אנטוני ביוור הוא היסטוריון בריטי המתמחה בתולדות מלחמת העולם השנייה. הוא כותב רבי מכר המתפרסמים בעשרות שפות, גם בעברית. לא קל לכתוב היסטוריה צבאית. חוויות קרב, כמו שיפוצים וכאב שיניים, מעניינות רק את מי שעבר אותן בעצמו ותיאור תנועתו של כוח א' החובר מצפון לכוח ב' שבדרום מועיל בדרך כלל בעיקר לסובלים מנדודי שינה.
ביוור, איש מאיר פנים בן 66, נמנה עם תלמידיו של סיר ג'ון קיגן, ההיסטוריון הצבאי הבריטי שמת השנה. ביוור הוא בנה של סופרת; גם סבתו היתה סופרת. הוא נשוי לנכדתו של דף קופר, פוליטיקאי שמרני ששירת בין היתר בממשלתו של וינסטון צ'רצ'יל והיה סופר גם הוא. ביוור שירת כקצין בצבא הבריטי.
כל אלה לא היו מקנים לספריו את הצלחתם, אילולא התברך בכישרון גדול לארוג את תורות הלחימה האסטרטגיות ומערכי הקרבות הטקטיים לדרמות אנושיות מרתקות. הוא נמנה עם אותם היסטוריונים פופולריים המשקיעים בספריהם שנים של מחקר ארכיוני. בגלל פעילותו בתחום זה הטילה עליו ממשלת רוסיה חרם בעבר. זה קרה בשל ספרו על נפילת ברלין ב-1945. בין היתר תיאר ביוור את פשעי המלחמה שביצעו הרוסים באוכלוסיית גרמניה, לרבות מעשי האונס. הרוסים זעמו כל כך מפני שביוור מצא חלק ניכר מהמידע על השתוללות חייליהם במסמכים שחיברו הרוסים עצמם.
מלחמת העולם השנייה עדיין תופסת את המקום הראשון בין הנושאים ההיסטוריים הפופולריים ביותר בכל הזמנים, אבל מעמדה בתחום זה יעמוד באתגר גדול בעוד שנתיים, כאשר העולם יחל לציין מאה שנה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. זו נחשבת פריצת הדרך אל המאה העשרים, גם אל מלחמת העולם השנייה. בעוד המלחמה הראשונה התרחקה כבר אל ההיסטוריה, השנייה עוד נוכחת כחלק מהביוגרפיה של דור שלם. אושוויץ והירושימה הקנו לה את ממדיה האפוקליפטיים; הפופולריות שלה נובעת גם משורה של מיתוסים, שהקנו לה דימוי של ניצחון הטוב על הרשע המוחלט. לרשע כוח משיכה משל עצמו.
השבוע היה ביוור בירושלים. הוא בא לכנס בינלאומי שנערך ביד ושם והביא אתו תזה שמעוררת עד היום אי נחת בין רבים מחוקרי השואה. היא כלולה ברב המכר החדש של ביוור, שאינו מגולל הפעם קרב זה או אחר אלא את סיפורה של מלחמת העולם השנייה כולה. השמדת היהודים מצטיירת כחלק מסיפורה של המלחמה, לא כפרק נפרד בתולדות האנושות, אף לא כפרק נפרד בתולדות העם היהודי.
יש דור של ישראלים שלמדו כי השואה כמו התחוללה על "פלנטה אחרת" ושיקפה בעיקר את אופיו הסדיסטי של העם הגרמני. נטייה זו הפקיעה את השואה מההיסטוריה, הדגישה את ייחודה וניצלה אותה לצרכים אקטואליים, לרבות המאבקים על הקמת המדינה. המונח "שואה" זוהה בעיקר עם מחנות ההשמדה, שהופעלו החל בדצמבר 1941. האמת היא שרצח היהודים החל עם כיבוש פולין בספטמבר 1939 ונמשך ברוסיה, החל ביוני 1941. יש המתארים את השמדת היהודים כהכבדה על המאמץ המלחמתי של גרמניה ורואים בכך ראיה לעוצמת הטירוף האנטישמי של אדולף היטלר. ביוור מתאר את השמדת היהודים כחלק מהמאמץ שעשו הגרמנים להשיג את יעדי המלחמה שלהם; הם רצחו מיליוני אזרחים לא יהודים ויזמו גם סדרה של מהלכים צבאיים המנוגדים לכאורה להיגיון האסטרטגי.
בהרצאה שהשמיע השבוע ביד ושם העלה ביוור את התזה שהחל בדצמבר 1941 איבדו הגרמנים את הסיכוי לנצח במלחמה. צבאם נבלם במבואות מוסקווה, ארצות הברית הצטרפה למלחמה. התבוסה הגרמנית היתה ודאית, אך אף אחד מהצדדים הלוחמים לא ראה זאת אז. 1942 היתה אחת השנים הקשות ביותר במלחמה, בין היתר בשל הקמת מחנות ההשמדה.
מנקודת מבטו של היסטוריון, 1942 מצטיירת כשנת המפנה בדרך לתבוסת הגרמנים, בין היתר בקרב אל-עלמיין במצרים, שם בלמו אותם כוחותיו של הפילדמרשל ברנרד מונטגומרי. ולא היה זה אנטוני ביוור אלמלא ייחד בהרצאתו ביד ושם כמה דקות לתיאור צבעוני של הפאניקה שאחזה בזרים בקהיר, לרבות היהודים, לנוכח הסכנה שהגרמנים יצליחו להגיע אל העיר. הכל ארזו את מיטלטליהם וניסו להגיע לארץ ישראל, במכוניות וברכבות. השלטונות הבריטיים במצרים הכירו בסכנה המיוחדת האורבת ליהודים ולכן הנפיקו להם כרטיסי רכבת בעדיפות. שלטונות המנדט בארץ ישראל לא נתנו להם להיכנס.
בהקשר זה ציטט ביוור את חבר הפרלמנט הבריטי הרולד ניקולסון. ב-9 בדצמבר 1942 כתב ניקולסון על השמדת היהודים: "יש לי רושם שעמיתי (בפרלמנט) אינם נותנים את דעתם לשאלה מה אפשר לעשות לטובת האנשים האלה, כי אם בעיקר מה אפשר לעשות אתם אחרי המלחמה". זה היה אותו ניקולסון שרשם ביומנו את המשפט הקלאסי, "אני מתעב אנטישמיות, אבל לא אוהב יהודים".
