עדות מן השטח. עבודה עם מקורות אצל המורה יואל

...וכך זה קורה. בלי הודעה מוקדמת ובלי הכנות. בלי ציפיות מראש. אני מוצא את עצמי יושב על כסא ליד שולחן בכיתה י"א של בית ספר תיכון. התלמידים באים מן ההפסקה ונכנסים לכיתה. בהתחלה יש הרבה ורעש אי-שקט. המורה רץ מפה לשם וצועק ועושה סדר, שהרי לא נאה בפני האורח מהאוניברסיטה ש"כך נראה". ואז עוברת תשומת הלב ליואל (שם בדוי), סטודנט להוראה, תואר ראשון בהיסטוריה ללא ניסיון קודם מול כיתה. לא מדריך בתנועת נוער וגם לא בצבא. לא פר"ח ולא היל"ה. הוא כותב על הלוח את שם השיעור: "המאבק המזוין בגטאות". הוא פותח בהסבר קצר וככל שעובר הזמן, הוא מתחיל להתרגל לנוכחותי והוא מרגיש יותר נוח ובטוח בפני הכיתה.

אחרי 10 דקות של הקדמה הוא מחלק תעודות היסטוריות המעידות על המטרות, הדילמות והקשיים שליוו את ההחלטה לנהל מאבק אלים נגד הנאצים. התלמידים מתחלקים לרביעיות והם קוראים את החומר. אין רעש בכיתה. להפך. אני רואה שהם מגלים התעניינות ומחפשים כיצד לענות על השאלות המוצגות.

כך עוברות 10 דקות נוספות. יואל מחלק את הלוח לשלוש עמודות: מטרות/ דילמות/ קשיים והוא מתחיל לאסוף מידע מהתלמידים. ככל שנשמעות התשובות, יואל רושם את תמציתן בעמודה הנכונה. הוא מגיב ומשלים. הוא מוסיף מידע. הוא מראה את הספר החדש של מישה ארנס על חלקה של בית"ר במרד גטו ורשה. הוא פותח קובץ מקורות על השואה ומקריא עוד מסמך. אני מסיט את מבטי לעבר הכיתה ולהפתעתי אני רואה מה שאיני רגיל לראות בדרך כלל: כל התלמידים מקשיבים ליואל... אף אחד לא משחק עם הנייד ואף אחד לא נרדם ואף אחד לא עושה כאילו ואף אחד לא הפך ל"עציץ". ויואל ממשיך במלאכתו השקטה והיסודית ומלקט את המידע ורושם ומבהיר ומיידע. והשיעור מסתיים בדיוק בזמן, כאשר הטבלה שיואל שרטט על הלוח הושלמה וכולם מרוצים ויש מחיאות כפיים למורה המתחיל.

כן זה אפשרי – אני אומר לעצמי. בלי  זיקוקי דינור ובלי מהפכות. ניתן לנהל שיעור היסטוריה בעזרת מקורות היסטוריים ולרכז את המידע הנובע מהם על גבי הלוח בצורת טבלה. ואני שואל את עצמי מהו הסוד ולמה כאן זה עובד ומדוע במקום אחר המהלך היה יכול להיכשל. וכמובן שלשאלה הזאת יש תשובות אפשריות רבות. ובכל זאת הפעם זה הצליח !!

תרצה, המורה להיסטוריה - כריזמה, ניסיון וטעות

המורה תרצה שולטת בחומר הלימודי היטב והיא מזהה את הפוטנציאל החינוכי הטמון בו. שיעור היסטוריה הוא שיעור של עובדות וגם של חינוך. ולכן כאשר היא מדברת על העם שמתקומם בימי המהפכה הצרפתית היא קושרת זאת למהפכה האמריקאית וגם למאבק של הציונות למען השגת מדינה שהעם שולט בה. המורה תרצה משחקת אותה יפה באמצעות הנמכה והעלאה של טון הדיבור. היא יוצרת אווירה של סיפור מתח כאשר היא סוקרת את המאורעות עד לרגע שבו היא שואלת בדרמטיות ועוצרת: "מה רוצה העם? ...מהם רוצים?" ואז היא עונה: "התשובה נמצאת בעמוד 94 של ספר הלימוד". היא כותבת על הלוח "הצהרת זכויות האדם והאזרח" וזו הכותרת של השיעור שנמשך כ- 42 דקות שבהן המורה שאלה בדיוק 42 שאלות, רובן שאלות ברמת ידע וזיכרון. רק שאלה אחת הייתה שונה: "מה ההבדל בין אזרח לאדם?" שאיתה ניסו להתמודד כמשונה (8) תלמידים ותשובתה נשענת על ידע אישי קודם, השוואה והשערות בלבד בטרם נתנה המורה את התשובה הנכונה. כך או כך, המורה תרצה היא דיאלוגית וכריזמטית והיא קשובה לסביבה. יש להניח שלו הייתה עושה תרגיל קטן רחב, אולי יותר תלמידים היו משתתפים פעילים בשיעור.

...ואז מגיעים לפנינה של היצירה קריקולרית: במשך כמה דקות היא שאלה "מהו חופש?" ו"מה זה בני חורין?" ומה זה אומר?" ו"מה אני יכולה להבין מזה?" ו"מיזה עדין לא הבנתי מה זה חופש" ו"מה זה חופש?" שוב ושוב לנוכח התשובות החלקיות של התלמידים...זה היה מעין דיון סוקראטי שבו המורה יודעת מהי התשובה הנכונה ומקשה על התלמידים בלי להפוך את החומר הפורה הזה לדיון כיתתי מעשיר. משחק בפינג-פונג מוסיף לשלוט כאן. ולבסוף מגיע הפתרון הגואל וההסבר המשחרר את עול הסקרנות. נראה כי מעטים וטובים הם הדוברים. מרבית הכיתה מקשיבה ומתעניינת.

...אך לצערי המורה תרצה אינה מסיימת את השיעור בזמן. הצלצול קוטע את דבריה והיא מתחילה לסכם את החומר של השיעור והתלמידים מתחילים לאסוף את הציוד ולזוז בכיסאות...לא בצורה פראית כפי שראיתי במקומות אחרים. אבל המורה תרצה קולטת שמשהו לא בסדר וכי היא מאבדת את הקהל ושלא שומעים אותה. אז היא עושה סדר ומבקשת מכולם להחזיר את הציוד אל השולחנות ולא רק זה אלא שהיא אומרת שחשבה לא לתת שיעורי בית, אבל עכשיו "אתם תראו...יש לכם שיעורי בית...לקרוא את העמודים 98 – 101 ולענות על שלוש השאלות הראשונות. ואני יצאתי מהכיתה ושאלתי את עצמי מה הקשר בין החטא ועונשו. ומי היה האחראי המרכזי לאירוע...האם התלמידים או המורה?  האם שיעורי בית הם עונש? לא טוב, לא טוב. מוטב להתבונן בשעון 5 דקות לפני הצלצול כדי לסיים את השיעור בצורה מסודרת. מוטב לכבד את זמני ההפסקה כדי שהתלמידים יכבדו את זמני העבודה בכיתה. זה החוזה ההדדי שלנו. מוטב לא להעניש באמצעות מתן שיעורי בית.  

תיאור ופרשנות של שיעור היסטוריה שבו המורה מאיה עושה שימוש במיפוי מושגים.

מהלך נועז. באחד השיעורים שצפיתי בהם נושא השיעור היה המחתרות. המורה מאיה הסבירה עליהן. ההסבר היה פרונטלי ואחרי כמה דקות הדיבור היה מונוטוני ואפילו משעמם. תוך כדי הדיבור המורה רשמה שמות, מושגים ותאריכים על הלוח (למשל: אצ"ל, לח"י, ישראל גלילי, הגנה, ליל הגשרים, מנחם בגין, ליל הרכבות, פיצוץ מלון מלך דוד, 1920,  אברהם שטרן, 1940 , 1931, תנועת המרי העברי, הסזון, השבת השחורה, תלית הסרג'נטים, הפריצה לכלא עכו ועוד).  כך עברו בערך כעשרים דקות. הלוח היה נראה בערך כך:
...............
הרישום היה לא מאורגן, אקראי, מפוזר, לא מסודר בעליל. ראיתי כיצד החלק הימני של הלוח מתמלא בכל מיני מילים. זה ההפך מההנחיות המפורטות הקיימות לגבי כתיבה על לוח הכיתה. לתומי חשבתי שהמורה אינה יודעת, אין לה מודעת ואינה מקפידה על כתיבה מסודרת על הלוח. אך ברגע מסוים התרחשה תפנית מפתיעה. המורה מאיה סיימה להסביר ועשתה פסק זמן של כמה דקות שבמהלכו הוציאה דף והתחילה להעתיק ממנו בחלק השמאלי של הלוח. הייתה זאת  סקיצה של מיפוי מושגי עם משבצות מקושרות אך ריקות, ללא תוכן. בשלב זה, הלוח היה נראה כך:
.....................

כאשר המורה סיימה, היא בקשה מהתלמידים לשבץ את המילים והמושגים, אלה שהיו מעורבבים בצד הימני של הלוח והיו נראים כמעין סלט של המושגים. היא בקשה לארגן אותם  בתוך המבנה שציירה על הלוח בצד שמאל. לפתע ראיתי כיצד מתעוררת הכיתה. ראשים שהיו מונחים על השולחן, עיניים שבהו, אוזניים מורגלות למלמול חסר משמעות, הכל החליף צבע. כמו סכין חיתוך חדה היורדת על המסך. התלמידים התחילו להיחלץ  מהמצב של סבילות. הם היו מופתעים כמוני. הם קבלו הוראה להעתיק את התבנית למחברת שלהם ולמלא את המשבצות, לארגן את החומר בתבנית. המורה אמרה שאשפר לעבוד בזוגות והם התחילו לעבוד. יש לכם עשר דקות היא אמרה. קמתי מהכסא והסתובבתי בחלל הכיתה. שמעתי כיצד התלמידים חוזרים על המושגים ונעזרים בספר הלימוד כדי למצוא מידע ולהבין. צפיתי בתלמידים שדברו על ההגדרה ועל המשמעות וחפשו כיצד לסדר אותם על פי התבנית. היו כאלה שאפילו התווכחו והחליטו לרשום את השמות בעפרון. מאיה המורה הסתובבה בין השולחנות והזכירה להם הסברים ממה שהיא אמרה בתחילת השיעור. בהמשך היא בקשה מכמה תלמידים להשלים את החסר. התנאי לכתיבה על הלוח הוא להסביר את הקשר של המושג לנושא המחתרות וכיצד המשבצת החדשה מתקשרת לקודמות, כך היא אמרה. הקטע הזה של השיעור ארך כעשר דקות. הלוח נשאר כך:
....................

מאיה המורה בקשה להעתיק את המיפוי המלא במחברת. היא אמרה שהיום למדנו את הנושא ובנינו שרטוט שנקרא מיפוי מושגי ושהוא טוב כדי ללמוד חומר בהיסטוריה, לא רק על המחתרות. הצלצול נשמע במסדרון והשיעור הסתיים. אחרי השיעור שיתפה אותי מאיה בתחושתה הטובה. היא אמרה שעשתה צעד אחד חשוב על-ידי החשיפה של התלמידים לאסטרטגיה של המיפוי. הרבה פעמים חשבה על זה, אך לא העזה לבצע. היא הוסיפה שמכיוון שראתה תגובות טובות אצל התלמידים, יש טעם להמשיך ולהשתמש בשיטה הזאת. צריך לחשוב מה עושים בחלק הראשון של השיעור, אני אמרתי, החלק של מסירת הידע הפרונטאלי. איך אפשר לעשות את זה כך שהתלמידים יקשיבו בצורה ערנית. אולי אפשר להקרין מצגת ולבקש מהם, תוך כדי ההסבר, שירשמו שמות, מושגים, תאריכים, אירועים שנראים להם חשובים או אולי לקרוא שלוש עדויות של הלוחמים השונים בהם מספרים ומגוללים את ההיסטוריה של הארגון והפעולות המרכזיות שלו בגוף ראשון. על זה עוד צריך לחשוב. כך או כך, החלק השני של השיעור היה יוצא מן הכלל, החלק שבו התלמידים היו פעילים ומלאו את המיפוי הריק. זה היה צעד חשוב ומשמעותי וברכה גדולה מגיעה למורה מאיה.

תיאור ופרשנות של שיעור היסטוריה מוצלח 

בית ספר במרכז הארץ. כיתה י"א. הנושא: מלחמת ששת הימים. המורה ק' פותח את השיעור באמצעות סקירה על הסיבות שהביאו לפרוץ המלחמה ב- 5 ביוני, המהלכים העיקריים והתוצאות. לבסוף השאלה: מלחמת ששת הימים: ניצחון מזהיר או בכייה לדורות? המורה כותב את השאלה על הלוח וגם מבהיר מה זה הביטוי "בכייה לדורות". זאת שאלה מערערת כי...אם המלחמה הייתה כל כך מוצלחת, כפי שנהוג לחשוב, מדוע יש מקום ל"משהו" שלילי? השאלה הזאת מלווה את השיעור. היא מהווה הציר המארגן של השיעור. המורה ק' מבהיר שבסוף השיעור כל אחד יהיה מסוגל לתת תשובה לשאלה הזאת.

החלק הראשון של השיעור עוסק בהסבר על מהלכים העיקריים של המלחמה. המורה עושה את זה באמצעות מפה של ארץ ישראל שהוא שרטט על לוח הכיתה. מתברר שבבית הספר אין מפה של ארץ-ישראל. הוא מבקש משני תלמידים לגשת למפה והוא נותן לכל אחד מהם מצבע (טוש) צבעוני. הוא מחלק מפות אילמות לכל הכיתה. המורה מעלה שמות רבים של מקומות, כגון לטרון, גוש עציון, טול-כרם, בניאס, סיני וכו'. ככל שק' מתקדם בתיאור הקרבות, נשמעים עוד ועוד שמות של אתרים, ערים, יישובים והרים.  התלמידים מתבקשים לסמנם על גבי המפות. התלמידים הצמודים למפה בחזית הכיתה טועים. הדבר מעורר צחוקים, אבל ממשיכים. זאת פעילות אינטר-אקטיבית שגורמת למרבית התלמידים להיות קשובים ומעורבים. התלמידים צריכים למקם את המידע על גבי המפה. המורה ק' מבין שלא ניתן ללמוד את ההיסטוריה של מלחמת ששת הימים בלי מפה. כך שהפעילות שיזם ק' והזמן שהוא הקדיש לשילוב המפה בתוך שיעור היסטוריה נעשו בעיתם ובאופן טבעי. נזכרתי בשיעורים אחרים שראיתי, בהם היה צורך להציג מפה והמורים לא עשו זאת. כיצד תלמידים אמורים לדעת איפה "ספרד" או "איסטנבול", "גמלא" או "ציפורי"? כשלומדים היסטוריה יש צורך תמידי לתלות מפה בכיתה ולהיעזר בה.

המורה רשם במהירות רשימת תוצאות של המלחמה: הרחקת הגבולות, כיבוש/ שחרור שטחים נרחבים, שליטה על אוכלוסיה זרה, מעמדה האיתן של ישראל בעולם וכו'. בהמשך חולקו התלמידים לזוגות וקיבלו דפים עם מקורות שונים, בעיקר משניים, אשר כללו הערכות, דעות והתייחסויות לגבי התוצאות ולהשלכות המלחמה. המטלה הייתה לקרוא ביחד ארבעה (4) קטעים, לגבש דעה ולהציג טיעון מוצק אחד כדי לשכנע את האחרים שתוצאה אחת מבין אלה היא מן החשובות ביותר בהשוואה לאחרות. זאת מטלת ביצוע שבה התלמידים מתבקשים לנקוט עמדה ולהגן עליה בדיון כיתתי. יש להשתמש בידע, לגייס נימוקים ולשכנע באמצעות מילים. המטלה מוסיפה פלפל לנושא.  המורה חוזר לשאלה שכתובה על הלוח ומבקש את הדעה האישית של התלמידים. נפתח דיון וכך הופכת הכיתה לפרלמנט של דוברים... כשנותנים הזדמנות להתבטא לא רק "חמשת התלמידים הטובים" מדברים. נשמעות דעות לכאן ולכאן. ק' חותר לקראת הסיכום. אין הכרעה. נשמעו דעות שונות. השיעור מסתיים.

...אז מה היה לנו? שאלה מרכזית פתוחה, שימוש במפה, שיתוף התלמידים, עבודה בזוגות סביב מקורות היסטוריים ומטלת ביצוע צנועה, חזרה לשאלה המרכזית ודיון פתוח. כן ירבו !!

שיעור היסטוריה: ביצוע מושלם

...ושוב זה קורה... בלי הכנות מוקדמות...הפעם עולה על הבמה מורה חדשה ומציגה את השיעור שלך. הפעם זאת נ' שעומדת מול הכיתה ומדברת בביטחון גמור על ראשית התקופה העבאסית והחליפה מוחמד אל-באקר...דיבורה שוטף ורצוף וככל שעמידתה טובה יותר היא מתחילה להרגיש עוד יותר נוח והכושר הנרטיבי שלה הולך ומשתפר והיא משלבת סיפור קטן לתוך דבריה ויוצרת מתח של עוד ועוד...והיא עושה שימוש נכון ונבון בקול ובלוח הכיתה ורושמת את עיקרי הדברים בצורת עכביש, אלה הם מאפייניה של התקופה והיא גם ממחישה עם תמונות גדולות שהדפיסה וניילנה מבעוד מועד. ...ובין לבין נ' שואלת כמה שאלות חכמות כמו: "מה יכול להיות בתקופה מסוימת כדי שהיא תקרא תקופת זהב?" לבסוף היא גם מנצלת את המחשב ומקרינה כמה תמונות המראות את אמנות התקופה. נ' מסכמת את השיעור בצורה מקצועית, בדיוק בזמן, שתי דקות לפני הצלצול. עיקרי הדברים חוזרים להיות מוקדשים. ליבי מתמלא סיפוק וגאווה. זה היה יוצא מן הכלל. זה היה מצוין.

היסטוריה לא משעממת

...ואז היום זה קורה...אני נכנס לכיתה י' ורואה קבוצות של תלמידים סביב בריסטולים, חלקם קוראים מתוך הספר והמחברת, חלקם משרטטים, אחרים מתכננים...כיתת בית ספר כמעבדה של עשייה ושל חשיבה...המורה הצעיר מתן מנצח על המפגש...עונה על שאלות, מבהיר כוונות, מחלק חומרים...התלמידים סיימו ללמוד את הפרק על הלאומיות באירופה והם מסכמים אותו. מתן מספר לי שכאשר נושא לימודי מגיע לסיומו, הוא תמיד עורך התכנסות מיוחדת כזאת עם הכיתה לשם סגירה. זה לא במקום מבחן. התלמידים עובדים במרץ וברצינות רבה. הפעם הוא ביקש שיערכו לקסיקון הלאומיות או לאומיות מ- א' עד ת'...ולכן הם מחפשים את המושגים המתאימים ביותר שאותם יצטרכו להסביר...תלמידים כיתת האמנות קבלו מטלה מיוחדת: עליהם לבטא את הלאומיות האירופאית של המאה ה- 19 באמצעות פוסטר או ציור...
ואני מסתובב בין הקבוצות ושואל שאלות ידע ונהנה לשמוע תשובות והתייחסויות. הדבר מחזיר אותי לשנות עבודתי כמורה בבית הספר, כאשר הכיתה הפכה לשדה ניסויים וביקשתי מהתלמידים להכין פוסטרים ובולים, לכתוב מכתבים ולבנות טירות, לעצב שדה קרב ולערך משפט ציבורי...
מאוחר יותר כותב לי מתן: "התלמידים אמרו לי אחר כך כמה הם נהנו מהשיעור/פעילות. תודה רבה על כל הרעיונות המעשיים שהעלית בפנינו בסדנה שקיימנו באוניברסיטה. למשך תקופה מסוימת אתלה את הפלקטים בכיתה וברגע שאוריד אשמור לך אחד. תודה שבאת היום לצפות. מתן"

עבודה עם מקורות אצל יואל

...וכך זה קורה. בלי הודעה מוקדמת ובלי הכנות. בלי ציפיות מראש. אני מוצא את עצמי יושב על כסא ליד שולחן בכיתה י"א של בית ספר תיכון. התלמידים באים מן ההפסקה ונכנסים לכיתה. בהתחלה יש הרבה ורעש אי-שקט. המורה רץ מפה לשם וצועק ועושה סדר, שהרי לא נאה בפני האורח מהאוניברסיטה ש"כך נראה". ואז עוברת תשומת הלב ליואל (שם בדוי), סטודנט להוראה, תואר ראשון בהיסטוריה ללא ניסיון קודם מול כיתה. לא מדריך בתנועת נוער וגם לא בצבא. לא פר"ח ולא היל"ה. הוא כותב על הלוח את שם השיעור: "המאבק המזוין בגטאות". הוא פותח בהסבר קצר וככל שעובר הזמן, הוא מתחיל להתרגל לנוכחותי והוא מרגיש יותר נוח ובטוח בפני הכיתה.
אחרי 10 דקות של הקדמה הוא מחלק תעודות היסטוריות המעידות על המטרות, הדילמות והקשיים שליוו את ההחלטה לנהל מאבק אלים נגד הנאצים. התלמידים מתחלקים לרביעיות והם קוראים את החומר. אין רעש בכיתה. להפך. אני רואה שהם מגלים התעניינות ומחפשים כיצד לענות על השאלות המוצגות.
כך עוברות 10 דקות נוספות. יואל מחלק את הלוח לשלוש עמודות: מטרות/ דילמות/ קשיים והוא מתחיל לאסוף מידע מהתלמידים. ככל שנשמעות התשובות, יואל רושם את תמציתן בעמודה הנכונה. הוא מגיב ומשלים. הוא מוסיף מידע. הוא מראה את הספר החדש של מישה ארנס על חלקה של בית"ר במרד גטו ורשה. הוא פותח קובץ מקורות על השואה ומקריא עוד מסמך. אני מסיט את מבטי לעבר הכיתה ולהפתעתי אני רואה מה שאיני רגיל לראות: כל התלמידים מקשיבים ליואל... אף אחד לא משחק עם הנייד ואף אחד לא נרדם ואף אחד לא עושה כאילו ואף אחד לא הפך ל"עציץ". ויואל ממשיך במלאכתו השקטה והיסודית ומלקט את המידע ורושם ומבהיר ומיידע. והשיעור מסתיים בדיוק בזמן, כאשר הטבלה שיואל שרטט על הלוח הושלמה וכולם מרוצים ויש מחיאות כפיים למורה המתחיל.
כן זה אפשרי – אני אומר לעצמי. בלי זיקוקי דינור ובלי מהפכות. ניתן לנהל שיעור היסטוריה בעזרת מקורות היסטוריים ולרכז את המידע הנובע מהם על גבי הלוח בצורת טבלה. ואני שואל את עצמי מהו הסוד ולמה כאן זה עובד ומדוע במקום אחר המהלך היה יכול להיכשל. וכמובן שלשאלה הזאת יש תשובות אפשריות רבות. ובכל זאת הפעם זה הצליח !!

כיצד ללמד היסטוריה ולא להשתעמם

אסטרטגיות מגוונות
זה היה שיעור כפול של שעה וחצי והמורה החליטה ללמד את הנושא "מוחמד עלי פאשה". התלמידים התבקשו לקרוא בבית כמה עמודים מתוך ספר הלימוד והם הגיעו עם רקע לכיתה.
תחילה המורה (1) הציגה כמה תמונות של נשיאי מצרים (מוברק, סאדאת ונאצר) וכך היא הציגה את המלך פארוק ואת השושלת של מוחמד עלי. אחר כך היה סוג של (2) משחק אחד נגד מאה. המורה עשתה שימוש נכון של המקרן לשם הצגת כללי המחשק ו- 15 שאלות ידע על האיש, בין היתר תמונות. לכל שאלה היו 3 אופציות לתשובה. כמה תלמידים עברו לחזית הכיתה כדי לענות על השאלות. במקביל היו לתלמידים דפים בהם סימנו את התשובות האישיות שלהם ואת תשובה הנכונה. כל פעם המורה הבהירה והרחיב את הידיעות. בהמשך היא ביקשה שעל סמך הידע אצלם, (3) יכתבו התלמידים מכתב קצר על מוחמד עלי. היא כיוונה את לומדים על-ידי מתן נקודות עזרה (למשל, הבאת תודה, תלונה וכו'). אחר כך השיעור פנה לעבר נושא הרפורמות של מוחמד עלי. המורה הקרינה (4) מיפוי מושגי כללי המורכב מקטגוריות כלליות, כגון רפורמות בחקלאות או במינהל. היא כתבה כרטיסיות ובהן כל הרפורמות שמוחמד עלי ביצע. התלמידים התחלקו לקבוצות קטנות והיו צריכים (5) למיין את הרפורמות על פי הקטגוריות. הכרטיסיות הודבקו על לוח הכיתה וכך נוצר מיפוי מאוד ברור של הנושא. התלמידים התבקשו (6) לחשוב ולנקוט עמדה: מהי הרפורמה הכי משמעותית או הכי חשובה מבין כולן? זה היה מעין משחק פינות. המורה תלתה שלטים בקירות הכיתה עם השם הכללי של כל רפורמה, למשל: "רפורמות בחינוך". התלמידים הלכו לפנינה שבחרו ו(7) התקיים דיון בכיתה בהנחיית המורה.
בהמשך הגיעה השעה להעריך את המעשים ואת פועלו של האיש. המורה (8) הקרינה אוסף ציורי אומנות עם הדמות. לכל ציור נלווה הסבר של המורה. בתום המצגת התלמידים התבקש (9) לשאול שאלות את מוחמד עלי, במעין מסיבת עיתונאים. אחר כך, היא חילקה דף עם ארבע הערכות שונות של היסטוריונים: מוחמד עלי פאשה - האם הוא דאג למצרים או לעצמו? כל קבוצה קראה את הדעות השונות, קיימה (10) דיון פנימי וגיבשה עמדה. הקבוצות השמיעו את דעתן ברבים. בהמשך (11) התקיימה הצבעה: האם הייתם בוחרים במוחמד עלי שוב לשליט מצרים או לאו? רוב התלמידים הצביע בעד. המתנגדים קבלו זכות לעבור לחזית הכיתה (12) ולנסות ולשכנע את הרוב. השיעור הסתיים. כשתיים- עשרה פעילויות בוצעו במהלך השיעור. הן בוצעו זו אחר זו בצורה זורמת, כמעט טבעית, מהנה ומאתגרת. ניתן ללמוד היסטוריה וליהנות !!!!!!

דן – חוסר שליטה, חוסר שיקול דעת וחוסר מודעות

משום מה פעמון בית הספר בשעה 10 בבוקר לא צלצל. תקלה כזאת יכולה רק להגביר את האי-וודאות: כן הולכים לכיתה, לא הולכים לכיתה...מה עושים? בדרך לכיתה אני מתחיל לחוש את האווירה הרעשנית והאלימה יתר על המידה של בית הספר. צעקה ודחיפה מתרחשות קרוב אלי. פתיחה וסגירה מיותרת של דלתות. זה לא חייב להיות כך. באחד מבתי הספר שביקרתי אין צלצול בכלל וכולם יודעים מתי השיעור מתחיל ומתי הוא מסתיים ונראה כי הכל פועל היטב. ללמדך שצלצול ופעמון בבית ספר אינם דברים קדושים וגזרה על-טבעית מהשמיים וכי ניתן לקיים סדר גם בצורה אחרת. אבל כאן אני מרגיש באוויר את משחק חתול ועכבר המוכר...
כרגיל אני מתיישב בסוף הכיתה כדי לצפות בסטודנט להוראה שלמד איתי כל השנה, ושהוא עכשיו המורה דן. הפעם, נושא השיעור הוא "המהפכה התעשייתית". כיתה ח' 4 בבית ספר במרכז הארץ. השיעור מתחיל עם כותרת על הלוח "מהי מהפכה תעשייתית?" ורצף של שאלות-תשובות (מהי מהפכה? איזה סוגי מהפכות אתם מכירים? מה אפיין את המהפכה הצרפתית? מה שינתה? וכו'). כרגיל, מתוך 20 הנוכחים, רק 4 ענו תשובות מתוך הזיכרון. מאוחר יותר, בשיחת המשוב ,שוב נשמע הסבר והצדקה ש"הפתיח של השיעור היה דיון"...ואני נאלץ שוב להסביר מדוע הדבר הזה איננו דיון.
בדקה השנייה של השיעור אני מתערב ומבקש מהמורה להערים את קולו. מתברר כי זה לא פשוט. לאורך כל השיעור הוא ממשיך לדבר, להסביר, להשלים, להרחיב וגם לתת הוראות בווליום נמוך. אני מתאמץ לשמוע ולא מצליח. לא שומעים אותו וכפי שהבנתי בדקות הבאות הבעיה הקול הנמוך הוא ביטוי לתפקידו בכיתה: לא כמוביל או כמנהיג, אלא כמי שבא "להעביר שיעור" ולא לעסוק בבעיות משמעת. כך שהוא מתקשה לשלוט בעניינים ולנהל את השיעור. והוא לא רואה את עצמו מנהיג הכיתה.
אחר כך עוברים לבדוק דף עם שאלות שחולק בשיעור הקודם ושאמור היה לשמש חיבור וכניסה רכה ונעימה לנושא. (מי היה באירופה? איך מגיעים לשם? וכו') אך משום מה המורה לא פתח את השיעור באמצעותו. נראה כי טבוע אצלנו הצורך לתת הסבר עיוני-תיאורטי תחילה ורק אחר כך לעבור לחלק האישי, הדוגמה, הסיפור...תשובות התלמידים לא נוצלו ולא היה חיבור מוצק לנושא השיעור.
ואז הוא מחלק דף עבודה עם כמה מטלות. התלמידים מתקשים לענות. יותר ויותר קולות נשמעים: "אני לא מבינה", "מה עושים?", "דן, בוא לכאן..." "איבדתי אותך!"...אני מתבונן בדף ואומר לעצמי שגם אני הייתי מתקשה לענות על חלק מהמטלות. יש הסברים לא מובנים, מילים סתומות. המורה מתקשה להסביר לכולם את הקושי. לא שומעים אותו בכלל. קולו נבלע.
אני לא חושב שיש כאן בעיות משמעת. יש כאן דוגמה מצוינת למה שיורם הרפז טוען: אין בעית משמעת, יש בעיות משמעות!! השיעור מתנהל בצורה מכאנית ויבשה. המורה לא ממש מלהיב את תלמידים. אין התלהבות ותחושה של התרוממות רוח, תחושה שזה השיעור החשוב ביותר שלי!!!
אחר כך מגיע תורו של משחק רביעות שבו מוצגים חלק מהתכנים החשובים שמרכיבים את הנושא. שמחתי על כך שמורה מגוון את אמצעי ההוראה שלו. אך מכיוון שהמסגרת רופפת והוא אינו מגלה מנהיגות, הגיוון הופך לרועץ. זה הפתח לרעש, לשיחות בטלות, לזריקת חפצים, לצעקות ולצחוקים. דקות כאלה עוברות עלי כשאני מתבונן מן הצד על הקיים ואני שואל את עצמי מהן התחושות של דן ועל מה חושב. אני תקווה שיפיק משהו מכל המצב הזה.
כשאני מבקש מהמורה לחשוב על מה שהיה בשיחת המשוב, אני מופתע לגלות חוסר מודעות לכל מה שציינתי כאן. כאילו היינו בשני שיעורים שונים ועלי רק לברך שמורה נוסף, המורה המאמן היה נוכח וצפה באותו שיעור, ומתוך נאמנות כפולה, לפחות אינו מכחיש וזאת הוכחה כי דבריי אינם מופרכים ומומצאים. אז הדברים נאמרים בזהירות והאופן ענייני ונקודתי. הביקורת מונחת על שולחן. פה ושם יש ניסיונות להדוף ולומר שהתלמידים לא היו ממושמעים וכי הרמה נמוכה וכי "אני לא המורה שלהם". מצנח של דן סגור ואולי זאת הבעיה הקשה מכולן. היעדר מודעות למה שקרה בכיתה כי בלעדיה קשה יהיה לשפר. האם אבדה תקוותנו? ומה יהיה?

המורה ק' – שיעור היסטוריה, דוגמה ליסוד מארגן, שילוב מפה ומטלת ביצוע צנועה

בית ספר במרכז הארץ. כיתה י"א. הנושא: מלחמת ששת הימים. המורה ק' פותח את השיעור באמצעות הסבר קצר אשר בסופו השאלה: מלחמת ששת הימים: ניצחון מזהיר או בכייה לדורות? הוא כותב את השאלה על הלוח. השאלה הזאת תלווה את השיעור. היא מהווה יסוד מארגן של החומר. המורה ק' מבהיר שבסוף השיעור כל אחד יהיה מסוגל לתת תשובה או לפחות להתמודד עם השאלה הזאת.
אז החלק הראשון של השיעור עוסק במהלכים העיקריים של המלחמה. בסקירה שלו מופיעים הרבה שמות של מקומות: לטרון, גוש עציון, טול-כרם, בניאס, סיני וכו'. בבית הספר אין מפה של ארץ-ישראל (כן, גם זה קורה במדינה שלאחרונה הצטרפה למועדון היוקרתי של ה- (OECD ולכן ק' משרטט מפה של הארץ על לוח הכיתה. הוא מבקש משלושה תלמידים לגשת למפה והוא מוסר לכל אחד מהם טוש צבעוני. ככל שק' מתקדם בתיאור הקרבות והשמות מתגלגלים בחלל הכיתה, התלמידים מתבקשים לציינם על גבי המפה. הדבר מעורר צחוקים, אבל הפעילות מבורכת ויפה. הם צריכים להשלים את החסר על גבי מפות אילמות שחולקו מבעוד מועד. פעם היה מקצוע בשם גיאוגרפיה...היום בוגר ממוצה אינו יודע לזהות במפה את ירושלים, בירת הנצח של מדינת ישראל. כך שהפעילות שיזם ק' והזמן שהוא הקדיש לשילוב המפה בתוך שיעור היסטוריה נעשה בעיתו, בחן ובאופן טבעי. כשלומדים היסטוריה יש צורך תמידי לתלות מפה בכיתה.
בהמשך חולקו התלמידים לזוגות וקיבלו דפים עם מקורות שהיו הערכות, דעות והתייחסויות ביחס לתוצאות ולהשלכות המלחמה. המטלה הייתה להציג טיעון מוצק ולשכנע את האחרים שתוצאה אחת מבין אלה היא מן החשובות ביותר, בהשוואה לאחרות. זאת מטלת ביצוע צנועה שבה יש להשתמש בידע, לגייס נימוקים ולשכנע באמצעות מילים. ק' שבר את השגרה השגורה לפיה יש לסכם את החומר. המטלה מוסיפה פלפל לנושא וברגע מסוים הכיתה הפכה למעין פרלמנט של דוברים... ק' חותר לקראת הסיכום...הוא חוזר לשאלה שכתובה על הלוח ומבקש את הדעה האישית של התלמידים. נפתח דיון. לא רק 5 התלמידים הטובים מדברים. נשמעות דעות לכאן ולכאן. אין הכרעה. נשמעו דעות שונות. השיעור מסתיים. מחיאות כפיים למורה ק' !!!!!

האם הרצל היה חוזה, הוזה או איש מעשה? - סיפור הוראה

ארבעה ימים לפני בחינת הבגרות בהיסטוריה יש למורה אילן זמן לחזור על החומר ולהתמקד בכמה תחנות בחייו של הרצל. הוא בוחר לעשות זאת באמצעות הצגת ארבעה מקורות היסטוריים. השיעור מתחיל בשעה 14.00 וזאת כיתה י'. בית הספר נמצא במרכז הארץ וקרני השמש מבשרות את בואו של החמסין. בארץ המוצא שלי, זו שאתמול חגגה 200 שנה לעצמאותה, היו אומרים שזאת שעת הסיאסטה...אין נכנס ואין יוצא ובוודאי שאין טעם ללמד את הרצל והרעיון הציוני במצב כזה.
אבל כאן כולם ערים. 38 תלמידים יושבים בכיתה וכמעט כולם שותפים מלאים למעשה ההוראה של המורה הצעיר. לא כולם מדברים, אך אני מרגיש שהרוב רוצה ללמוד. והמורה אילן למד היטב את החומר והוא יודע ושולט בו ביד רמה. הבעיה היא שהוא לא כל כך מתלהב מעצמו ומהחומר, ולכן יש לו מונולוגים ארוכים ומונוטוניים ולפעמים העיניים נעצמות...המורה חייב להיות שחקן ולהשתחרר...הוא עולה לבמה....אני אומר לו בשיחת המשוב...אילן מקשיב ו"המצנח" שלו פתוח. הוא אפילו יותר מדי ביקורתי כלפי עצמו ואני צריך למתן אותו, שהרי השיעור היה בסך הכל מוצלח. הוא היה בנוי ומתוכנן היטב. אילן החליט לטפל בהרצל באמצעות מקורות היסטוריים והוא מחלק דף מנוילן עם ארבעה מקורות וגם דף עבודה שבו תשע שאלות כדי לפענח מקור היסטורי. הוא עובר ממקור למקור באלגנטיות ובחכמה. בין מקור למקור הוא חוזר לשאלה הפורייה הכתובה על הלוח: "הרצל, חוזה, הוזה או איש מעשה?" זה היסוד המארגן של השיעור. אני משבח ומחזק את ידיו של אילן על הבחירה הזאת ועל כך שהשאלה הזאת חוצה את השיעור לכל ארכו. התלמידים מתייחסים ומביאים את דעתם...נכון...הם לא ממש מציגים טיעונים מנומקים וגם המורה אילן לא מבקש הרחבה והסבר לתשובות הפסקניות של ימינו. אני לא דואג. לאילן יש אפשרות ללמד אותו שיעור בכיתה מקבילה. אני משוכנע שהוא ייקח את הדברים הטובים שהיו בשיעור הזה ויחזור אליהם ואת הדרוש התייחסות ותיקון, הוא ינסה להתמודד איתם.

סיפורי הוראת היסטוריה - הגיוון של רן

המורה רן פותח את השיעור על הפאשיזם באיטליה ובלי הרבה הסברים הוא רושם על הלוח חמישה מושגים (מוסלוני, דוצ'ה, מצעד על רומא,...) והוא מצהיר בפומבי שאלה הם המושגים שהם, התלמידים, ידעו עד סוף השיעור. במילים אחרות, הוא קבע מטרה ברורה ומדידה, מצפן להולכים, יעד שיכוון את ההוראה. בשלב מוקדם זה הוא כבר ריכז תשומת לב ויצר צפייה מסוימת. ומיד הוא מנסה להתחבר לעולם הידע הקודם שהתלמידים כבר למדו..."מהו סוציאליזם?" – הוא שואל - וידיים אחדות של תלמידי כיתת ט' מורמות באוויר. ובהמשך: "מי היה באיטליה?" וכך, בשיחה ידידותית וזורמת, בלי מאמץ, משוחח המורה עם הכיתה. הוא פונה אליה, צוחק, שוכח, מרחיב, משחק אותה כאילו נולד שם, על במת הכיתה, מבצע את תפקיד החשוב ביותר בחייו. הוא מזכיר את התאריך 24 באוקטובר 1922, המצעד על רומא, ומנצל את ההזדמנות כדי למסור עוד ידיעות: באותו תאריך בשנת 1929 נפלה הבורסה בניו-יורק וגם באותו תאריך אבל בשנת 1973 הסתיימה מלחמת יום הכיפורים וגם "הבת שלי נולדה בשנת 1994". ואחרי כל ההקדמות הגיע הזמן לברר מהם העקרונות של האידיאולוגיה הפאשיסטית והוא מבקש מהתלמידים להתחלק לקבוצות קטנות ולזהות את העקרונות מתוך קטעי המקורות המופיעים בספר הלימוד. המטלה היא "לשלוח "SMS לאחת התלמידות היושבת בחזית הכיתה, כביכול בבית "האח הגדול". התלמידים קוראים. הם מחליפים דעות. הם רצים ללוח הכיתה. ממלאים את משבצות ה- SMS. יש אקשן. הלוח מתמלא בעקרונות הפאשיזם כפי שהתלמידים הבינו והפיקו מתוך המקורות. עכשיו התלמידה בחזית הכיתה צריכה לבחור את שני העקרונות החשובים ביותר. לא כולם מסכימים. רן עושה סיבוב נוסף: "הסתכלו בבקשה על התמונות והפוסטרים שבספר הלימוד ותרשמו עוד עקרונות של המשטר הפאשיסטי". התלמידים מוסיפים עוד מידע על מה שכבר היה קיים. ואז מגיעים לחלק האחרון של השיעור. המורה רן מצייר על הלוח צרור של זמורות הקשורות יחדיו והמחזיקות להב גרזן. "זה פסקס" הוא מסביר, סמל הפאשיזם, הלקוח מרומי העתיקה. מה הקשר בין האידיאולוגיה הפאשיסטית לבין הפסקס"? ואז כמה תלמידים שמעולם לא דיברו קודם לכן, מתארים את הקשר האפשרי...מזהים את היחד, את הכוח, את הסמכות. השיעור מסתיים בדיוק בזמן. רן דיבר ושאל, הרחיב, עבד עם מקורות היסטוריים וגייס את התלמידים למלאכת התמצות. יצר מתח ומשחק. ביקש פרשנות וחיבור בין מרכיבי הידע. מה עוד אפשר לבקש ממורה מתחיל?