משום מה פעמון בית הספר בשעה 10 בבוקר לא צלצל. תקלה כזאת יכולה רק להגביר את האי-וודאות: כן הולכים לכיתה, לא הולכים לכיתה...מה עושים? בדרך לכיתה אני מתחיל לחוש את האווירה הרעשנית והאלימה יתר על המידה של בית הספר. צעקה ודחיפה מתרחשות קרוב אלי. פתיחה וסגירה מיותרת של דלתות. זה לא חייב להיות כך. באחד מבתי הספר שביקרתי אין צלצול בכלל וכולם יודעים מתי השיעור מתחיל ומתי הוא מסתיים ונראה כי הכל פועל היטב. ללמדך שצלצול ופעמון בבית ספר אינם דברים קדושים וגזרה על-טבעית מהשמיים וכי ניתן לקיים סדר גם בצורה אחרת. אבל כאן אני מרגיש באוויר את משחק חתול ועכבר המוכר...
כרגיל אני מתיישב בסוף הכיתה כדי לצפות בסטודנט להוראה שלמד איתי כל השנה, ושהוא עכשיו המורה דן. הפעם, נושא השיעור הוא "המהפכה התעשייתית". כיתה ח' 4 בבית ספר במרכז הארץ. השיעור מתחיל עם כותרת על הלוח "מהי מהפכה תעשייתית?" ורצף של שאלות-תשובות (מהי מהפכה? איזה סוגי מהפכות אתם מכירים? מה אפיין את המהפכה הצרפתית? מה שינתה? וכו'). כרגיל, מתוך 20 הנוכחים, רק 4 ענו תשובות מתוך הזיכרון. מאוחר יותר, בשיחת המשוב ,שוב נשמע הסבר והצדקה ש"הפתיח של השיעור היה דיון"...ואני נאלץ שוב להסביר מדוע הדבר הזה איננו דיון.
בדקה השנייה של השיעור אני מתערב ומבקש מהמורה להערים את קולו. מתברר כי זה לא פשוט. לאורך כל השיעור הוא ממשיך לדבר, להסביר, להשלים, להרחיב וגם לתת הוראות בווליום נמוך. אני מתאמץ לשמוע ולא מצליח. לא שומעים אותו וכפי שהבנתי בדקות הבאות הבעיה הקול הנמוך הוא ביטוי לתפקידו בכיתה: לא כמוביל או כמנהיג, אלא כמי שבא "להעביר שיעור" ולא לעסוק בבעיות משמעת. כך שהוא מתקשה לשלוט בעניינים ולנהל את השיעור. והוא לא רואה את עצמו מנהיג הכיתה.
אחר כך עוברים לבדוק דף עם שאלות שחולק בשיעור הקודם ושאמור היה לשמש חיבור וכניסה רכה ונעימה לנושא. (מי היה באירופה? איך מגיעים לשם? וכו') אך משום מה המורה לא פתח את השיעור באמצעותו. נראה כי טבוע אצלנו הצורך לתת הסבר עיוני-תיאורטי תחילה ורק אחר כך לעבור לחלק האישי, הדוגמה, הסיפור...תשובות התלמידים לא נוצלו ולא היה חיבור מוצק לנושא השיעור.
ואז הוא מחלק דף עבודה עם כמה מטלות. התלמידים מתקשים לענות. יותר ויותר קולות נשמעים: "אני לא מבינה", "מה עושים?", "דן, בוא לכאן..." "איבדתי אותך!"...אני מתבונן בדף ואומר לעצמי שגם אני הייתי מתקשה לענות על חלק מהמטלות. יש הסברים לא מובנים, מילים סתומות. המורה מתקשה להסביר לכולם את הקושי. לא שומעים אותו בכלל. קולו נבלע.
אני לא חושב שיש כאן בעיות משמעת. יש כאן דוגמה מצוינת למה שיורם הרפז טוען: אין בעית משמעת, יש בעיות משמעות!! השיעור מתנהל בצורה מכאנית ויבשה. המורה לא ממש מלהיב את תלמידים. אין התלהבות ותחושה של התרוממות רוח, תחושה שזה השיעור החשוב ביותר שלי!!!
אחר כך מגיע תורו של משחק רביעות שבו מוצגים חלק מהתכנים החשובים שמרכיבים את הנושא. שמחתי על כך שמורה מגוון את אמצעי ההוראה שלו. אך מכיוון שהמסגרת רופפת והוא אינו מגלה מנהיגות, הגיוון הופך לרועץ. זה הפתח לרעש, לשיחות בטלות, לזריקת חפצים, לצעקות ולצחוקים. דקות כאלה עוברות עלי כשאני מתבונן מן הצד על הקיים ואני שואל את עצמי מהן התחושות של דן ועל מה חושב. אני תקווה שיפיק משהו מכל המצב הזה.
כשאני מבקש מהמורה לחשוב על מה שהיה בשיחת המשוב, אני מופתע לגלות חוסר מודעות לכל מה שציינתי כאן. כאילו היינו בשני שיעורים שונים ועלי רק לברך שמורה נוסף, המורה המאמן היה נוכח וצפה באותו שיעור, ומתוך נאמנות כפולה, לפחות אינו מכחיש וזאת הוכחה כי דבריי אינם מופרכים ומומצאים. אז הדברים נאמרים בזהירות והאופן ענייני ונקודתי. הביקורת מונחת על שולחן. פה ושם יש ניסיונות להדוף ולומר שהתלמידים לא היו ממושמעים וכי הרמה נמוכה וכי "אני לא המורה שלהם". מצנח של דן סגור ואולי זאת הבעיה הקשה מכולן. היעדר מודעות למה שקרה בכיתה כי בלעדיה קשה יהיה לשפר. האם אבדה תקוותנו? ומה יהיה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה