דוגמה לשימוש במושגים היסטוריים על-ידי העיתונות:

"ימי הביניים"

תרגיל בפרשנות/ חשיבה מורכבת

פורסם בעיתון ש...

השר ישי קורא "להחזיר את עזה לימי הביניים", להרס כל התשתיות האזרחיות בעזה; ישי מצדד כמובן בפעולה יבשתית גורפת. דווקא השר, שמפלגתו מייצגת תרבות חשוכה של ימי הביניים, מסית להחזיר את עזה לאותם ימים. דווקא ראש המפלגה, שחלק ניכר מנבחריה ומבוחריה אינם משרתים בצה"ל, מטיף לצה"ל להסתבך בעזה, להרוג ולהיהרג עוד יותר.

מאמר מערכת, הארץ, 20 בנובמבר 2012

ענו על השאלות הבאות:

·         האם אתם זוכרים משהו על ימי הביניים מתוך החומר שלמדתם בחטיבת הביניים? אם כן כתבו כאן מה אתם זוכרים.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

·         קראו את הגדרה הבאה הלקוחה מהלקסיקון ההיסטורי של מט"ח:

תקופת ימי הביניים היא תקופה שנמשכה כאלף שנים, בין המאה ה-5 למאה ה-15 לסה"נ. השם שניתן לתקופה מבטא את התפיסה כי תקופה זו לא הייתה בעלת ייחוד, אלא הייתה תקופת מעבר חסרת חשיבות בין התקופה העתיקה לעת החדשה. למרות כינוי זה, זוהי תקופה מיוחדת במינה שהתרחשו בה אירועים ותהליכים שהשפעתם ניכרת עד ימינו, כמו: צמיחתה של דת האסלאם והתפשטותה; התחזקותן של הכנסייה הקתולית והאפיפיורות; התפתחות האוניברסיטה, הפרלמנט, שפות הדיבור האירופיות, וחידושים טכנולוגיים.

·         מהו הרעיון המרכזי של הקטע הזה?

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

·         לאור קטע העיתון - מדוע, לדעתכם, חשוב להכיר את המושג "ימי הביניים"?

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

·         מדוע חשוב לדעת "משהו" על ימי הביניים?

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

·         על פי הקטע, מהי המשמעות או מהו המובן של המושג ימי הביניים?  כיצד נתפסת תקופה זאת על ידי השר ישי ועל ידי עיתון הארץ?

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

·         כתבו שתי מילים נרדפות ל"ימי הביניים" על פי המובן שמקבל בקטע העיתונות

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

·         קראו את הקטע הבא הלקוח ממאמרו של הפרופסור להיסטוריה  גדי אלגזי, מומחה לימי הביניים באוניברסיטת תל אביב .

החל מסביבות שנת אלף ניתן להבחין בתנועה יישובית ודמוגרפית עצומה באירופה. על בסיס הישגי הטכנולוגיה החקלאית של ימי הביניים הקדומים, ניתן היה להזין אוכלוסייה עירונית מתרחבת, שרבים בתוכה לא עסקו עוד בחקלאות.

המפה היישובית של אירופה, כפי שאנו מכירים אותה היום, היא במידה רבה פריה של תקופה זו, שרבים מכנים 'ימי הביניים התיכוניים': היישובים הכפריים התרחבו, ביראו חלקות יער וייבשו ביצות. גם היער עצמו שינה את פניו: הוא הפך ממעבה המקיף את מקומות היישוב, מקום פרא, למעין שמורת טבע מוגנת, שיש לווסת בקפדנות את השימוש בה לצורכי מרעה ואספקת עץ כדי שלא תידלדל.

גם הנוף העירוני של אירופה התעצב במידה מכרעת בתקופה זו: לאחר תקופת העיור המסיבי שבין 1000 ל- 1300, יתווספו לאירופה בעת החדשה אך ערים מועטות בלבד. חלקן של ערי ימי הביניים היו במקורן רומיות ואחרות הן יישובים חדשים. אך אלה כאלה קיבלו במהלך התקופה האמורה את צביונן המיוחד: לא רק מרכזי שלטון, מקום מושבה של אליטה, המנקזת לצרכיה את הייצור הכפרי, אלא ערי יצרנים וסוחרים.

הכנסייה הנוצרית כפי שאנו מכירים אותה היא במידה רבה פרי הרפורמה של ימי הביניים התיכוניים: רק לאחריה מתבסס ארגון כנסייתי מקיף ובראשו האפיפיור היושב ברומא, שעלייתו מצמיחה תנועות התחדשות, נזירות ומינות. הכנסייה היא הארגון דמוי-המדינה הראשון באירופה; המדינה האירופית תקום לנוכח האתגר הכנסייתי, כשהיא שואלת ממנה טכניקות ארגון ושיטות פעולה, כורתת איתה בריתות ומבקשת לרשת את מקומה בתחומי חיים שונים.

(הקטע לקוח מתוך דבריו של גדי אלגזי ב: מסע אל העבר : כמה מילים ליוצאים לדרך אשר נמצא בכתובת: http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=16382, תאריך כניסה: 22 בנובמבר 2012)

·         השוו פרשנות זאת לדבריו של פרופ' גדי אלגזי. השלימו את הטבלה:

	הפרשנות של ימי הביניים בעיתונות	הפרשנות של פרופ' אלגזי
שני מאפיינים של התקופה
מי קהל היעד של הכתוב?
מה יותר אמין בעיניך? מדוע?

·         מי צודק, לפי דעתכם, בפרשנות שלו? העיתון או הפרופסור? מדוע?

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

·         מה ניתן ללמוד מהשוני בפרשנויות?

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

·         האם אתם מכירים מושגים היסטוריים אחרים שראיתם על גבי עיתונים? למשל: "המיליונר ארקד גיידמק השאיר אחריו  אדמה חרוכה בבית"ר ירושלים" (ספורט- וולה, 23 בספטמבר 2009).

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

שיעורי בית למורים

עיצבו תרגיל דומה עם הכותרת הבאה: 

נתניהו הבין שעזה היא ארץ האפשרויות המוגבלות.

(הארץ, 22 בנובמבר 2012)

מה תפקידנו כמורים להיסטוריה ולאזרחות בבית הספר?  להציג את המורכבות ולשאול שאלות מעוררות !!

האויב הוא אכזר. הוא קנאי וקיצוני. הוא מחנך לשנאה ולמוות. הוא פונדמנטליסט, אלים ושקרן. למרות כל זה חובתה של ישראל היא למצוא את הדרכים כדי להגיע להסדר מדיני שהוא הערובה הטובה ביותר לשלום באזור.

ארבע שנים חלפו מאז מבצע עופרת יצוקה. מטרות המבצע היו  "לפגוע קשה בממשלת חמאס על מנת לגרום למציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה, תוך חיזוק ההרתעה וצמצום ירי הרקטות ככל שניתן". מטרות אלה הושגו והחזיקו מעמד זמן-מה, אך לאחר מכן תושבי הדרום נכנסו לשגרת חיים של חוסר בטחון, אימה ופחד. האם נידונים אזרחי המדינה להיות חלק ממשחק הרולטה החוזר ומתחדש כל כמה שנים?

כרגיל אומרים שעלינו ללמוד היסטוריה כדי להפיק לקחים ממנה ואולי גם כדי להימנע מלחזור אל אותן טעויות. עבורי הדבר נתפס כקלישאה נבובה. מלחמות אזרחים או מלחמות בין מדינות מוסיפות להתקיים למרות הפקת הלקחים מן העבר. מלחמות אינן מתחשבות בדיני ההיסטוריה, אלא באינטרסים של ההווה. לא תמיד הטובים מנצחים כפי שהיה צפוי להיות ולפעמים הפשע משתלם. האם ממשלות ישראל מפיקות לקחים ברמה גלובלית ולאורך זמן מן העימות עם הפלסטינים בכלל ועם החמאס בפרט? האם החתירה לשלום היא אמירה בלבד או יעד אסטרטגי בר-השגה?

מבחינה עובדתית חלפו 4 שנים מאז מבצע עופרת יצוקה, שנים בהן ממשלות ישראל – במבחן התוצאות – לא הצליחו לשנות את היחסים בין עזה לבין ישראל. האם נעשו ניסיונות מאומצים וכנים לשנות את פני המציאות? האם "עשינו כל שביכולתנו לעשות"? מדיניות ההרתעה הישראלית מתמוטטת – כל פעם במהירות גדולה יותר – ויש תמיד צורך לשקמה מחדש. האם, במקביל ליד שמחזיקה רובה, היד השנייה הייתה מושתתת  לקראת הידברות עם הצד השני? גם בשנות ה- 70 של המאה הקודמת הטענה הרווחת הייתה שאין פרטנר למו"מ כל עוד אש"ף מסרב להכיר בישראל.  

נראה כי ראיה כללית של התהליך ההיסטורי יכולה לסייע לקברניטי ישראל ולאנשי החמאס להבין לאן נושבת הרוח האנושית במאה ה- 21 . כפי שאומר ההיסטוריון יובל נוח הררי נראה כי אנו נמצאים באחת הבורות המעטות של עולם הצועד לעתיד טוב יותר. בניסיון לחלץ את עצמינו מהמצב הזה עלינו לתת את הדעת ליוזמה הסעודית המונחת כבר עשר שנים על שולחנו של ראש ממשלת ישראל. אז "החליטו מנהיגי מדינות ערב להשלים עם קיומו של בית יהודי במזרח התיכון בגבולות מוסכמים ומוכרים. כל 57 חברות הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי (כולל איראן בהנהגת הנשיא מוחמד חתאמי) פרסמו את ברכתן ליוזמה שמציעה לישראל נורמליזציה עם כולן. התמורה: נסיגה מהשטחים שנכבשו ב-1967 ופתרון צודק ומוסכם של בעיית הפליטים, על בסיס החלטת האו"ם 194. המלה "מוסכם" מעניקה למעשה לישראל זכות וטו על מספר הפליטים שיורשו לבוא בשעריה. דוברים ערבים בכירים חוזרים ומדגישים, כי היוזמה היא רק מסגרת למשא ומתן על הגבולות, סידורי הביטחון ושאר סוגיות הליבה" (ראה עקיבה אלדר, אם כל ההחמצות, הארץ, מרץ 2012). מדוע ממשלות ישראל לא קיימו דיון על היוזמה הזאת? מדוע אינן מאתגרות את העולם הערבי? מדוע מתעלמות?

כדי לנסות ולהשפיע על הבוחרים העתידיים שלנו ונראה כי תפקידנו כמורים הוא לא להטיף להם באמצעות אמירות מנוגדות (לכאן או לכאן), אלא לשאול שאלות ולהראות את מורכבות המצב: מהי המשמעות של מלחמה? מה זה הרג? כמה זמן עוד ניתן לחיות כך? מהי המדיניות שתוביל לאי-קיום של מבצע נוסף בעוד 4 שנים? מה מוטל על הממשלה החדשה שתבחר בינואר 2013? כיצד אזרחי המדינה לא ירגישו ולא יהיו מאוימים? כיצד מתכננים להוביל את המדינה למציאות חדשה?

שאם לא כך, הרשו לי להכריז כאן על המבצע הבא שיתקיים בעוד 4 שנים, מבצע בשם "הכה את עמלק" שבו טילי הפאג'ר 10 יגיעו לחיפה, קריית שמונה וקצרין. הארץ תתמלא בכיפות ברזל פזורות בכל מקום. השלב הבא יהיה להמציא כיפה אחת גדולה שתכסה ותגן עלינו לזמן-מה בלבד, בדומה לחומותיה האיתנות של ממלכת ירושלים הקדושה (1099 – 1291). 

ההיסטוריה בבית הספר התיכון (באנגליה) – סוגיות אקטואליות

מאת: טרי היידן

פרק 3 מתוך הספר דיונים על הוראת היסטוריה, יאן דוויס (עורך). הוצאת רוטלדג', 2011, עמודים 30 – 45.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

במה תורמת ההיסטוריה לאוריינות החברתית של התלמיד? אילו דרכי חשיבה, כתיבה ושאלת שאלות ילכו לאיבוד אם אנחנו מסלקים את ההיסטוריה מתכנית הלימודים?

גאיה ליינהרט

·        חוקרים רבים גילו במחקריהם שתלמידי תיכון באנגליה מסיימים את בית הספר בלי לגבש מסגרת מנטאלית של העבר שתהה שימושית וקוהרנטית. הם מסיימים בית ספר עם כמה פיסות מידע שאינן מתחברות ביניהן או שאינן מתחברות לתפיסותיהם של התלמידים לגבי המציאות.   

·        ישנם הרבה מאוד תלמידים שאין להם מושג ברור מדוע הם מחויבים ללמוד היסטוריה בבית הספר. לממצא הזה יש השלכות לשאלות של מוטיבציה ומחויבות לנושא.

·        מתברר כי ב- 20 השנים אחרונות מקצוע היסטוריה הולך ונעשה שולי ובכמה וכמה בתי ספר המקצוע הולך ונעלם מתכנית הלימודים.

·        תלמידים מחויבים ללמוד היסטוריה מגיל 11 עד 14. % 70 מהם אמרו שנהנו מהלימודים.

·        אך מעבר לכך ההיסטוריה הופכת להיות מקצוע בחירה בשוק החופשי של המקצועות  ורק כ- % 30 של התלמידים בוחרים בה כמקצוע המשך. ההיסטוריה צריכה להלחם מול פסיכולוגיה, לימודי עסקים, לימודי תקשורות וכו' וידה על התחתונה.

·        ישנם כמה בתי ספר שהגיעו למסקנה שהיסטוריה אינה מתאימה לתלמידים עם לקויות למידה והם לא צריכים ללמוד את המקצוע "המעיק" הזה.

·        בשנים אחרונות הלך ופחת הזמן המוקדש למקצוע היסטוריה בתכנית הלימודים הלאומית: רק שעה בשבוע. זאת הסיבה המרכזית להתמרמרות המורים הטוענים שלא ניתן לעמוד בכל המטרות והתכנים של תכנית הלימודים כאשר המסגרת הלימודית היא כל כך מצומצמת.

·        יש תיכוניים בהם מלמדים היסטוריה רק שנה אחת בלבד.

·        רק % 30 מהתלמידים נבחנים בהיסטוריה בבחינות הבגרות של אנגליה.

·        קיים מתח בין הצהרות של פוליטיקאים (בזכות לימוד היסטוריה, עיסוק בערכים מסורתיים וכו') לבין האמונה שבתי הספר צריכים לארגן את תכנית הלימודים שלהם באופן עצמאי, ללא התערבות ממשלתית.

·         בפרויקט של יצרית תכנית לימודים לאומית באנגליה וויילס (1991)  נקבע שמטרות הוראת היסטוריה הן:

1.       לסייע להבין את ההווה בקונטקסט של העבר

2.       לעורר התעניינות וסקרנות בעבר

3.       להעניק עומק לזהותם של התלמידים

4.       לטפח אצל התלמידים הבנת שורשיו התרבותיים

5.       לתרום להיכרות עם מדינות ותרבויות אחרות

6.       לאמן את השכל בלימוד שיטתי

7.       לזמן לתלמיד היכרות עם המתודולוגיה המיוחדת של ההיסטוריון

8.       להעשיר מקומות שונים של תכנית הלימודים

9.       להכין תלמידים לחיים בוגרים

·        מעבר לכך נקבע שלהיסטוריה יש תפקיד חשוב בתרומה לחינוך האזרחי באנגליה על-ידי פיתוח מיומנויות של אוריינות פוליטית, חקירה ותקשורת, מתן הערכה ביקורתית מבוססת, פרשנות ולקיחת חלק בדיונים ציבוריים.

·         פוליטיקאים מכל המפלגות טענו שההיסטוריה צריכה – קודם כל – להציג נרטיב חיובי על העבר הלאומי כדי ליצור אחדות חברתית ותחושה של נאמנות. אך מתברר כי הרבה מהנושאים שמעניינים את הנוער אינם קשורים לעבר הלאומי, למשל, סוגיות אקולוגיות, עבודה, עוני, גלובליזציה, תפקיד המדינה, מגדר, תרבות, הגירה, פשע ועוד.

·        היסטוריה יכולה להילמד בצורה כזאת שמעניקה לתלמידים ידע והבנה על העבר שמסייעים להבין כיצד התפתחה החברה.

·         עוד גורם שיכול לקרב את ההיסטוריה לתלמידים הוא הקשר בין הידע ההיסטורי לבין ההווה. יש ליצור הזדמנויות כדי ליישם את הכלים שלמדו התלמידים בשיעור היסטוריה מחוץ לכותלי בית הספר. למשל: אם הם לומדים על השואה, יש לחשוב מדוע זה רלוונטי לחיים שלנו היום.

·        טעות נפוצה היא ללמד היסטוריה כאילו הוא העבר עצמו. ככל שיהיו כמה שיותר זיקות לזמן הווה, כך זה יהיה יותר משמעותי וכך התלמידים יהיו מסוגלים לראות את "התמונה הגדולה".

סיכם ותרגם: גדי ראונר

על סוגיית החשיבות של הנושא שאנו מלמדים בכיתה באמצעות סקירתו של פרופ' דני בלטמן על ספרו של איאן קרשו

אתם מוזמנים לקרוא הסקירה של פרופ' דניאל בלטמן על הספר הסוף: התרסה וחורבן בגרמניה של היטלר, 1944–1945 מאת איאן קרשו (תירגמה מאנגלית: כרמית גיא, הוצאת עם עובד, 518 עמ’, 118 שקלים). הסקירה מופיעה בהמשך.

ברצוני להסב את תשומת לבכם לדבריו של דני בלטמן בסוף הסקירה:  

סיפור קריסתה של גרמניה מעלה שאלות כבדות משקל על התפקיד והאחריות של הנהגה צבאית מקצועית המבינה כי ההנהגה הפוליטית מוליכה את האומה לדרך מסוכנת ללא מוצא, על מקומה של אידיאולוגיה קיצונית במציאות של מלחמה טוטאלית, ועל יכולתה של חברה מוכה למצוא בעצמה את הכוחות לעצור את הסחף אל קריסתה המוחלטת. החודשים האחרונים בתולדות הרייך השלישי משמשים תמרור אזהרה שראוי לזוכרו.

דבריו של בלטמן הם דוגמה מצוינת לתשובתו האישית שלו,  לו היו שואלים אותו  "מדוע הנושא הזה חשוב, רלוואנטי ו/ או משמעותי לעסוק בו או ללמד אותו?"

מנקודת הראות שלנו כמורי היסטוריה, העובדה שתוכן מסוים נכלל ונמצא בתכנית הלימודים לא עושה אותו כשלעצמו חשוב/ רלוונטי / משמעותי - לא למורים ולא לתלמידים. אנחנו צריכים  לחשוב על כמה סיבות טובות, אישיות וכנות מדוע לדעתנו יש צורך ללמדו ומה העניין בו ומדוע זה חשוב לתלמידים (מעבר לעובדה שהוא חומר לבחינה הקדושה שבסוף כיתה י"ב או לכל בחינה אחרת) ומה יש בו שיכול להיות משמעותי עבורם או עבור החברה שבה אנו חיים.

ומכאן מגיעים לשאלה המרכזית: למה לומדים היסטוריה? האם לומדים היסטוריה כדי לדעת את אירועי העבר? מה יוצא לנו מזה? כיצד אנו – כבני אדם – מתפתחים וצומחים מתוך מידע זה? האם לימוד היסטוריה כשלעצמו בלי תיווך, בלי מטרות חינוכיות, בלי כוונות, בלי הכוונה תורמים לחשיבה, לזהות, למוסר ולהתמודדות עם ערכים? תשובתי השלילית ברורה וחד-משמעית. 

"המורה" בלטמן פורס לפנינו כמה סיבות טובות ללמוד את הנושא: הצגת תמרור הזהרה בפני כולנו. זו תשובתו ואנו יכולים ללמוד ממנה. אך מתברר שעל כל אחד מאיתנו מתנוסס אתגר למצוא את התשובות שאינן כתובות בשום מקום ואינן ניתנות על-ידי המלומדים או משרד החינוך

התמודדות עם האתגר הזה תוסיף לנו נקודות בדרך להיות מורים טובים ומקצוענים יותר !!!

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

"הסוף": אנטומיה של התאבדות לאומית

הסוף: התרסה וחורבן בגרמניה של היטלר, 1944–1945
איאן קרשו. תירגמה מאנגלית: כרמית גיא, הוצאת עם עובד, 518 עמ’, 118 שקלים

דניאל בלטמן/ 31.10.2012

מעולם לא ניהלה מדינה מלחמה אבודה במשך זמן רב כל כך כמו גרמניה בשלהי שלטונו של היטלר, קובע איאן קרשו בספרו החדש. מסקנותיו רלוונטיות לא רק לרייך השלישי.
גם מול כל הזוועות, האלימות והחורבן שזרעה גרמניה הנאצית בשנות מלחמת העולם השנייה באירופה, במיוחד במזרחה, ניצבים אלה של חודשי המלחמה האחרונים כתופעה בלתי נתפשת וקשה להסבר. מספר הקורבנות בנפש, בשדה הקרב ובקרב האזרחים, ההרס השיטתי של ערי גרמניה בהפצצות ה”שטיח” של הבריטים והאמריקאים, הטרור שהשיתו המפלגה הנאצית והאס־אס על האזרחים כדי להילחם בכל תופעה של תבוסתנות ורצון להיכנע, רצח של מאות אלפי אסירי מחנות הריכוז בצעדות המוות - כל אלה נחרתו בזיכרון הקולקטיבי הגרמני והאירופי כאפוקליפסה ענקית של מוות וחורבן שכמותם לא ידעה היבשת מעולם. איאן קרשו, מחשובי ההיסטוריונים של גרמניה הנאצית בדורנו והביוגרף הבולט של אדולף היטלר, מנסה בספרו האחרון, “הסוף”, להציע הסברים לתופעה הבלתי מוסברת הזאת.

“הנאציונל־סוציאליזם נעשה יותר ויותר מסוכן ככל שהתקרב אל חורבנו”, קבע תובע צבאי בריטי באחד המשפטים שנערכו לרוצח נאצי בהמבורג ב–1947. אבל אם עד שלבי המלחמה האחרונים שבהם עוסק קרשו, מקיץ 1944 ועד מאי 1945, הוא היה מסוכן בעיקר לאויביו המסורתיים והמוגדרים, הרי שטרם קריסתו הסופית נהפך הנאציזם להיות סכנה קיומית לאומה הגרמנית עצמה. כלומר, המשטר שעלה לשלטון בגרמניה ב–1933, כשבבסיס האידיאולוגיה הפוליטית שלו ניצבה ההבחנה הקטגורית של “אויב־ידיד” תוך שימוש בהגדרות של גזע, ופיתח בהדרגה מכניזם של השמדה של כל מי שהוגדר אויב, בראש וראשונה היהודים, הרחיב בחודשי המלחמה האחרונים את ספקטרום האויבים שלו עמוק אל תוך החברה הגרמנית.

היטלר ולצדו ארבעה שותפים, האחראים כל אחד על תחום מוגדר - מרטין בורמן, היינריך הימלר, יוזף גבלס ואלברט שפאר - הוליכו את העם הגרמני לתוך מערבולת בלתי נשלטת של הכחדה עצמית, כמעט “רצח עם עצמי”, לצד המשך מאבק ההשמדה באויבים החיצוניים שניתן עדיין לשים עליהם יד. מעולם, קובע קרשו, לא ניהלה מדינה מלחמה אבודה במשך זמן רב כל כך, מלחמה שככל שהתמשכה היה ברור איך היא עתידה להסתיים. אומות שעומדות בפני הפסד צבאי בדרך כלל יודעות לעצור ולהיכנע כדי להשאיר סיכוי לבנייה מחודשת של האומה בשנים הבאות. לעומת זאת, מלחמה שמנוהלת במטרה להשאיר אחריה כיליון פנימי מוחלט אינה מוכרת בהיסטוריה.

מחסום הנאמנות של הגנרלים

קרשו שולל שתי טענות מסורתיות שהסבירו, כל אחת בדרכה, את הסיבות שבעטיין המשיכה גרמניה להקיז את דמה עד הטיפה האחרונה במלחמה חסרת סיכוי. הראשונה, שרווחה שנים לא מעטות לאחר שהסתיימה המלחמה, ראתה בתביעה הנחרצת של בעלות הברית ל”כניעה ללא תנאי” את הסיבה לחוסר נכונותה של גרמניה להניח את נשקה.

ואכן, הגדרת מטרת המלחמה ככניעה ללא תנאי של גרמניה נקבעה עוד בינואר 1943 בהבנות בין ראש קבינט המלחמה בבריטניה, וינסטון צ’רצ’יל, לנשיא ארצות הברית, פרנקלין רוזוולט. הבנה זו גם היתה הבסיס לשותפות מלאת החשדנות של שתי מעצמות המערב עם סטאלין, שליטהּ של ברית המועצות, בשעה שהיה ברור כי כל נסיגה או פרשנות מקלה לאותה תביעה היתה מפרקת מיד את השותפות עם הסובייטים, דבר שרוזוולט התנגד לו מכל וכל ממש עד מותו באפריל 1945, כחודש לפני כניעת גרמניה. מי שהעלה את הטענה הזאת לאחר המלחמה היו גנרלים גרמנים, בראש וראשונה קרל דניץ, המפקד העליון של הצי הגרמני ואחד מנאמניו האדוקים ביותר של היטלר בקרב אנשי הצבא הבכירים, שאף מונה על ידיו, בטרם התאבד, להחליפו בהנהגת המדינה.

אין צורך בתובנות היסטוריות עמוקות כדי לחשוף את האפולוגטיקה העומדת מאחורי הטענות האלה. הצמרת הבכירה של הצבא, כולל כמעט כל הגנרלים שעמדו בראש החזיתות במזרח, במערב ובחזית האיטלקית בדרום, המשיכו לנהל מלחמה עקובה מדם ולהקריב את חייהם של מאות אלפי צעירים גרמנים, רוסים, בריטים ואמריקאים, אף על פי שכמעט כולם הבינו לאן מובילה דרכו של הפיהרר. לא מעטים מהם הזדהו עם האידיאולוגיה הנאצית ועם מטרותיה של המפלגה. אבל רובם לא הצליחו לחצות את מחסום הנאמנות להנהגה הפוליטית והמשיכו לראותה כלגיטימית, גם אם מסקנותיהם המקצועיות הובילו לתובנה ברורה כי ההנהגה הזאת מוליכה את האומה לחורבן טוטאלי.
קרשו מראה את מה שהראו היסטוריונים אחרים לפניו, כי בניגוד לדימוי שהתקבע לאחר המלחמה, הרי ה”קנוניה של יולי 1944” ‏(כפי שהוגדרה על ידי המשטר‏) - הניסיון של קבוצת קצינים לשים קץ לחייו של היטלר על ידי פצצה שהטמין בבונקר שלו הקולונל קלאוס פון שטאופנברג - היתה אירוע שהיו לו שותפים מעטים בלבד מקרב הקצונה הבכירה. רוב הגנרלים קיבלו בתדהמה, בזעזוע עמוק ובתחושת עלבון וכעס את מה שראו כבגידה שאין חמורה ממנה. מכאן, שלתביעה לכניעה ללא תנאי היה מקום שולי, אם בכלל, בנכונותה של האליטה הצבאית להמשיך ולהילחם, מה שמטיל עליה אחריות היסטורית מיוחדת באותם חודשי הרס נורא.

קרשו גם דוחה טענות נוספות, שהעלו כמה חוקרים, המסבירות את הליכתו של העם הגרמני אחרי הנהגת היטלר עד הסוף המר. זאת, בניגוד למה שהתרחש ב–1918, בסוף מלחמת העולם הראשונה, כאשר בגרמניה התפשטה מחאה רחבה נגד המשך המלחמה ובסופה אף הודח הקייזר. אחד ההסברים קובע כי המשטר הצליח להטמיע בחברה הגרמנית את תחושת הליכוד הפנימי המיוחד, מה שהוגדר כ”קהילת העם”: אחדות לאומית על־מעמדית של כל בני הגזע השותפים למשימה היסטורית גורלית. שותפות גורל זו החזיקה מעמד עד הסוף, ונתנה לעם הגרמני את היכולת להמשיך ולהילחם נגד אויבים שמטרתם היתה להרוס ולהשמיד את האומה, במיוחד חיילי הצבא האדום והסכנה הבולשביקית שנשאו עמם.

גורם נוסף שהשפיע היה העובדה כי המשטר לא איבד מהלגיטימיות שלו עד הסוף, שכן האומה הגרמנית לא יכלה לראות משטר חלופי אחר שיבוא במקום המשטר הנאצי, במיוחד לאור הזיכרון ההיסטורי העגום של שנות רפובליקת ויימאר מחד גיסא ושל הסכנה להשתלטות קומוניסטית מאידך גיסא.

מוות מהאוויר ומהקרקע

ואולם, כאשר בודקים את המציאות הפנימית בגרמניה בחודשים האחרונים למלחמה, התמונה המצטיירת מורכבת הרבה יותר. קסמו של היטלר וההתייחסות אליו כאל מנהיג בחסות האל שאינו מסוגל לשגות, כפי שהאמינו רבים בגרמניה עד חורף 1942 ‏(אז החלה המלחמה במזרח להסתבך‏) - פגו מזמן. הביקורת והעוינות כלפיו הלכו וגברו, גם אם לא באו לידי ביטוי בגלל הטרור הפנימי הקשה שהשתלט. חלקים רחבים בחברה הגרמנית הבינו כי היטלר נהפך לדמות מנותקת מהמציאות המוליכה את גרמניה לאבדון. אבל שורה של נסיבות ותהליכים עיקרו את החברה הגרמנית מכל יכולת לפעול ולשים קץ לסבל הבלתי נפסק מהמלחמה, בטרם הסתלק היטלר מן הזירה.

גורם ראשון הוא הטרור הפנימי הנרחב. לאחר הקשר של יולי 1944 השליטו בורמן והימלר מדיניות של טרור, שהלך ונהפך לפרוע יותר ויותר ככל שהתקרבה המלחמה לקצה. הראשון, על ידי שליטתו המוחלטת במנגנוני המפלגה ובראשיה ‏(ה”גאולייטרים”‏) במחוזות השונים, שקיבלו סמכויות פנימיות מוחלטות בניהול כל המערכות האזרחיות והביטחוניות; והשני, דרך שליטתו במשטרה ובאס־אס.

הם הפכו את חיי האזרחים לגיהנום: גיוס לצבא של כל מי שעדיין היה מסוגל לשאת נשק, שיתוק של כמעט כל מערכות החיים שאינן נחוצות למלחמה, הקמת מיליציה אזרחית לוחמת ‏(“פולקסשטורם”‏), שאליה חויבו להתגייס אנשים בני 60 כדי להגן בנשק דל ומגוחך על כפריהם נגד הטנקים של בעלות הברית. ומעל לכל - הוצאות להורג מהירות, כמעט ללא משפט, של מי שנחשד בהפצת דה־מוראליזציה, תבוסתנות והשתמטות ממילוי חובותיו. המדינה למעשה התפרקה כמעט ממוסדותיה ואת הממלכתיות שעוד נשמרה ‏(לפחות בחלקים מסוימים של המבנה המדינתי‏) החליפו קנאי המפלגה והאס־אס.

על זאת יש להוסיף את ההפצצות הבלתי פוסקות של בעלות הברית. נחרתו בזיכרון כמובן זו על המבורג ביולי 1943, שבה נהרגו כ–40 אלף אזרחים בשריפות ענק שפרצו בעיר, וכמובן זו על דרזדן בפברואר 1945, שבה נהרגו כ–25 אלף אזרחים. אלו היו, עם כל אכזריותן והחותם שהשאירו בזיכרון הגרמני, רק טיפה בים. ב–1944–1945 הטילו בעלות הברית על גרמניה כמיליון ו–700 אלף טונות של פצצות. אלה לא הוטלו בהכרח רק על אזורי תעשייה אסטרטגיים או מסילות ברזל. עיירות שלמות נמחקו מעל פני האדמה וכרבע מכלל המבנים בערי המדינה לא היו עוד ראויים למגורי אדם. מיליוני אזרחים נותקו ממים, חשמל וגז, שירותי הסניטציה נהרסו ואנשים נאלצו לבלות את ימיהם במקלטים קרים ומצחינים. גרמניה נהפכה בחודשי המלחמה האחרונים למדינת חורבות אפורה, שאזרחיה ממצים את ימיהם במאמצים להשיג מזון ולמצוא מחסה מפני המוות המגיע מן האוויר ומהטרור שעל הקרקע.

חברה כזו היתה רחוקה מאוד מדימוי של “קהילת עם” מלוכדת. היא דמתה יותר לקהילת שורדים פצועה ומוכה שחיכתה בכיליון עיניים לסיום הסבל - “מוטב סוף של זוועה מאשר זוועה בלי סוף”, רווחה האימרה העממית. אבל חברה הנמצאת במציאות מוחלטת של אטומיזציה לא היתה מסוגלת לעשות הרבה כדי לפעול ולהביא את הסוף הזה מוקדם יותר.

תמרור אזהרה

בתווך, בין ראשי השלטון והמפלגה, הגנרלים והחברה האזרחית, ניצבו מיליוני החיילים מן השורה - צעירים גרמנים שרבים מהם עברו את שנות חינוכם ועיצובם במערכת החינוך של המדינה הנאצית, ודאי אלה שגויסו בשנים האחרונות למלחמה והיו ב–1933 בבית הספר היסודי.

כמה היסטוריונים עסקו בחקר החייל הגרמני והמוטיבציות המניעות אותו במלחמה. גם התמונה העולה מספרו של קרשו מורכבת. לצד לחימה פנאטית ועיקשת, בעיקר בחזית המזרחית, הרי שבחזית המערבית היו שכיחוֹת עריקוֹת המוניות של חיילים וניסיון להסתלק מהמלחמה האבודה ולהגיע הביתה. בפברואר 1945 היו כ–600 אלף חיילים כאלה. אלה שנתפסו הוחזרו לשירות אבל היו גם חיילים שהוצאו להורג ללא רחמים.

מתברר כי אצל החייל מן השורה שהמשיך להילחם עד הסוף התקיימו כמה מניעים, לא בהכרח כאלה שהצליח לשלוט בהם. בשלב מסוים, כאשר הצבא האדום התקדם בתוך גרמניה, הלחימה היתה על הבית, על הגנת ההורים והמשפחה. סיפורי הזוועה על מעשי הרצח, האונס והאלימות של החיילים הסובייטים בפרוסיה המזרחית, שהיו נכונים ברובם, העניקו מוטיבציה להתנגדות עיקשת. האינדוקטרינציה הפוליטית ארוכת השנים עשתה אף היא את שלה, ואנשים צעירים בדרך כלל נכונים למעשי הקרבה על בסיס אידיאולוגי יותר מאשר אוכלוסייה מבוגרת. ומעבר לכל זה, מה יכול היה החייל הפשוט בשטח לעשות? לצד עמיתיו הוא מצא עצמו נשחק שבוע אחרי שבוע בתוך מכונת מלחמה מתפרקת, כאשר רעיו לצדו נהרגים באלפים. להילחם היה הדרך היחידה לנסות ולשרוד; המוות או הנפילה בשבי הסובייטי היו האלטרנטיבות.

כמיליון ו–400 אלף חיילים גרמנים נהרגו בין אוגוסט 1944 לינואר 1945. מאות אלפים מצאו את מותם בהתקפות האוויר ומידי חיילי הצבא האדום. כעשרה מיליון פליטים מפרוסיה, שלזיה והבלקן הציפו את ערי גרמניה החרבות. בתוך מערבולת ההרס והמוות הזו, מסיק קרשו, הצליח היטלר להמשיך את חיזיון החורבן הסופי שלו, תוך שהוא נעזר בקבוצת קנאים נאמנה לרעיון הנאצי.

בסופו של דבר, גרמניה של היטלר המשיכה להיות כזו גם כשנהפכה בחודשי סיום המלחמה לעיי חורבות. חזון ההרס העצמי שלו לא ראה קיום לעם הגרמני שאינו מסוגל לנצח במלחמה ויחיה תחת כיבוש סובייטי. העם הגרמני כשל במשימתו ההיסטורית ועל כן אין לו זכות להתקיים, קבע. באחד מנאומיו בעבר טען כי מי שרוצה לחיות עליו להילחם; מי שאינם רוצים להילחם, אין להם זכות לחיות. את חזונו הפוליטי הזה קיים עד מותו.

ככל ספריו, גם ספרו זה של קרשו מוליך למסקנות היסטוריות חשובות. הוא לא היסס מעולם להסיק כאלה החורגות מהמקום ומהזמן של האירועים הנבדקים ורלוונטיות גם למציאות רחבה יותר. סיפור קריסתה של גרמניה מעלה שאלות כבדות משקל על התפקיד והאחריות של הנהגה צבאית מקצועית המבינה כי ההנהגה הפוליטית מוליכה את האומה לדרך מסוכנת ללא מוצא, על מקומה של אידיאולוגיה קיצונית במציאות של מלחמה טוטאלית, ועל יכולתה של חברה מוכה למצוא בעצמה את הכוחות לעצור את הסחף אל קריסתה המוחלטת. החודשים האחרונים בתולדות הרייך השלישי משמשים תמרור אזהרה שראוי לזוכרו.

The End: The Defiance and Destruction of Hitler’s Germany 1945–1944 / Ian Kershaw