"עבדים היינו..."

רדיקר, מרקוס, ספינת עבדים -  היסטוריה אנושית, בבל, 2014.

גדי ראונר

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

כך או אחרת ילדינו (היהודים) פוגשים את המילה "עבדים" מאז יושבים ושומעים אותה, שנה אחר שנה, בסדר פסח. הם גם שרים אותה בגן הילדים. אלא שבתכנית הלימודים להיסטוריה המונחים "עבד, עבדים, עבדות" נעלמו ואינם, כאילו יד נעלמה כיוונה לכך או שמא חוסר תשומת-לב החליט כך. כיצד ניתן להסביר שאירוע מכונן בתרבות המערבית אשר נמשך כ- 400 שנה – מאז גילוי אמריקה -  אינו זוכה להתייחסות כלשהי בספרי הלימוד?

ההסבר השכיח הוא שאין מספיק שעות ללמד את החומר וכי הבחירה בין הנושאים והקיצוצים הפוקדים את שעות הכיתה לעתים קרובות הם אכזריים ואינם מאפשרים ללמוד נושאים חשובים כגון זה. ובכל זאת, הדבר נראה אבסורדי וחסר הגיון. כיצד ניתן להבין שנערי ישראל – יהודים ו/ או ערבים - מסיימים י"ב שנות לימודי היסטוריה בלי לדעת דבר על אחד הפרקים השפלים ביותר  בתולדות המערב?

הקריאה בספר הזה הוא מעשה מזוכיסטי...ולמרות הכל אני מאוד ממליץ לקרוא אותו, שהרי נראה כי אנו אוהבים להתבונן במעשיהן של דמויות פסיכופטיות (לאחרונה, הדמות של וולטר וויט – בסדרה "שובר שורות"). תחושה כבדה של אי-נחת מתמדת פקדה את קריאתי, כשראיתי את עצמי יושב על הכורסה הנינוחה או שוכב על המיטה המפנקת. בהתחלה נראים האירועים מתרחשים אי-שם, רחוקים בזמן ובמקום, אך אט-אט מתבהרת התמונה ומתמקדת בדרמות האישיות של אלה שאכלסו את ספינות העבדים.

במשך ארבע מאות שנה כ- 14 מיליון בני אדם שועבדו באפריקה, מהם כ- 12.4 מיליון הועמסו על החופים בספינות עבדים למען "מסע הביניים הימי". כל זה הניב "תשואה" של 9 מיליון עבדים בעלי יכולת הישרדות ארוכת טווח בצד השני של האוקיינוס. הם אלה שיצרו מיליוני טונות של סוכר, טבק וכותנה ששוגרו לעולם הישן ותרמו להיווצרות של ההצבר הראשוני ולהתפתחות קפיטליסטית בערי אירופה ואמריקה.

ספינת העבדים הינה היחידה הבסיסית שמייצגת את תמצית משטר העבדות ואת הרצחנות שלו. תחילה החטיפה, העקירה מן השורש, נטישת הבית המוכר, ההתעללות והפגיעה בבני המשפחה הקרובים, המסע לעבר החוף, המכירה והעלייה לבית הכלא הצף. בהמשך ההפלגה לאמריקה. הספר גדוש בתיאורים שהמחבר בחר וליקט מתוך יומנים וספרי זיכרונות של העבדים עצמם, של רבי מלחים או של רב חובלים וסוחרים שבשלבים מאוחרים של חייהם החליטו לפרסם את החוויות הקשות שצברו במהלך ההפלגות.

מסכת הסבל והרועה מסתערת על פני 387 עמודים. לפעמים הספר נראה כתוב ברשלנות-מהכיוון שמחבר מרבה בסיכומים שלו ביחס למקורות הראשוניים. נראה כי בכל התיאורים המפורטים קיים ניסיון להתמודד עם העבר שאיננו עוד ולצייר בדמיונם של הקוראים תמונה או אפילו סרט איטי מלא תמיהה וכאב, כאילו אנחנו תלויים מעל תורן הספינה וצופים על הנעשה שם למטה, בסיפון העליון. הראיה המחודדת שלנו מאפשרת לצפות בסיפון התחתון הצפוף בבני אדם רעבים וכואבים, מיואשים, צמאים ומושפלים, בני אדם שהפכו למספר בלבד.

במוחי, ההשוואה עם שואה "שלנו" מופיעה לעיתים קרובות כדבר בלתי נמנע, אף כי כאן, בספינת העבדים, המטרה הייתה שונה, הפוכה. המטרה הייתה החיים, להביא כמה שיותר עבדים חיים כדי שניתן יהיה למכור אותם. אלא הם, אולי, חיים לכאורה ולכן העבד שניסה לפגוע בכוח עבודה שלו עצמו על-ידי סירוב לאכול או להתאבד בקפיצה למי האוקיאנוס ולמפגש עם הכרישים הגואלים, היה נענש קשות.

מיפוי החופים של המסחר באפריקה מזכיר במידה רבה את מיפוי המחנות. אך במקום אדמת אירופה יש אוקיינוס אין-סופי ובמקום חיילים נאצים יש מלחים וקציני-ים. במקום מחנות יש ספינות ובמקום 6 שנים של רדיפה, פגיעה ורצח, יש 400 שנה של התעללות וסדיזם. בשני המקרים, המוות והחיים-לכאורה עומדים על כפות המאזנים של התנאים המחפירים ושל המקריות. הילדותיות שבנו יכולה להוביל לשאלה: מה היה גרוע יותר? השואה או העבדות הקולוניאלית?

צלילה עמוקה לתוך הספר מלווה בשאלת המשמעות...מה זה ספינה עם עשרות בני אדם -  נשים וגברים, נערים ונערות, ילדים - שנמצאים שבויים במשך יותר מחצי שנה בהמתנה  על החוף? מהי ההפלגה הזאת של חודשים ארוכים במסע הביניים הימי? מהי המשמעות של מטען אנוש, מסה חסרת זהות ובלתי נבדלת של בשר ודם?

מכל האמור נראה כי הספר קרוב אלינו, הוא "שלנו", כי "עבדים היינו..." אצל פרעו בארץ מצרים ולא מזמן גם אצל הנאצים. אז מתי ניסינו לפתח שיחה עם בנינו על "היות עבד"? ...לא כאנקדוטה אגדית ולא כשגרה שנתית ביום הזיכרון, אלא כמיצוב קיומי וריאלי? מתי ניסינו להתמודד עם הרגש הטמון באי-מוסריות של המקרבנים? פרק ההיסטוריה האומלל הזה קרוב אלינו יותר ממה שחשבנו ופרסום הספר הינו הזדמנות טובה למורי ההיסטוריה (ולא רק) להרים את הכפפה ולצאת להתמודדות עם הנושא.

ד"ר גדי ראונר – מכשיר מורים להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב ובאוניברסיטה הפתוחה.

הגולאג – כאשר האבסורד הופך למציאות

(פורסם באי-מגו, 27 באוגוסט 2005)

גולאג

סיפורם של מחנות הריכוז הסובייטים

אן אפלבאום. תרגמה מאנגלית: כרמית גיא. הוצאה עברית.

..."בעולם שניטלו ממנו פתאום האשליות והמאורות, אדם מרגיש עצמו זר. גלות זו אין לה תקנה, מפני שהיא חסרה את זיכרונות המולדת האבודה, או את תקוות הארץ המובטחת. פירוד בין האדם לבין חייו, בין השחקן לבין התפאורה שלו, הוא הוא תחושת האבסורד" - אלבר קאמי, המיתוס של סיזיפוס, הוצאת עם עובד, עמ' 15.

...וזו תמצית סיפורו של הגולאג: האבסודר. כל אחד יכול היה להיעצר, מכל סיבה שהיא ובכל רגע שהוא. מיליוני בני אדם חפים מפשע הואשמו ב"פשעים נגד רכוש המדינה"; "חברות בארגון טרור וחבלה ימני-טרצקיסטי"; "אויבי העם"; "רעל", "זוהמה", "טינופת" ו"עשבים שוטים שיש לעוקרם".

הם היו נתונים במשך שנים לסבל ולייסורים חסרי-תכלית. האדם נותק מהביוגרפיה שלו, עיבד את עצמו.

ככל שהתקדמתי בקריאת ספרה של אן אפלבאום הייתה לי תחושה הולכת וגוברת שאני מתדרדר במדרון ההר האבסורדי ולעתים אני גולש מעל גלי המשפטים החדים והפסוקים המתארים. עד שנוצר הדימוי כי אני צופה במחזה של הבלתי אפשרי, של מציאות המגשימה את דמיון הסופרים... למשל, אישה שנעצרה משום שלקחה עפרון מן המשרד שבו עבדה כדי שבנה יוכל להכין שיעורי-בית או איש צבא אשר פעמיים איחר לעבודתו במפעל בעשר דקות ועל כן נידון לחמש שנות מאסר במחנה ריכוז (עמ' 315).     

אן אפלבאום, עיתונאית אמריקאית דוברת רוסית, אשר עובדת בעיתון וושינגטון פוסט, ידעה לפרוס את תולדותיהם של מחנות הריכוז והעבודה הסובייטים בין השנים 1917 – 1985 באמצעות מסכת רחבה ומעמיקה כאחד. התמונה היא רחבה מכיוון שמסופר על תולדותיו של הגולאג החל משורשיו בתקופה הצארית, ניצניו במהפכה הבולשביקית, פריחתו בשנות שלטונו של סטלין והיעלמותו לפני כ- 20 שנה בלבד. הרוחב ההיסטוריה מלווה ברוחב גיאוגרפי: המחנות נפרסו לאורכו ולרוכבו של המרחב הסובייטי. עומק היצירה טמון בשפע של ציטוטים ושל עדויות מסמררים של הניצולים עצמם. המחברת ראינה וקרא מאות יומנים של הניצולים, דבר המוסיף ערך ייחודי למחקרה. היא לא שכחה את האדם. האדם עומד במרכז יצירתה ולא רק האירוע ההיסטוריה היבש. 

הדי הרוע מוסיפים את מטענם לגלי האבסורד. השילוב מנצח את השפוי. כיצד אפשר היה? מנהלי תזמורת המוות לובשים הפעם גלימה של פקידים מושחתים, שומרים סדיסטים, חוקרים שקרניים ופושעים פליליים ואנסים. כולם מפעילי המנגנון וקורבנות אף הם של שיטה הבולעת את בניה. קשה למצוא הגיון ושכל ישר לאורך השורות. הספר הוא תמציתו של הסיפור הקולקטיבי הכלל-אנושי, עדות מבהילה לאבסורד שהוביל לעוול המוני.

קורבנותיו של הגולאג לאורך הדורות מגיעים לכ- 28.7 מיליון אדם אשר הפכו לעובדי-כפייה. למרות האמפתיה שמגלה המחברת כלפי קורבנות אלה, חשובה ההבדלה בין מנגנון המוות הנאצי לבין מכונת הכפייה הסובייטית. בברית המועצות התקיימה מערכת המחנות לאורך שנים והתיימרה להיות חלק מכלכלתה. סטלין האמין כי הגולאג חיוני לצמיחת הכלכלה הסובייטית. הוא קיווה שהאסירים הפוליטיים והפליליים אשר נשפטו לתקופות ארוכות יעבדו כעבדים למען גידולה וגדולתה של המולדת בכריתת פחם, בחפירת תעלות, בהנחת פסי רכבת, בסלילת כבישים ובחיפוש אחר זהב. אולם המחנות לא הפיקו רווחים של ממש. אלא שאף אחד לא העז לומר זאת לסטלין.

תיאוריה של אפלבאום מובילים את הקורא אל האזורים הנידחים של האימפריה הסובייטית: מאיי הים הלבן לחופי הים השחור, מחוג הקוטב הצפוני למישורי אסיה התיכונה, מקולימה ועד מוסקווה. ... ובכלל התנאים הפיזיים הקשים נוכחים בכל: לעיתים תפאורה לעיתים שחקן ראשי של הספר, בעיקר הנופים הקפואים והצחיחים של הטונדרה והטייגה הסובייטים. על רקע זה מתרחש המפגש בין הקורא לבין דמותם של האסירים הפוליטיים, גיבורי הספר, אשר סבלו מכל תת-תנאים אנושיים: מנות מזון מזעריות אשר דורגו לפי תוצרת עבודתם, מחלות, אלימות מכל הסוגים, עבודות כפייה, מגורים פרימיטיביים, מלבושים מינימליים, איומים וסכנות מכל עבר ובכל עת...מנותקים ממשפחותיהם, חיים תחת אשמה מומצאת, בדויה אשר לאחר שנים של עונש כפוי מתבררת כלא נכונה..."סליחה, הם טעו"...אמרו לאחדים מהם לאחר שנים של סבל.

מבין הדמויות הרבות המוזכרות בדברי הכותבת, ברצוני לייחס כמה משפטים ל"תרומתו" של נפתלי אהרונוביץ פרנקל, אסיר שעלה לגדולה ונעשה לאחד המפקדים עתירי ההשפעה ביותר במחנות שבאי סולובצקי בשנות ה- 20 של המאה הקודמת. ככל הנראה האיש נולד בחיפה בשנת 1883 וב- 1923 נאסר על-ידי השלטונות הסובייטים בגין הברחות. מתוך רצון לייעל את אורחות החיים של המחנות פרנקל המפקד המציא את השיטה "הרציונלית" של ה"אכול-כפי-עבודתך" וחילק את האסירים לשלוש קבוצות על פי הכישורים הגופניים. כך שהאסירים המוגבלים ביותר קיבלו מעט מזון כי עבדו פחות ומצאו הם את מותם כדבר בלתי נמנע.

אחד משיאי האבסורד הוא העתקת רוח ההצטיינות התחרותית הסוציאליסטית אשר נשבה מתכנית החומש בשנת 1929 אל מחנות הכפייה. רוח זו תרמה לכך שמפקדי המחנות יגבירו את היעילות ואתה את הדיכוי. כך נוצר המיתוס של פועלי המחץ המצטיינים, ה"סטחנוביצים", על שמו של אלכסיי סטחנוב, כורה שכרה 102 טונות פחם במקום שבע טונות במשמרת אחת, באוגוסט 1935. כך קרה למשל ש- 30 אלף אסירים עבדו 48 שעות ברציפות כדי לקדם את בואה של "המולדת העתידה". אולם בהמשך נבצר מהאסירים לזכות בתארים כאלה.  

בדומה לפיוטר הגדול שאף סטלין להקים מפעלי בניין ענקיים כדי להנציח את שמו. פרנקל נבחר לעמוד בראש המפעל הגדול הראשון של הגולאג, גולת הכותרת של המשטר: תעלת הים הלבן. המדובר בתעלה שאורכה 225 ק"מ אשר הייתה אמורה לחבר בין הים הלבן לבין סאן פטרסבורג בים הבלטי. 170 אלף אסירים עבדו במשך 21 חודשים ובעזרת אתי עץ, מסורים גסים, גרזנים ומריצות חפרו את התעלה ובנו את חמשת הסכרים ואת 19 השערים הגדולים. הכל עבודת יד, ללא חומר נפץ, ללא מיכון.

שנת 1937 מוכרת כשנה שבה המהפכה טרפה את בניה. כך יגודה, מפקד המשטרה החשאית הועמד לדין והוצאה להורג. כל פקודיו ומקורביו, כל משפחתו נרדפו ונשלחו לעבודות כפייה. הנמרים הטורפים, שליטי כל יכול, הפכו בעצמם לכבשים שנשחטו. השקרים שהומצאו כדי לביים את המפשטים ולהאשים את הקורבנות, פעלו כבומרנג על התובעים עצמם. ניקולאי יז'וב, אחראי על הטיהורים של התקופה, הוצא להורג בשנת 1940. כידוע מרבית הצמרת של הצבא האדום חוסל בין השנים 1937 – 1938. ועוד: סטלין חיסל את מנהיגי הקומינטרן, האינטרנציונל הקומוניסטי, בהאשמה של שיתוף פעולה עם האויב. הוא רדף אחר קומוניסטים נאמנים מפולין ומגרמניה אשר הצליחו להימלט מציפורניו של היטלר. הארץ הייתה רדופת פרנויה ושיגעון שבה חשפו קינים של אויבים ומרגלים בכל מקום. הוצאות רבות להורג בוצעו וסטלין הודה מאוחר יותר כי הטיהורים לוו בשגיאות רבות יותר מכפי שניתן היה לצפות (עמ' 139).   

המחברת יודעת לספר את חיי היום יום במחנה ואינה פוסחת על היבט כלשהו. היא רוקמת את התמונה בעזרת העדויות הרבות שאספה, לעיתים היא מכלילה, לעיתים נוהגת בלשון זהירה, ייחודית...כך או כך היא נוהגת במשנה זהירות. היא מלווה אותנו בסיור, ויוצרת תחושה של אמינות גבוהה. אני קורא ואני חושב כיצד חזונו של רנקה מתגשם לנגד עיניי. לעיתונאית-היסטוריונית שלנו יש הנחת עבודה מוצקה: קיימת אמת היסטורית וניתן לחשוף אותה. היסטוריון אינו שופט. היא לא מעונינת ללמד לקח מן העבר כדי להפיק תועלת לקראת העתיד. לא. היא מראה כיצד קרו הדברים בעיצומו של דבר. התיאור משכנע. היא מלווה אותנו ועוברת דרך מקומות העבודה ודרך המאבק על המזון ועל השפיות, תוך התבוננות בבני אדם שהלכו ואיבדו מצלם אנוש. היא עוקבת אחר ההתארגנויות של אסירים שנועדו להגן על עצמם, הנישואין בין האסירים מבלי להכיר, היחסים ההומוסקסואלים, הלבוש וההיגיינה, המחלות, בית החולים, השומרים, ניסיונות המרד והבריחה. לכל דבר, ערך אנוש. 

למיטב הבנתי וכפי שהצהרתי בתחילת הביקורת היסוד שמחבר בין חלקי הספר השונים הוא הקו של האבסורד. זה החיבור הסמוי של המשטר ושל הספר עצמו. האבסורד מומחש פעם אחר פעם:  אסיר שניהל בנייה של גשר אשר נהרס בשיטפון הראשון; ניסיון בלתי אפשרי להקים מסילת ברזל באזור הטונדרה באמצעות עבודת הידיים של כ- 120 אלף עובדים. שבועות ספורים אחרי מותו של סטלין ב- 1953 המפעל הזה נזנח; אל מול קבוצת אסירים מושפלים נואם תועמלן מקצועי בזכות העבודה ואהבת המולדת ועוד. גם בהסברים שנתנו לעצמם חלק מן האסירים ניתן למצוא אלמנטים של אבסורד: "המעצר והעינויים הם חלק מקונספירציה של שירות ביון זר", "בגידה", "מזימה של אנשי המשטרה החשאית המקומית" ועוד.

אן אפלבאום עוד מספרת לנו על ילדים בני 7 שנחקרו על-יד קציני המשטרה החשאית ואשר סחטו הודאות מזויפות על הצטרפתם בארגונים פשיסטים; על רופאים שהצילו חולים ממוות כאשר גרמו למחלות ולהישארותם בבית החולים; על הביקור של סגן נשיא ארצות הברית, הנרי ואלאס ב- 1944 וההצגה שהפיקו השלטונות בקולימה כדי להטעות את האורח; על חזרתו מן הגולאג של הגנרל גורבטוב כשלד מהלך והצבתו בשורות הפיקוד של הצבא האדם בכניסתו המנצחת לברלין ב- 1945; על פרשת החזאי ההונגרי שב- 1949 נעצר לאחר שדיווח על זרימת אוויר קפוא מכיוון צפון מזרח, מברית המועצות ביום שבו הגיעה דיוויזיה סובייטית להונגריה (עמ' 471); על גל המאסרים הנוסף בשנת 1948, ללא חקירות ולפי רשימה אלפבטית. רבים מאלה שריצו את עונשם בעשור 1937 – 1947 חזרו למחנות; על אסירים שהואשמו בקשירת קשר לפוצץ מפעלים וגשרים שכלל לא היו קיימים; ואפילו על 365 אסירים פוליטיים שסווגו כחולי נפש ועברו טיפולים בהתאם.

תרומתו של ספר חשוב זה אשר זכה בפרס פוליצר לשנת 2004 היא בקריאתה של המחברת ליצירת מודעות כלל עולמית וכלל רוסית. יש לעורר את העולם המערבי מתרדמתו ומפסיחתו קלת-הדעת ובלתי נסבלת לנוכח העוולות של המשטר הסובייטי. המחברת מעלה השערות אחדות בדבר השכחה המערבית. למשל, תפקידה של ברית המועצות בניצחון מול האויב הנאצי, הזדהותם של חלקים גדולים של השמאל עם "שמש העמים". מבחינה פנימית, הספר קורא להתמודדות של תושבי חבר העמים של היום עם עברם. המחברת מבינה כי בברית המועצות יש אמביוולנטיות כלפי העבר שלה ושעדין אין התמודדות ואין הכרעה.

הפרק האחרון של הספר מוקדש לבעיית זיכרון. מלבד מפעלי הנצחה מקומיים, אין עדין "יד ושם", אתר מרכזי, מוזיאון, ארכיון מרכזי לזכר קורבנות הגולאג אשר ירכז את החומר ואת הזיכרונות. השלטונות הרוסיים לא חקרו את האירועים המסופרים. לא העמידו לדין אחראים על כך. לא התפתחה תודעה של זיכרון. העבר אינו רודף את האליטות החברתיות המובילות את החברה הרוסית בימינו. לכל אלה הספר הוא הזמנה להתמודדות.

...ועד שזה יקרה יכולים אזרחי חבר העמים להמשיך ולהאמין כי..."השמש זורחת על מולדתם (הסטליניסטית). האומה שופעת אהבה למנהיגיה, וילדינו הנפלאים מאושרים כשם שהארץ הצעירה כולה מאושרת. כאן, במיטות הרחבות והחמות הללו, ישנים אזרחיה החדשים של ארצנו. הם אכלו, ועתה הם נמים את שנתם במתיקות וודאי חולמים חלומות מאושרים" (מתוך הקדמה לאלבום בית ילדים במחנה).

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

ד"ר גדי ראונר הוא חבר קיבוץ יקום ועובד כמרצה להוראת היסטוריה ולתכנון לימודים בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב.

ריד'  אנה (2012).  לנינגרג – טרגדיה של עיר במצור 1941 – 1944. הוצאת אריה ניר, רמת השבים.

גדי ראונר

קראתי את ספרה של אנה ריד מתוך עמדה ושאלה: מה מורה להיסטוריה יכול להפיק מהספר לטובת הוראתו בפועל.  הבנתי כי לא רק ניתן להפיק תועלת וידע מן התיאור וההסבר על האירוע הטרגי, אלא שגם ניתן לנכס כמה וכמה היבטים שעולים בצורה יוצאת מן הכלל בכתיבתה החופשית של המחברת המוכשרת, היבטים שמן הראוי לשים לב אליהם כמורים להיסטוריה בבית הספר.

בעיצומו של קיץ 2011 ובמלאות 60 שנה למצור על העיר, ביקרתי בסאנט פטרסבורג, העיר שנקראה לנינגרד עד שנת 1991. זה היה שבוע נפלא שבו מצאתי את עצמי נכנס ויוצא בהנאה מכנסיות וממוזיאונים, משוטט ברחובות ובשדרות, בכיכרות ובפארקים של העיר. פגשתי מקום שלו והצלחתי להסתדר היטב למרות שאינני דובר ולו מילה אחת ברוסית. הרגשתי מאוהב ממבט ראשון, כמו אל מול עוברת אורח מזדמנת. כך כבשה אותי העיר שנוסדה בשנת 1703 על-ידי פיוטר הגדול ואשר שמשה בירת האימפריה הרוסית עד 1918. אמנם העיר נושמת היסטוריה בכל צעד ושעל, אך זר לא יכול לדמיין את הדרמה הגדולה שהתרחשה כאן במשך כ- 900 ימי המצור הנאצי בזמן מלחמת העולם השנייה – בין ספטמבר 1941 לבין ינואר 1944.

עברה שנה והתמזל מזלי. ספרה של אנה ריד קרץ אלי מתוך המדף של ה"ארבע במאה" וצרפתי אותו לסל הקניות שלי. אנה ריד היא עיתונאית שפרסמה כמה ספרים על ההיסטוריה של מזרח אירופה. טוב שעיתונאים כותבים היסטוריה. הם עושים זאת מתוך מחשבה לקהל היעד והם מתייחסים בידידות לקורא. עניינו של הספר הוא תיאור על המצור – בראש וראשונה הרעב - והשפעותיו על האוכלוסייה המקומית על רקע הלכי שלטון רודני ומשליט אימה. כמו במקרים אחרים ניתן לקרוא את הספר כנדבך נוסף בהתנסות אנושית קיצונית, חלק מהמעבדה האנושית שבה בוחנים את גבול היכולת של האדם: כמעט  900 ימי המצור בהם עיר שלמה (תחשבו על כל גוש דן במצור !!) וכשלושה מיליון תושבים בתוכה  מכותרים על-יד הצבא הנאצי.

אנה  ריד מציגה את הרעב כשחקן הראשי של הספר. הוא הגורם לרמאות ולפשיעה אצל בני אדם הגונים כמוני כמוך ולגרימת תופעה קיצונית של קניבליזם. היא מבהירה: "הרעבה המונית לא הייתה תוצר לווי בלתי צפוי או מצער...אלא החלק המרכזי באסטרטגיה הגרמנית...(עמ' 120). מנות קיצוב שהלכו ופחתו, כרטיסיות שנגנבו, שחיתות שלטונית אל מול סבלם של פשוטי העם, כל אל התופעות חברתיות של העיר אשר נעלם מעיניי ומליבי בעת הביקור בעיר, אך התעורר לחיים בעקבות קריאת הספר.

...אז מה אנו יכולים להפיק מתוך קריאת הספר כמורים להיסטוריה? אציין בקצרה כמה היבטים:

א. ההזדמנות לשחזר באמצעות הדמיון. כמו בכל ספר קריאה גם כאן המילים הופכות לדימויים חזותיים ההולכים ויוצרים פסיפס של חיים שלמים: רחובות, בני אדם, נופים ובניינים מופיעים לנגד עניינו. כך ניתן לשחזר את האירוע ההיסטורי באמצעות שברי הדמיון ולהרכיב אט-אט את מראות העבר. אין ספק שאוסף התצלומים המופיע באמצע הספר תורם תרומה חשובה לכך ומשאיר פתח להרחבה דרך חיפוש מידע חזותי נוסף באינטרנט.

ב. שימוש ביומנים אישיים. רשימת המקורות הראשוניים והמשניים של המחברת עשירה מאוד. בולט השימוש שהיא עשתה ביומנים אישיים שראו אור במהלך השנים האחרונות  ושעוד עתידים להתפרסם. קריאת הקטעים של היומנים האישיים מגבירה את האמפתיה שלנו ביחס לקורבנות. הסיפורים האישיים מבטאים קרבה אנושית לאירוע, עושים אותו נגיש, מכוונים לרגש, מתוך התייחסות אנושית ו"בגובה העיניים". המהלך הצבאי והמדיני מתורגמים ללשון פשוטה ויומיומית. הם הופכים את המצור לטרגדיה חיה וככזאת מוטב שתזכה להבנה מקרוב על-ידי הבאת עדויות של בני אדם שחוו וסבלו ממנו.

ג. התבוננות במפה. מכיוון שלאורך הספר מוזכרים מקומות רבים, יש צורך להסתכל על המפות. מפת המחוז  והעיר מצורפות בדפים הראשונים של הספר. כך ניתן לעקוב אחרי ההתקדמות של הוורמאכט הגרמני, אחרי המקומות השונים שמוזכרים בתוך העיר ואחרי צירי פריצת המצור לקראת סופו. המפה מאפשרת התמצאות והשלמת המידע המילולי והחזותי.

ד. גלגולי הזיכרון. בפרק ההקדמה מתייחסת המחברת לאירוע עצמו ולגלגולו דרך זיכרונו הקולקטיבי. הדברים תמציתיים ובהירים מאוד. בזמן האירוע עצמו המעיט השלטון הסובייטי במימדי הטרגדיה ודיווח על מחסור ומצוקה, אך לא על מוות מרעב. אחרי המלחמה הודתה הממשלה במוות המוני ברעב, אך הזוועות לא פורסמו. עם מותו של סטלין בשנת 1953, הפכו תושבי לנינגרד מקורבנות של אימי המלחמה ל"שחקנים באפוס הלאומי ההרואי", נושאי פולחן של "המלחמה הפטריוטית הגדולה".רק עם קריסתו של המשטר נפתחו הארכיונים והתחילו להתפרסם ספרי הזיכרונות והיומנים האישיים שאיפשרו את תחילתו של המחקר ההיסטורי. השוני בהתייחסות לאירוע בזמנים השונים והבנת המורכבות הפשוטה הזאת הוא חלק מהראיה הביקורתית של ההיסטוריון.

ה. הצגת דילמות מוסריות. במהלך תקופת המצור ולאור מדיניות ההרעבה הנאצית חיי התושבים התנהלו מתוך סבך של דילמות מוסריות כשערך החיים האישיים מתנגש בערכים אחרים, כגון אהבה לבני המשפחה, עזרה לזולת, נאמנות לקרובים, הצלת חיים ועוד. כל אלה מועלות על-ידי המחברת באין-ספור מצבים אנושיים.

ו. כתיבה שיפוטית. המחברת לא רק מתארת את האירוע. פעמים אחדות היא נוקטת עמדה שיפוטית ביחס למהלכים שהוכתבו על ידי השלטונות הסובייטים. זו כתיבה מחויבת ובעלת תודעה חברתית. מסר לדורות הבאים ולאלה המחזיקים בעמדות פוליטיות. למשל, היא חוזרת ושואלת מדוע וכיצד ניתן לכוחות הגרמניים להגיע כל כך רחוק לתוך שטחה של ברית המועצות, מדוע לא פונתה האוכלוסייה מבעוד מועד ולפני שטבעת המצור נסגרה ומדוע לא הוכנו מראש מאגרי מזון? היא כותבת למשל: "הכישלון לרוקן את לנינגרד מעודפי האוכלוסייה שלה... היא אחת הטעויות המרות ביותר של המשטר הסובייטי במשך המלחמה כולה, טעות שהביאה למותם של יותר אזרחים מכל שגיאה אחרת" (עמ' 89) או "ב- 22 בינואר 1942 עשתה ועד ההגנה הממלכתי במוסקבה מה שהיה צריך לעשות שישה חודשים קודם לכן, והורה על פינוי המוני של לנינגרד" (עמ' 221).

ז. כתיבת היסטוריה נוגדת- מציאות. בכמה הזדמנויות ניתן להבין את הביקורתיות של המחברת ביחס להיווצרות האירוע וניהולו כשהיא משתמשת באפשרות של  "מה היה קורה אילו?" ידוע לי כי היסטוריונים רבים וגם מורי היסטוריה מתנגדים לשאלה הזאת באומרם כי היסטוריה עוסקת במה שקרה ולא במה שלא היה. אני חולק על עמדה כזאת וחושב שגבולות העיסוק ההיסטורי פתוחים כל עוד השאלות שנשאלות נועדו להרחיב את הדעת ולעורר מחשבה. כך עושה המחברת בכמה מקרים כגון: "לו היה הצבא האדום מבסס נתיב יבשתי מאובטח אל מחוץ לעיר – שנה לפני שאכן הצליח לעשות כן – לא זו בלבד שמאות אלפי אזרחים היו ניצלים ממוות ברעב, אלא שמפעלי הנשק והתחמושת בעיר היו שבים לייצור רגיל ובכך מועילים למאמץ המלחמתי הסובייטי כולו" (עמ' 135). וגם: "לו היו לרוסיה מנהיגים אחרים, אפשר שהייתה מתכוננת טוב יותר למצור, מונעת מהגרמנים לכתר את העיר כלל ואולי אף מסכלת כליל את הפלישה לתחומה" (עמ' 329).

לסיכום. מחשבה אחרונה שהיא גם משאלה...לו הייתי מבקש לבחון את עצמי כמורה מצליח הייתי עושה זאת באמצעות מידת ההיענות של תלמידי להמלצתי החמה  לקרוא את הספר על המצור בלנינגרד בחודשי הקיץ. זה יכול להיות ביטוי ממשי והחזר משמעותי לכל המאמצים שהשקענו במהלך שנת הלימודים. לא מדובר במחקר אקדמי גדוש הערות שוליים, אלא בחיבור ידידותי המעורר לא מעט סקרנות להמשיך ולקרוא בו כמו ברומן היסטורי. הדבר החשוב כאן הוא מסירת מנה גדושה של רוח אנושית בכלל ושל רגישות בפרט, שמתווספות למטענים האישיים של התלמידים למענם ולמען הזולת.