לשפיטת מעשים היסטוריים. זה נוגד את המהות ההיסטורית.
• היסטוריה היא תנועה ותנועה מחייבת השוואה.
• האמונות והערכים שלנו הינם חלק מההיסטוריה, ונושא למחקר היסטורי. 

הסיבתיות בהיסטוריה

סיכום פרק 4 בספרו של א.ה. קאר, היסטוריה מהי? ת"א: מודן, 1986, עמ' 96-113.

ג'ונס חוזר הביתה ממסיבה שבה לגם כמות אלכוהול שאינו רגיל בה. הוא נוהג במכונית שבלמיה – יסתבר אחר כך – אינם תקינים, ובפנייה חשוכה, היכן ששדה הראייה לקוי יותר, הוא פוגע והורג את רובינסון, שחצה את הרחוב לתומו כדי לקנות סיגריות בקיוסק שבפינה. מה סיבת התאונה וההרג?

האם מצב השכרות של ג'ונס? אם כך העניין הוא פלילי; האם הטיפול הרשלני במוסך שבו טופלו הבלמים? האם החושך בפינת הרחוב? אם כך, יש לערב את רשויות התחבורה. או אולי, תאוות העישון של רובינסון היא זו שגרמה לתאונה? הוא נהרג מכיוון שהיה מעשן משובע.

• חקר ההיסטוריה הוא חקר הסיבות. ההיסטוריון שואל ללא הרף "מדוע"?
• על פי הרודוטוס, מטרת עבודתו היא: "לשמר זיכרון של מעשיהם של היוונים ושל הברברים במיוחד, ויותר מכל, להבהיר את הסיבה למלחמותיהם ההדדיות".
• ההיסטוריוגרפיה המודרנית בונה את רצף האירועים של העבר בסדר עוקב של סיבה ומסובב (תוצאה).
• ההיסטוריון עוסק במכלול של סיבות, ביחסים ביניהן ובקביעה מה בסופו של דבר (או בחשבון האחרון) היא סיבת כל הסיבות על פי פרשנותו.
• היסטוריון ניכר בסיבות שהוא בוחר להעלות.
• כל וויכוח בהיסטוריה נסוב בעצם סביב שאלת סדר הקדימויות של הסיבות.
• לצד חיפוש אחר סיבות ופרשנויות חדשות, לצד הבחנה במורכבות, על ההיסטוריון לעשות סדר בתוך שלל הסיבות, לפשט.
• ההיסטוריה, כמו כל מדע אחר, מתקדם בתנועה כפולה של ריבוי ומורכבות, מצד אחד, ושל אחידות ופשטות, מצד שני (רעיון של אנרי פואנקרה).
• דטרמיניזם = תפיסה לפיה לכל מה שמתרחש יש סיבה או סיבות, והוא לא יכול היה להתרחש אחרת, אלא אם משהו בסיבות היה גם כן שונה.
• אנו חיים מתוך הנחת יסוד שלכל דבר יש סיבה וזה התנאי כדי להבין מה קורה סביבנו. כל הזמן אנחנו מחפשים סיבות כדי להסביר את ההתנהגויות שלנו או של האחרים (בסיפורים של קפקא להתרחשויות אין סיבה הנראית לעין וזה מקור העלילה).
• היסטוריון לא יכול לכתוב שיש התרחשויות "בלתי נמנעות" כל עוד לא התרחשו בפועל (למשל, נפילת משטר אסד בסוריה – 2013). בהיסטוריה לא ניתן לדבר על כורח המציאות, אף על פי שהיסטוריונים כותבים כאילו מה שקרה בפועל אכן אמור היה לקרות.
• הדבר קצת מבלבל מכיוון שבהיסטוריה המודרנית אנשים זוכרים את המצב הקודם, לפני השינוי, שבו היו פתוחים מספר כיווני התפתחות אפשריים (למשל, ועידת וורסאי או ועידת מינכן ב- 1938).
• התפיסה הקרויה "האף של קליאופטרה" (שמו של מאמר של ברי בשנת 1916) גורסת ששרשרת של מקרים וצירופי מקרים מזדמנים הם ביסודה של ההיסטוריה. הדוגלים בכך אומרים שיש מקריות בהיסטוריה שהיא השתלשלות של סיבות ומסובבים שמצטלבים (או מתנגשים). כל המקרים המזדמנים האלה הם גם כן סיבות.
• בדרך כלל תיאוריה זאת מתאימה לקבוצות או אומות הנמצאות בתהליך של שקיעה.
• כדי לאזן את התפיסה הזאת אומר מונטסקיה: "אם סיבה מסוימת כגון תבוסה מקרית בקרב גורמת לחורבנה של מדינה שלמה, אזי הייתה סיבה כללית כלשהי, שגרמה לנפילת המדינה כתוצאה מקרב אחד" – עיונים בסיבות לגדולת הרומאים, לעלייתם ולשקיעתם.
• גם מארכס טוען שיש מקום למקריות בהיסטוריה...המתבטאת בעיקר דרך השפעת האופי המקרי של המנהיגים, אך המקרים נעשים חלק ממגמת ההתפתחות הכללית ומקוזזים אחד את השני באמצעות מקרים אחרים. המקרים יכולים להביא לתאוצה או להשעיה של התהליכים.
• כמו ביחסו לעובדות היסטוריות, גם במקרה של הסיבות, ההיסטוריון עורך בחירה של הסיבות, קובע את המדרג שלהן ואת החשיבות שהוא מעניק להן. כל זה מהווה תמצית הפרשנות של האירוע ההיסטורי.
• ההיסטוריה היא תהליך של סלקציה, של אוריינטציה סיבתית כלפי המציאות.
• נראה כי מה שקובע משמעות היסטורית הוא מידת ההתאמה של השתלשלויות לתבנית ההסבר והפרשנות הרציונאליים. יש סיבות ומסובבים שהם מקריים ואינם רלוונטיים.
• סיבות רציונאליות הן אלה שבעיקרון ניתן להשליכן על ארצות אחרות, תקופות אחרות, מצבים אחרים. זאת אומרת, ניתן להכליל ולהפיק מהן לקחים מועילים. הן מרחיבות ומעמיקות את ההבנה.
• סיבות מקריות הן אינן ניתנות להכללה. ומכיוון שהן יחידות ומיוחדות, חד-פעמיות, הן אינן מלמדות שום לקח ואינן מובילות לשום מסקנה.
• סיבתיות כרוכה בפרשנות. ההסבר הסבתי הוא פרשנות ערכית.