מאמר חובה לכל מורה לאזרחות ולהיסטוריה. 
על הקשר בין ערכים לבין משפט 


https://www.haaretz.co.il/misc/article-print-page/.premium-1.6652453 1/2

דינה זילבר ראויה לכבוד ולהערכה

יצחק זמיר 

 13.11.2018

ד"ר אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה, ביקש מדינה זילבר, המשנה שלו, שתציג בפני ועדת
חוקה, חוק ומשפט בכנסת את עמדתו נגד הצעת חוק "הנאמנות בתרבות". היא הציגה את עמדתו
כלשונה, והוסיפה דברים משלה, לא דברים הסותרים את עמדתו, אלא דברים המשלימים אותה. בין
השאר אמרה, כי ההצעה "מעוררת קשיים של ממש", ותוך התייחסות להצעות אחרות שעל סדר היום
המשיכה ואמרה: "הבו לנו יועצים משפטיים צייתנים, אמנים מסורסים, תקשורת מרוסנת, עם
ממושמע, מחונך, שחשיבתו אחידה".
דבריה של זילבר, שלדעתי היו נכונים, עוררו עליה את חמתה של שרת המשפטים איילת שקד. השרה
אמרה בפומבי שאסור היה לזילבר להשמיע את דבריה בפני הוועדה משום שהם דברי פוליטיקה, ואם
זילבר רוצה לעסוק בפוליטיקה, שתתפטר ותתמודד בבחירות לכנסת.
תגובה זאת העלתה שוב על סדר היום את הטענה, שאסור ליועץ משפטי בשירות הציבורי לערב בין
פוליטיקה לבין ערכים, או כדברי שקד (בכנס חיפה למשפט, 8.11.19 ): "אני לא רוצה לשמוע ערכים.
אני רוצה לשמוע ייעוץ משפטי מקצועי".
עשרה משפטנים, שכל אחד מהם כיהן בעבר במשרת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, חברו יחד
כדי להביע עמדה נוגדת. הם כתבו למנדלבליט כך: "אנו חרדים למעמד היועץ המשפטי כשומר סף
העומד על משמר שלטון החוק... ההגנה על ערכים אלה [כלומר, ערכי היסוד הדמוקרטיים] אינה
עשייה פוליטית; היא עומדת ביסוד הייעוד של השירות המשפטי הציבורי מאז ומתמיד".
השאלה היא אם ניתן ואם ראוי לתת ייעוץ משפטי תוך התעלמות מערכי היסוד. והתשובה: כל משפטן
יודע כי אי אפשר להפריד בין משפט לבין ערכים. המשפט, בישראל כמו בכל מדינה בעולם, טובל
בערכים, משקף ערכים, ומבקש לממש ערכים. ההגנה על הערכים, ולאו דווקא לשון החוק, היא
שמבדילה בין משטר דמוקרטי לשלטון עריץ, שכן גם שלטון עריץ מקפיד לשמור על לשון החוק.
נניח (כדוגמה הזויה), שחבר הכנסת מעלה הצעה לתקן את חוק המדינה כדי לשלול את זכות
ההצבעה מערבים, או כדי למנוע תמיכה כספית מחרדים, או כדי לאסור על להט"בים לשרת בצבא.
האם אסור ליועץ משפטי להביע את דעתו בפני ועדה של הכנסת שהצעה כזאת נוגדת את ערך השוויון
או את ערך הדמוקרטיה? כל חוק בנוי על ערכים מסוימים, ונועד לשרת תכלית מסוימת. לכן כל יועץ
משפטי חייב לפרש את החוק לאור הערכים שביסודו והתכלית שבפניו, וכך גם עליו לעשות לגבי כל
החלטה ממשלתית. אין "ייעוץ משפטי" ללא התייחסות ל"ערכים" אלה.
הנה דוגמאות מעטות. החוק קובע כי היועץ המשפטי לממשלה (או אחד מנציגיו) רשאי להתייצב
ולטעון בכל בית משפט ובכל עניין אם לדעתו יש בכך "עניין ציבורי", והוא רשאי שלא להעמיד אדם
לדין פלילי אם לדעתו אין בכך "עניין לציבור". האם הוא יכול או רשאי להפריד בין "עניין לציבור" לבין
ערכי היסוד של הציבור?
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע, כי זכויות היסוד של כל אדם בישראל "יכובדו ברוח העקרונות
שבהכרזה על הקמת המדינה". עקרונות אלה קובעים, כי מדינת ישראל "תהא מושתתת על יסודות
החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל
אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות". ולא זו בלבד. חוק
יסוד זה גם קובע שאסור לכל רשות מרשויות המדינה, לרבות הכנסת, לפגוע בזכויות יסוד, "אלא בחוק
14/11/2018 https://www.haaretz.co.il/misc/article-print-page/.premium-1.6652453
https://www.haaretz.co.il/misc/article-print-page/.premium-1.6652453 2/2
ההולם את ערכיה של מדינת ישראל". האם יועץ משפטי בשירות הציבורי יכול ורשאי לתת ייעוץ
משפטי כשהוא מתעלם, למרות הנאמר בחוק היסוד, מערכים אלה?
ההגנה על ערכי היסוד היא אחד התפקידים העיקריים של משרד המשפטים, והדבר היה מקובל גם
על שרי המשפטים מאז ומתמיד, ובעצם, על כל ממשלה. ממשלה היא שהקימה את ועדת שמגר,
שבחנה את המינוי, המעמד והתפקוד של היועץ המשפטי לממשלה. הוועדה אמרה בדו"ח שהגישה
(בשנת 1998 ) כך: "אין אפשרות להתעלם מכך שחיי היום־יום, בעיקר במישור המשפט הציבורי,
שזורים ומשולבים בנושאים שאינם משפטיים טהורים... יש גם נושאים בלתי־משפטיים אשר להם
השלכה ישירה על הנושא המשפטי לגביו מתבקשת חוות דעת ... היועץ המשפטי יכול להידרש
לנושאים אשר להם השלכה ישירה על קיום עקרונות היסוד החוקתיים של המדינה וערכי המשטר
והמינהל התקינים אשר מן הראוי שישררו בה". הממשלה אישרה את דו"ח ועדת שמגר. לכן, מי
שדורש מיועץ משפטי שיתעלם מעקרונות אלה, דורש ממנו שיתעלם גם מהחלטת הממשלה.
אלה הם העקרונות שזילבר הציגה בפני הוועדה בכנסת. היא לא דיברה על פוליטיקה; היא דיברה על
ערכים. לכן זילבר בדבריה לא חרגה מתפקידה כיועצת משפטית. ואם מנדלבליט סבור שסטתה מן
ההנחיה שנתן לה, הרי זה עניין שבינו לבינה, ולא עניין למערכת הפוליטית.
כאשר זילבר השמיעה את דעתה בפני חברי הכנסת, היא נטלה על עצמה ביודעין סיכון אישי של
תגובה עוינת. מעטים הם עובדי הציבור שנוטלים על עצמם סיכון אישי כדי למלא את תפקידם כפי
שנדרש לטובת הציבור. מבחינה זאת היא ראויה לכבוד ולהערכה.

הכותב כיהן כשופט בבית המשפט העליון, והיה היועץ המשפטי לממשלה

לימודי אזרחות בבית הספר – הפספוס הגדול

שרון רוקני שמר וגדי ראונר

עיתוני הבוקר מדווחים על הפגישה בין ראש הממשלה לבין נשיאת בית המשפט העליון בנוגע ליחסים בין הרשות המבצעת לרשות השופטת. הם גם מספרים על הדיונים בכנסת בעקבות הקריאה הראשונה של חוק הלאום. מי צריך ספר לימוד באזרחות כשהחיים הפוליטיים ודיווחי חדשות עליהם מספקים את תכני הלימוד הנדרשים באופן מיידי, טרי, עכשווי, מעודכן? אלא שרבים מהמופקדים על לימודי אזרחות פוסחים על החיים ומעדיפים טקסטים מצוחצחים, נטולי חיות כגון המצוי בספרי הלימוד או בדוגמאות דמיוניות שבאתרים אזרחות שונים. הבריחה מהמציאות, מהדוגמאות המלכלכות, מהמקרים האמיתיים הופכת את לימודי האזרחות לעקרים ולנטולי משמעות. בסופו של דבר התלמידים מסיימים את בחינת הבגרות והם מסוגלים לדקלם את ההצהרה לכל באי העולם בדבר זכויות האדם או את תכני מגילת העצמאות, הם יכולים לזכור ולומר מהם ששת עקרונות של המשטר הדמוקרטי או לזהות את ההבדלים בין עבריינות פלילית, שלטונית ואידיאולוגית. לזכור, לזהות או לדקלם, אל לא ממש להבין. כך הופכים לימודי אזרחות לדומים יותר למכינת-זוטא המכשירה להיכרות עם המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל. במובן זה ידעו מעטים שבין התלמידים המצטיינים להציג את ה"בעד והנגד" לכל עמדה אפשרית, שהרי כל עמדה היא לגיטימית ושוות משקל מוסרית-ערכית, כל עוד ניתן למצוא לה עיגון בחומר הלימוד. כאשר שאלנו תלמידי כיתה י"ב בבית ספר במרכז הארץ מה הקשר בין פסקת ההתגברות לבין מהותה של הדמוקרטיה, הם הסתכלו אלינו כאילו נפלנו מהשמיים. החשוב בבית הספר הוא "לדעת את החומר", לדעת בלי בהכרח להבין אותו לעומק, בלי לקשר אותו למה שקורה בעולם או בחיים הפוליטיים של המדינה, בלי להבין משמעותיות. הלימוד נעשה בצורה סטרילית מכיוון שמרבית המורים חוששים מלהיכנס לסיטואציות מורכבות ולדיונים שיכולים להתפתח למחלוקות אידיאולוגיות קשות או לאנדרלמוסיה בכיתה. מחוץ לכותלי הכיתה אושיות המשטר הדמוקרטי עוברות טלטלה שמשנה הלכה למעשה את פניה של הזירה הציבורית, החברתית והפוליטית שלנו, ובו בזמן בשיעורי אזרחות רבים טרודים המורים בלהספיק את החומר. פרשת אדם ורטה לימדה את המורים לאזרחות שעדיף להחריש מלהסתכן בדיון ערכי סוער, שבמסגרתו מותר – למורה כמו גם לתלמיד – לבטא במרחב הכיתתי את דעותיו האותנטיות המנומקות והשנויות במחלוקת. שם, אפילו תחת שר חינוך "טולרנטי" כביכול – השר שי פירון – נקראו למעשה המורים לברוח מהמחלוקות והשסעים שבליבת המציאות שלנו.

כך מרוקנים את המקצוע מכל משמעות. כך מרחיקים את התלמידים מן האפשרות לצלול לתוך המציאות החברתית באמצעות דיונים מסודרים, הצגת ריבוי דעות והבעתן על-ידי התנסויות חינוכיות כגון ניסוח טענות או שאילת שאלות.  

זאת ועוד. לימודי אזרחות הם ההזדמנות החד-פעמית הקיימת במערכת החינוך בכדי לקיים דיאלוג פורה עם התלמידים בענייני ערכים: על מה שראוי מבחינה אישית ועל כיצד החברה שלנו צריכה להיות. זאת ההזדמנות לבחון עמדות ולחשוף אינטרסים כדי לאמן את החשיבה הביקורתית של התלמידים, כי דמוקרטיה ללא אזרחים ביקורתיים המתמודדים עם מלוא המשמעויות של עמדותיהם איננה דמוקרטיה מהותית. זאת גם ההזדמנות לפתח את החשיבה המוסרית של התלמידים ולבקש לנקוט עמדה לגבי סוגיות חברתיות עכשוויות. מכאן עולה שיש לראות את שיעור אזרחות כשיעור חברה או כשיעור חינוך, שיעור שבו מגרש האימונים הכיתתי נפתח למפגש ולדיון בין ערכים שונים, לא רק בין "תבניות ידע" שמהותן רשימות של המושגים והזכויות האזרחיות המעוגנות בחוקי המדינה. הוראת המקצוע מבלי להידרש חלילה להבעת עמדה ערכית מצד איש ההוראה בנושאים מורכבים או "נפיצים" מדי, פוליטית, חברתית, וערכית מונעת מהתלמידים להתכונן לחיי אזרחות של אכפתיות ומעורבות.

לימודי אזרחות המאופיינים בניתוק מהמציאות ובהיעדר דיון ערכי נהפכים ל"עוד מקצוע לימודי" ולא למרחב לצמיחה אישית וחברתית. זה פספוס. אך אל דאגה, על זה לא תקום וועדת חקירה ממלכתית.

שרון רוקני שמר היא משפטנית וסטודנטית בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל-אביב

ד"ר גדי ראונר עוסק בהכשרת מורים לאזרחות באוניברסיטת תל אביב

שיעור אזרחות יוצא דופן מלווה בטיפים להוראה יעילה ומאתגרת

שיעור אזרחות רגיל בבית ספר במרכז הארץ. כיתה ט'. ראיתי מורה שעושה הוראה נכונה, יעילה ומאתגרת. מהו הסוד? הנה כמה מרכיבים שהצלחתי לזהות מתוך הצפייה שלי: 

1. שאילת שאלות - המורה שואל שאלה ומחכה לראות ידיים באוויר. "עוד ידיים...עוד ידיים, אני רוצה לראות...מה איתך, יוסי? מדוע אתה לא מרים יד?" ואז הוא בוחר את התלמיד ההוא וכך השיטה עובדת: עידוד השתתפות ורוטציה בתשובות. בדרך כלל מה שאני רואה הוא מורה ששואל ו- 4 או 5 תלמידים שעונים וזה עובד כדבר קבוע. אני מתנגד לזה כי זה לא "דיאלוג" ולא "דיון", אלא פינג-פומג שחוזר על עצמו.

2. שרטוט מסודר על הלוח של הנושאים המרכזיים של שיעור – ככל ההיצג הפרונטאלי מתקדם, מצייר המורה את עיקרי הדברים ויוצר תמונה שלמה של הנושא. במקרה שלנו הייתה חסרה כותרת מרכזית גדולה, למשל: "הומניזם ודמוקרטיה". ראו צילום של לוח הכיתה:

3. מומחיות – מורה מומחה נע בעצמאות מוחלטת בין נושאי השיעור. מומחה, לא רק יודע את החומר, אלא גם מסוגל להסביר ולתת דוגמאות רבות כדי לגרום להבנה. יש לו ידע אזרחי-פדגוגי רב.

4. דיאלוג סוקרטי – למורה יש ידיעה ברורה לאן הוא מוביל ומכוון את הדברים. צעד אחר צעד. הוא שואל ומקשה כד שכל נקודה תשמש פיגום לקראת הבנייה המסודרת והאיתנה של הנושא כולו.

5. "הסיפור הגדול" - המורה מבין את ה"סיפור הגדול" של הדמוקרטיה והקשר עם ההומניזם. הוא עוסק בפרטים הבונים את ההתקשרות הזאת ומודע היטב מהי דמוקרטיה במהותה, ללא צורך להיכנס לפרטים או לדוגמאות ספציפיות מאוד.

6. יצירת הקשרים – המורה יוצר הקשרים ברורים וחזקים בין "הומניזם", "דמוקרטיה" ו"טוטליטריזם".

7. המורה כשחקן – הוא משחק אותה בגדול. אין רגע משעמם. אין רגע שהוא לא מחזיק. הוא קשוב לכל. רואה הכל. עונה וצוחק. מיישר קו. מעיר בעוקצנות מתוקה. מעורר.

8. יישום מושגים – הוא מבקש מהתלמידים הסבר ברמת המשגה תוך שימוש במושגי אזרחות שנלמדו בעבר. לא דוגמאות או סיפורים. דרישה לשפה גבוהה.

 9. הכתבה משמעותית – של עיקרי הדברים שמופיעים על הלוח + משפטים המסכמים את הנושא. הדבר נעשה בטוב טעם ולצרכי לימוד והבנה.

10. כזה ראה וחדש !!!

מאי 2014 

אזרחות משפטנית סטרילית – החטא הכפול

בעקבות התעוררות הדיון הציבורי סביב הסוגיה של  הבעת דעה פוליטית על-ידי המורים ברצוני להביע את דעתי על לימודי אזרחות בבתי הספר ולהצביע על שני חטאים:

החטא הראשון הוא לרוקן את החיים מהחיים עצמם. ...להתייחס ללימודי אזרחות כאל סעיפים ונקודות כאילו תכנית הלימודים היא תפריט במסעדה, למשל: "אתמול עברנו את פלורליזם ומחר עלינו להשלים את סובלנות". אלה הם כותרות ותכנים שיש לדעת אותם כדי לעבור את המבחן. הדבר גובל באי-הסכמה, אולי אפילו אי-ציות להנחיות המפורשות של משרד החינוך באשר למטרות הוראת אזרחות בבית הספר: לא רק ידע, אלא גם טיפוח חשיבה אזרחית, נקיטת עמדה, פיתוח רגישות מוסרית, התמודדות עם ערכים הומניסטיים, גיבוש זהות אזרחית ועוד. אז לכאורה לומדים להיות אזרחים אבל בפועל המערכת כובסת את המילים ומשאירה אותן דקות, רזות וערומות. התלמידים לומדים מושגים ולא מבינים שהדבר קשור לחיים שלהם או של אחרים.  

החטא השני הוא ללמד וללמוד אזרחות נטולת חיים בציפוי של משפטנות....למשל, לבקש לדעת בעל פה את רשימת הזכויות, לדקלם את ההבדלים בין "הפליה מתקנת" ו"הבחנה מוצדקת", לזכור את הסמכויות של כל בית משפט, לדעת את ששת העקרונות של הדמוקרטיה כשמאירים אותך בלילה...ובכלל, לאמץ האסטרטגיה של חקר מקרים שהפכה למרכיב מרכזי בלימוד המקצוע. נראה כי כל אלה עניינים שהסטודנטים בפקולטה למשפטים חייבים לדעת במסגרת החובות בקורס משפט קונסטיטוציוני. אך למה תלמידים מחויבים ללמוד כל המידע הזה בבית הספר? לשם מה? מהי המטרה? ומדוע עושים מלימודי אזרחות, לימודי משפט עקורי חיים והתייחסות אישית?

כוונותיו הטובות של פרופ' קרמניצר בדוח "להיות אזרחים" (1995) ושל המפמ"ר המפוטר אדר כהן עלו על שרטון מן הרגע שהתכנים המובאים בתכנית הלימודים הופכים בבית הספר לאזרחות סטרילית נטלת חיים בציפוי למדנות משפטנית. והדבר כולל את החידוש המרענן של עבודת חקר (קרויה "מטלת ביצוע") שהיא אמורה לעסוק בבעיה אזרחית ")לא בבעיה חברתית"). התקוות שתלו המייסדים במקצוע אזרחות המחודש לא התממשו. במקום אזרחות ביקורתית הומניסטית של נערים החיים במדינה יהודית ודמוקרטית קבלנו – במקרה הטוב- ידענות ללא הבנה.

אז מה עושים? אפשרות ראשונה לחידוש רוח המקצוע הוא לצרף היבטים מוסריים ללימודי אזרחות, בדיוק כפי שהשופטים מצרפים שיקולי דעת מוסריים בבואם להסביר את החלטותיהם. אז אני מציע לקיים דיונים פתוחים על החומר הלימודי, לפתוח פרלמנט נכדי לטפח את אמות המידה המוסריות של כולם. אפשרות אחרת היא לעסוק ב"הסיפור הגדול" של האזרחות, של היחסים בין אדם ומדינה ובין אדם לאדם, את הסיפור הגדול של הדמוקרטיה, של העמים חופשיים והמשועבדים,  הסיפור הגדול של הקפיטליזם וביקורתו. המשימה היא לחבר את הפרטים ולחתור להבנה רחבה ועמוקה של עיקרי הדברים.

סבורני כי חיי המורים יהיו קלים יותר. המורים יגיעו לכיתות לא כדי "להעביר" את החומר ולהיאבק על תשומת הלב של התלמידים, אלא כדי לשוחח עם התלמידים על החיים עצמם, על מה שהופיע אתמול בעיתון או מה שהתפרסם בפייסבוק. חיי התלמידים בבית הספר יוקלו גם הם. תלמידים ירצו להיכנס לשיעורים מעניינים ומאתגרים. המוטיבציה של כולם לעסוק בפעילות חינוכית כזאת תעלה. זה לא חלום. ראיתי וחוויתי זאת בעצמי. שמות בתי הספר והמורים שמורים במערכת.   

החינוך הפוליטי מתחיל בשאלה

...אז מהי המטרה של החינוך הפוליטי בכיתה וכיצד עושים זאת? המטרה איננה להציג את העמדה הפוליטית של המורה בסוגיה זו או אחרת כדי לממש את חופש הביטוי שלו. המטרה איננה להראות לתלמידים שקיימת דעה אחרת.

המטרה של החינוך הפוליטי היא שהתלמידים יניעו את גלגלי החשיבה שלהם ושירגישו אי-נחת. המטרה היא לגרום לסקרנות לדעת עוד ולברר את העניין. המטרה היא לפתוח ולא לסגור את חשיבה בתוך המרחב הידוע. המטרה היא שיהיו מסוגלים לשמוע דעה שונה ושינסו להבין אותה. המטרה היא שינקטו עמדה אחראית ומנומקת.

לשם כך אני טוען שהמורה חייב "לשחק אותה". עליו להופיע בפני התלמיד כאיש נייטרלי. התלמידים לא צריכים לדעת מהי עמדתו מראש. הוא לא חייב לגלות להם. ...ולמה זה חשוב שהם ידעו מה הוא חושב על תוצאות מלחמת שש הימים או על הדרך הכלכלית הנכונה? החשוב והמרכזי הוא שאני אדע לשאול שאלות, שאאתגר את החשיבה שלהם, שאגרום להם לחשוב. זו המטרה !!!

הפוליטיות של המורה מתבטאת בכך שהוא מעלה את הנושאים, שהוא מביא את החומר הזה לכיתה, שהוא בוחר לטפל בהם בצורה של מחלוקת, של דילמה או של שאלה פתוחה. האלטרנטיבה שהוא שולל היא להציג את החומרים בצורה של הסבר והרצאה פרונטלית. לעשות אקדמיזציה במקום שיש לעשות חינוך.

חינוך מתחיל בשאלה וחינוך פוליטי מתחיל מתמיהה וחוסר הבנה. עלינו להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד בצורה מקצועית: נשאל שאלות, נלך למקורות מידע, נבנה דבר משותף בעזרה המידע: נערוך פרלמנט פומבי, נסריט סרט קצר, נשדר מסר ברדיו, נכתוב פוסט בפייסבוק, נערוך תערוכת תמונות.

תפקידו של המורה לאזרחות הוא לשאול שאלות פתוחות ופוריות כדי לגרום לחשיבה וללמידה אזרחית. זה הרבה יותר קשה, חכם, חינוכי ויעיל מאשר הצגת עמדה מוגמרת !!!

בית הספר מנותק מהמציאות

ביום שיש הסתובבתי ברחוב אחוזה ברעננה וראיתי עשרות פעילים, מתנדבים ומגויסים אחרים של המועמדים המקומיים. שאלתי את עצמי איפה נמצא הנוער...איפה נמצאים באותה עת התלמידים שאמורים להיבחן בסוף השנה במקצוע אזרחות. הרהרתי לתוכי...האזרחות נמצאת כאן, מול עיניי ואיפה הם? הם כרגע עסוקים בכל מיני דברים מנותקים מהמציאות הזאת. קשה להבין מדוע לא יצאה הנחייה מפורטת מטעם משרד החינוך לעידוד בתי ספר בכלל ומורים לאזרחות בפרט לנצל את ההזדמנות וללמוד מהו השלטון המקומי וחשיבותו, מהי דמוקרטיה  ומהו חופש הביטוי, מהם אינטרסים ומהי מעורבות, מהי תעמולה ושאר הדברים במסגרת הבחירות המקומיות. המערכת הייתה צריכה לעצור ולהפנות את כל הזרקורים לעבר האירוע הזה...קשה להבין מדוע מנהלי בתי ספר לא בלמו את כרכרות ויזמו יציאה לרחובות כדי שהתלמידים יחוו חינוך אזרחי של מעורבות, של עיסוק בשאלות ובסוגיות הקשורות לעיר שבה הם גרים ובמיוחד, כיצד זה נוגע להם, מה הקשר בין השלטון המקומי לבין החיים של הצעירים. הרגשתי שעל מדף של כסף מוגשת מנה גדושה של חומר גלם חברתי כדי לקיים פעילות חקר, מטלת ביצוע, משחק תפקידים, תרגול בנקיטת עמדה...וכל זה לא מנוצל...המציאות עוברת ליד בית הספר ובית הספר מוסיף להיות אדיש, מוסיף להיות רדום ושקוע במבחנים ובמבדקים...

אוקטובר 2013

מאמר אורח - חני ברבש-פרל - להיות בני אדם – הוויכוח על הוראת אזרחות במדינת ישראל

הוויכוח על הוראת האזרחות בבתי הספר עולה לכותרות , וטוב שכך. השתקת הדיון בניסיון של דר' צבי צמרת, יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, לעקר את תחום הלימוד המרכזי והחשוב הזה תקל על מטרתו : לרוקן את מקצוע האזרחות מתוכנו ולהפכו לשלוב של לימודי יהדות, היסטוריה, של"ח וגיאוגרפיה. הכל רק כדי שלא יצטרכו בבתי הספר להתמודד עם נושאים הקשורים לדמוקרטיה, זכויות הפרט, זכויות המיעוטים ושאר נושאים לא נוחים בעליל.
אולי את ההבדל הבסיסי בגישות להוראת אזרחות ניתן לראות כבר בכותרת שנתן דר' צמרת להרצאה שלו במכון מופת בתל אביב במאי השנה: " האם לימודי אזרחות הופכים את תלמידנו לאזרחים טובים יותר של המדינה היהודית-דמוקרטית שלנו". לא האם לימודי האזרחות יהפכו אותם לבני אדם לפני הכל. לבני אדם שרגישים לזולת, לעוולות, לזכויות של האחר, לבני אדם עם סובלנות וסבלנות. לבני אדם לא אלימים שלא מסובבים את ראשם לצד (במקרה הטוב) כשהם נתקלים באלימות או עוול. לבני אדם שמבינים שיש לתרום לחברה אך יש דרכים רבות לעשות את זה. לבני אדם שיבינו שגם מי שאינו אזרח הוא בעל זכויות. לבני אדם שלא יוכלו לקבל הפלייה על רקע של דת, לאום, מין. פשוט לבני אדם. אבל מי צריך בני אדם? צבי צמרת רוצה כנראה "אזרחים טובים יותר למדינה" .
מתי הפסקנו להשתמש במילה בני אדם והמושג אזרח הפך לחזות הכל? ומהו אזרח טוב למדינתו? אזרח צייתן? אזרח שלא שואל שאלות? ומה ההבחנה הזו עושה לכל מי שאינו אזרח?
אותו חינוך לאזרחות שעולה עכשיו לכותרות חייב להכיל בתוכו את משמעויות המשטר הדמוקרטי, את הקשיים שעומדת בפניהם מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ואת החשיבות שבשמירה על איזון בין שני המרכיבים האלה המצויים עוד בהכרזת העצמאות. כן ישראל כמדינה יהודית וכמדינה דמוקרטית על כל המורכבות והבעיות שבהגדרה זו.
באותה הרצאה הוסיף דר צמרת שעדיף "שהתלמידים ירדו לעומק תולדות מדינת ישראל.. ולא יתווכחו על כותרות של אמש או של השבועות האחרונים".. אני לא רואה את הסתירה בין שני הדברים אך אני כן מזהה בדבריו חשש מהתמודדות עם המציאות. התהליכים שעוברים בשנים האחרונות על הציבור בישראל לא נוחים לדיון ואזכיר למי שאולי שכח רק כמה "פנינים: בשנה החולפת הוצע חוק הנאמנות- חוק שמחייב הצהרת נאמנות רק של מי שאינם יהודים. בשנה החולפת רבנים בצפת יצאו בקול גדול נגד השכרת ומכירת בתים לערבים ובפועל לא נעשה לרבנים דבר. השבוע ראש עיריית נצרת עילית הודיע כי הוא מתנגד להקמת מסגד בעירו בקול גדול . האם אלה הימים לוותר על הוראת המקצוע? האם אלה הימים לרוקן את תוכנו? (ולא אשאל איך הייתם מרגישים אם במדינה פלונית היו עולות אותן הצעות רק המילה ערבי הייתה מוחלפת ביהודי...)
כולנו אוהבים לשכוח אבל בסקר שפורסם בתחילת השנה בקרב בני נוער (סקר של מכון פרידריך אברט והמרכז לכלכלה מדינית ) עלו הנתונים מדאיגים: 60% מבני הנוער בגילאי 15-18 מעדיפים מנהיג חזק על פני שלטון החוק. 46% בעד שלילת זכויות בסיסיות מהאזרחים הערבים (כמו הזכות לבחור ולהיבחר). זו אמורה להיות אזעקה שתוביל לתגבור הוראת מקצוע האזרחות במתכונתו הנוכחית, הוראת עקרונות הגישה הדמוקרטית, עקרון שלטון החוק, זכויות המיעוט והפרט, הגבלת השלטון וזאת במקביל ללימוד השסעים במדינת ישראל , הקבוצות השונות הקיימות בה והמורכבות של החיים יחד . ללמוד את הדברים לא לברוח מהם. צבי צמרת רוצה "לכידות" כדבריו, זו לא תושג על ידי מצג שווא והסתרת המציאות, חיים משותפים יכולים להגיע רק דרך הבנת הבעיות וקבלת דרכים דמוקרטיות לפתרונן.
חני ברבש פרל היא סטודנטית להוראת אזרחות באוניברסיטת תל-אביב.

תואם דינור

הצעדים הנמרצים של יו"ר המזכירות הפדגוגית, ד"ר צבי צמרת, מכוונים למחוק את מקצוע האזרחות מהמפה החינוכית. בשנים האחרונות עבר המקצוע מהפך תוכני ודידקטי, שמטרתו להתאימו למציאות החברתית המשתנה ולהפוך אותו לעמוד אש ומגן הדמוקרטיה באמצעות חשיבה, חינוך, עשייה וקריאה למעורבות פעילה של מורים ותלמידים.

אלא שמגמה ברוכה זו אינה תואמת את תפישת ד"ר צמרת את המציאות. בניסיון לברר מה מניע אותו הגעתי למסקנה, שהוא רואה את עצמו בנעליו ובדמותו של מי שהיה שר החינוך והתרבות השלישי של מדינת ישראל בשנים 1951-1955, בן ציון דינור. דינור היה היסטוריון. במהלך כהונתו התקבל בכנסת חוק חינוך ממלכתי, ובהנחייתו גובשה תוכנית הלימודים הראשונה להיסטוריה, שהדגישה את המאבק והגאווה הלאומיים.

ישראל היתה אז בת שש, וגלים גלים של עולים מן המזרח פקדו אותה. על פי התפישה של כור ההיתוך, היה צורך לחנך וליצור אחידות והידמות ערכית בקרב אוכלוסיות העולים. ד"ר צמרת גם הוא היסטוריון, וחקר את הימים הראשונים של החינוך במדינה. ייתכן שהוא מאוהב במושא מחקרו, ואולי רואה את עצמו כמי שחי בימי קום המדינה ומאמין שביכולתו לשוב ולשחזר את מעשי הגיבור שלו.

המשותף לדינור ולצמרת הוא דאגה רבה לזהות הלאומית של התלמיד הישראלי והדגש על העבר הלאומי, על המסורת ועל מורשת. מדובר במשימה ראויה בעיני, אך צמרת אינו מודע לשינויי הזמן. מי שמבקש להיכנס לספרי ההיסטוריה לצד דינור אינו מודע לכך, שטיפוח הלאומיות בחברה שבה הרוח הלאומנית נושבת חמה, הוא חרב פיפיות. כוונותיו הטובות מעודדות את לובשי החולצות השחורות שבינינו.

אינני סבור, שהמדינה צריכה להתפרק מזכותה וחובתה לחנך את ילדיה על פי ערכיה הלאומיים ועל פי זהותה כמדינה יהודית. אך לצד זאת עליה לעודד חינוך המבוסס על דיון חופשי וביקורתי, על עצמה, על עברה ועל עתידה. עליה לספק מידע וכלי חשיבה ולבקש ממורים ותלמידים להתמודד עם ריבוי דעות ואינטרסים, השקפות ורצונות.

מקצוע האזרחות יכול לשמש כלי להנחלת הדמוקרטיה והרגישות המוסרית. את העם יש לאחד לא רק תחת הדגל וההמנון, אלא גם מסביב לערכים אלה. על צמרת להפסיק לרצות להיות דינור, להתבונן נכוחה במציאות הישראלית של 2011 ולהעניק לתלמידים חינוך לא רק יהודי, אלא גם דמוקרטי.

(פורסם בעתון הארץ, 7 ביוני 2011(

על בחינת הבגרות ולימודי אזרחות בבית הספר – לא זאת הדרך

מבחן הבגרות האחרון באזרחות שבו נבחנו תלמידים בחורף תשע"א, 2011 (מספר השאלון 034114) הינו דוגמה מובהקת של חינוך מנותק מציאות ואי-רלוונטיות, נטילת חיים אמיתיים וריקונם לטובת ידע אקדמי נטול רגש וסובייקטיביות. תלמידים אינם עורכי דין ומטרת לימודי אזרחות איננה להכשיר אותם לכך. המערכת צריכה לטפח ולעודד בניית שיקולי דעת רציונאליים, הומניסטיים של האזרחים לעתיד והמבחן האמיתי הוא להציג עמדות בצורה מנומקת ומבוססת מידע בצפייה שהתנהגותם האזרחית תהיה כזאת.

כדי לבסס את הטענות שלי אציג תחילה את מטרות המקצוע כפי שנוסחו על-ידי משרד החינוך. אחר כך אבחן את האמצעים שמוצעים כדי להעריך אותן מטרות. אנתח את טופס בחינת הבגרות האחרונה במועד החורף תשע"א ואציין את נקודות החוזק והחולשה שלה. לבסוף אציג את דעתי בנוגע לדרכים בהן יש לנקוט כדי לבחון את השגת המטרות. אך, כאמור, תחילה מטרות המקצוע.
א. מהן המטרות להוראת אזרחות – מה מצופה שבוגר מערכת החינוך ידע/ ידע לעשות/ יתנהג כתוצאה מלימודי אזרחות בבית הספר?
המטרות ללימוד אזרחות בבית הספר כתובות במסמך תכנית הלימודים לאזרחות בחטיבה העליונה (תשס"ב, עמ' 10 – 11) והן:
המטרות להוראת אזרחות בביתה ספר תשס"ב
א. בתחום הידע וההבנה
- הקניית ידע על מרכיבי המערכת הפוליטית, החברתית והכלכלית בישראל
(התלמידים)... ילמדו את המשטר: עקרונותיו, מוסדותיו ודרך פעולתו.
...יכירו עובדות ונתונים שיסייעו להם להבין את אופי המשטר ואת בעיותיו.
...ידעו ויבינו מושגי יסוד נבחרים במדעי החברה ובמחשבה המדינית ויסתייעו בהם בבירור הנושאים השונים.
...יכירו את קשת הדעות בישראל בבעיות השנויות במחלוקת

- פיתוח הבנה מורכבותה של המערכת הפוליטית, החברתית והכלכלית
(התלמידים)...ילמדו לאתר מתחים והתנגשויות בין ערכים ועקרונות בינם לבין עצמם ובינם לבין המציאות ויעמדו על הקושי לממש ערכים ועקרונות.
...ילמדו לעקוב אחר מגמות ותהליכים פוליטיים, חברתיים וכלכליים.
...יבחינו בקשר ההדוק שבין תהליכים פוליטיים, חברתיים וכלכליים.
...ילמדו לבחון את הנושאים הנידונים מהיבטים שונים: כלכליים, חברתיים, משפטיים ופוליטיים.
...יוכלו להבין, לנתח ולהעריך את המציאות המורכבת הן הפוליטית והן החברתית.
...יבחנו את הנושאים מנקודות הראות של המגזרים והעדות השונות בחברה הישראלית ובעם היהודי.
...יבינו שביקורת ודו-שיח הם מאבני היסוד במדינה דמוקרטית.
...יבינו שפתרון הסכסוכים במדינה דמוקרטית ייעשה בדרכי שלום.

ב. בתחום המיומנויות והכישורים
(התלמידים) ...יישמו את העקרונות והמושגים שלמדו בבחינה ובהערכת המציאות הפוליטית והחברתית במדינה.
...יבחינו בין סוגי טקסטים ויתייחסו למידע המובא בהם מתוך שיקול דעת וביקורת.
...יבינו וינתחו לוחות, תרשימים וכיו"ב, יציגו ממצאים ויסיקו מסקנות מהנתונים
...יעבדו מידע – זיהוי, מיון, השוואה, ניתוח, מציאת קשרים.
...יסתמכו על נתונים ועובדות בניתוח של נושאים אקטואליים.
...יבחינו בין עובדות לבין השערות ופירושים.
...יבחינו בין הבעת עמדה לבין מסירת מידע.
...ינקטו עמדות מנומקות על בסיס ידע, יוכלו לצרוך מידע מאמצעי התקשורת באופן ביקרתי ומושכל.
...ילמדו להאזין לדעות שונות מדעותיהם ולהתייחס אליהן בצורה עניינית.
...יוכלו לאתר נקודות של הסכמה בתוך מחלוקת במגמה לצמצמה.
...יוכלו לקיים דיאלוג עם אחרים גם כאשר אין הסכמה.
...יוכלו לראות בעיה או תופעה על כל היבטיה ומורכבותה.
...יוכלו למתוח ביקורת מבוססת ומנומקת.

ג. בתחום העמדות
(התלמידים) ...יפנימו את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית .
...יטפחו זהות אזרחית לצד טיפוח זהותם הלאומית.
...יכירו בעובדת היות מדינת ישראל מדינת העם היהודי, ויבינו את מערכת הקשרים והמחויבות ההדדית בין מדינת ישראל לבין העם היהודי בתפוצות.
...יפנימו את ערכי הדמוקרטיה ויפעלו למימושם.
...יכירו בחשיבות כיבוד זכויות האדם והאזרח וזכויות המיעוטים ויפעלו למימושן.
...יטפחו רגישות ומוטיבציה להגנה על זכויות האדם בכלל ועל זכויותיהן של קבוצות חלשות ופגיעות בפרט.
...יהיו מוכנים למלא את חובותיהם ולעמוד על זכויותיהם.
...יהיו מעורבים בענייני הציבור בכלל ובענייני החברה שבה הם חיים בפרט.
...יפנימו את ערכי הפלורליזם והסובלנות.

כפי שניתן להתרשם מרשימה זאת מגוון המטרות הוא רחב וכולל מטרות בתחום הידע, המיומנויות האזרחיות הבסיסיות ונקיטת עמדה בסוגיות של זהות יהודית ואזרחית. עוד יש לציין כי מטרות אלה מתבססות על דו"ח קרמניצר משנת 1996. כזכור ועדה זאת חקרה ביסודיות את המשמעות של להיות אזרחים במדינה יהודית ודמוקרטית ומסקנותיה רלוונטיות עד היום.
למיטב הבנתי יש צורך לחזור ולהדגיש את קיומן של מטרות המקצוע, מכיוון שהן מהוות את מכלול הסיבות שבגללן נכלל המקצוע אזרחות בסילבוס הלאומי. ועוד: על פי המטרות, מוצעים ונכתבים התכנים שילמדו, הדרכים הדידקטיות שינקטו המורים בכיתות והצורות שבהן יבחנו התלמידים. ספר לימוד אינו תחליף לתכנית הלימודים ומטרותיה. בחינה מסכמת של החומר איננה התחנה האחרונה של הלימוד. בלהט הביצוע, נראה כי התהפכו היוצרות והאמצעים הפכו להיות מטרות ויעדים. אני מבקש ליצור כאן לסדר ישן/חדש את העניינים, סדר הגיוני: מה שצריך להנחות את העשייה של המערכת, של כותבי ספרי לימוד, של המורים המלמדים ושל כותבי הבחינות הוא המטרות של המקצוע.

ב. כיצד המערכת יודעת שהמטרות הושגו במלואן/ באופן חלקי/ כלל לא? כיצד המערכת מודדת הצלחה או כשלון? מבחנים חלקיים/ בחינת בגרות/ מטלת ביצוע אזרחות היא מקצוע שיש ללמד מחוץ לבית הספר...ברחוב, בבית הכלא, בבית המשפט, בשוק העירוני...שם צריכים התלמידים לפגוש את המציאות החברתיות ואת בעיותיה...לשוחח עם בני אדם ולשמוע את סיפורם, את מצוקתם, את הנרטיב שלהם. עליהם לאסוף מידע ועל בסיסו ללמוד. רק כך ניתן לחשוב על אזרחות פעילה, מעורבת ומחייבת. אזרחות איננה גוף ידע אקדמי קפוא בזמן שנועד להעניק ידיעות אנציקלופדיות נטולות הקשר חברתי. אזרחות נועדה להיות מקצוע ביצועי, ברמה אישית וברמה חברתית.
החתירה המתמדת לקראת השגתן של המטרות החינוכיות שהוצגו למעלה היא היא החינוך לאזרחות. שום מבחן כתוב ושום עבודת חקר לא תהוונה תחליף לדיאלוג שמורה יכול לקיים בכיתתו עם תלמידיו סביב סוגיות אזרחיות אקטואליות ורלוונטיות לחיי התלמיד כאזרח במדינה. על שיעורי אזרחות בבית הספר להיות מפגשים אזרחיים שבהם מועלות סוגיות אקטואליות, מקרים, עובדות, עקרונות, אידיאלים וגם עמדות פוליטיות. הם צריכים לשאוב ליצירת בוגרים בעלי עמדה והשקפת עולם, מושכלת, מנומקת, נטולת אמוציות גזעניות וערכים אנטי-הומניסטיים, שיעורים שבהם תנשב רוח אהבת האדם והמדינה בנימה של אמון ושל ביקורת גם יחד.
ג. מה שואלים ומה בודק מבחן הבגרות? ניתוח טופס 034114 – חורף תשע"א/ 2011
מבחן הבגרות שהורכב על-ידי משרד החינוך בנוי מארבעה פרקים. על התלמידים לבחור שמונה שאלות מתוך עשרים ולענות עליהן. מחצית השאלות המוצגות הן שאלות ידע (למשל, הצג שני מוסדות של מדינת ישראל המבטאים את האופי היהודי שלה). כדי לענות על שאלות אלה התלמיד צריך לזכור את החומר הנלמד. תלמידים בעלי זיכרון טוב לא יתקשו למצוא את התשובה הנכונה מתוך מאגר הידיעות שלהם. המחצית השנייה של השאלות הינן קטעי מקרים אשר מתוכם התלמיד צריך לציין ולהציג את זכויות האזרח המוצגות בהם ולהסביר כיצד זכויות אלה באות לדי ביטוי בקטע. במסגרת זאת יש גם פרק בו על התלמיד להציג חומר לימודי רחב יותר, כגון חוק השבות. כדי לענות על שאלות אלה יש צורך לזכור את החומר ולהבינו. רק השאלה האחרונה של המבחן, שאלה 20, אשר גם היא עומדת לבחירה, יש בקשה להביע את העמדה של התלמיד תוך הצגת טענה ושני נימוקים.
אז איזה סוג של שאלות שואלים במבחן הבגרות? כאמור, מחציתן שאלות ידע ומחציתן שאלות של זיהוי ("ציין") ושל ידע (הצג) המלוות בסוג מסוים של הבנה או אפילו יישום על פי הטקסונומיה של בלום ("הסבר כיצד זכות זאת בא לידי ביטוי בקטע"). מצב זה טוב יותר משאלון בחינת בגרות בהיסטוריה, למשל, ששם סוג השאלות הוא של ידע בלבד. אך הדבר אינו מנחם. האפשרות לחוות דעה בעניינים האזרחים המוצגים, כגון, זכויות הפרט, השסע הדתי, חוק השבות, מעמדן של יהודי התפוצות, ועוד נמנעת מהתלמידים. מדוע?
כששוב מסתכלים על המטרות להוראת אזרחות ומהי הדמות של הבוגר-האזרח הרצוי, הנני חושב ש"לדעת את החומר" הוא דבר בסיסי, להבין את החומר הוא דבר חשוב ומקדם, אך לקבוע עמדה מנומקת הוא הדבר ההכרחי. שום חינוך אזרחי משמעותי לא יתקיים בהיעדר הבעה ונקיטת עמדה מצד התלמיד, תוצאה של ידע ולימוד בסיסיים.
ולכן אני מציע שהפרק הבודק את הידע של התלמיד יתבצע באמצעות שאלות ידע "רגילות", אך הפרק שנועד לבחון את עמדותיו ייעשה עם ספרים פתוחים. התייחסות למקרה זה או אחר באמצעות כתיבת טענה והצגת נימוקים אישיים יכולה להיות מלווה בחומר עזר פתוח בלי חשש להעתקה.
הנני סבור שאם נשנה את שיטת הבגרות, נשנה גם את תהליך ההוראה ואת מה שאנו חושבים היא למידה משמעותית אצל התלמידים. בכיתות בית הספר יתקיימו בעיקר דיונים שבהם יצטרכו התלמידים לחוות דעה בצורה תרבותית ומסודרת. בסופו של דבר הם מביעים עמדות כאשר מסיימים את בית הספר ונכנסים למסלול האזרחות האמיתי, בשנת שירות, בצבא או בכל מקום בחברה. בית הספר צריך ללמד את התלמידים לחשוב ולשקול את האפשרויות השונות העומדות בפניהם, לברר מהם הערכים שמאחורי כל אחת מהעמדות...ועל התלמידים להחליט.

ד. לסיכום
לעסוק בענייני אזרחות ודמוקרטיה מתפרש על-יד יו"ר המזכירות הפדגוגית כעיסוק מפלג את העם על גבול החתרנות השמאלנית. דר' צמרת אינו מעוניין להכיר בחינוך לאזרחות פעילה כחינוך לערכי האדם. לדידו, מה שמפרק את החברה הוא הדיון הציבורי הפתוח, האי-הסכמה. עבורו פתרון הקסם למצב הקיים הוא הוספת ידע ביהדות. באמצעות מדיניות זאת, צמרת מקרב אלינו חברה לאומנית ובלתי סובלנית. אך לא רק הוא.
כאשר הגזענות נגד הזר והאחר משתוללת ברחוב, היחיד שמשפיע בצורה אפקטיבית ואמיתית ומעצב את הזהות היהודית, הציונית והאזרחית של ילדי ישראל הוא השר ליברמן ומפלגתו. הכלים החינוכיים העומדים לרשות אנשי החינוך לא מסוגלים לעמוד מולו ומתגלים כלא מתאימים במאבק על עיצוב הזהות. בזמן שהשר ליברמן ורבני ישראל משנים את המציאות בפועל, החינוך עומד בצד ושותק. לימודי אזרחות אשר נועדו להכשיר אזרחים מעורבים ובעלי תודעה דמוקרטית במדינה שמנסה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית מוכיחים את עצמם כלא משמעותיים, דווקא ברגע זה. הרי לכל תלמיד מן המניין מה שמעניין אותו הוא להצליח בבחינת הבגרות. לימודי אזרחות במתכונתם הנוכחית מנותקים מהמציאות החברתית והלאומית.