עבודת ההיסטוריון כביטוי להווה שלו/ הפרט והחברה/ חינוך ביקורתי

מתוך: א.פ. קאר (1986). היסטוריה מהי? ת"א: מודן. עמ' 44-64.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------

• החברה והפרט כרוכים זה בזה.
• "שום אדם אינו אי לעצמו. כל אדם הוא פיסה מהיבשת, חלק מהיבשת" – ג'ון דון
• מרגע הלידה, ההשפעה החברתית עושה אותנו מיצורים ביולוגיים ליחידות חברתיות.
• המונח "טבע האדם" הוא מונח מעוצב על-יד החברה עצמה.
• פולחן האינדיווידואליזם הוא אחד המיתוסים רבי העוצמה בהיסטוריה המודרנית.
• לפי בורקהארט (תרבות הרנסנס באיטליה) התחיל פולחן האינדיבידואל בתקופת הרנסנס.
• החברה הקפיטליסטית והאידיאולוגיה שלה הדגישו את תפקיד היוזמה האישית בסדר החברתי שלה.
• הפרט אינו פועל מחוץ לחברה. גם ההיסטוריון הוא בן תוצר של הזמן והחברה שלו. ההיסטוריון הוא תוצר של ההיסטוריה.
• ההיסטוריון הוא חלק מההיסטוריה. המיקום שבו הוא מוצא את עצמו בשיירה (ההיסטורית) קובע את נקודת המבט שלו על העבר.
• למשל, ההיסטוריה היוונית יכולה להצטייר כתמונה אידיאלית של דמוקרטיה אתונאית ולשכוח את בעיית העבדות.
• מומזן, בתור ליברל גרמני מאוכזב ממהפכת 1848, עושה אידיאליזציה לקיסר המסמל את האיש החזק שיציל את גרמניה מחורבן.
• היסטוריה בעלת עוצמה נכתבת דווקא בשעה שראיית העבר של ההיסטוריון מוארת בתפיסתו את בעיות ההווה.
• אי אפשר לרדת לעומקה או להעריך נכונה עבודה של היסטוריון מבלי לאתר תחילה את נקודת המבט שלו.
• נקודת המבט של ההיסטוריון משוקעת ברקע חברתי והיסטורי.
• עבודת ההיסטוריון אינה אלא מראה המשקפת את החברה שבו הוא חי.
• האם יש להיסטוריה מהלך מכוון לקראת הקידמה או אין להיסטוריה כל דפוס של התפתחות בכלל?
• ככל שההיסטוריון יהיה מודע למצבו, כך הוא יהיה מסוגל יותר להתגבר על מגבלותיו.
• לפני שאנו לומדים היסטוריה עלינו ללמוד את ההיסטוריון ולפני שאנו לומדים על ההיסטוריון, עלינו ללמוד את הסביבה ההיסטורית והחברתית שלו.
• מי עושה את ההיסטוריה: הפרט או החברה? היחיד הוא חבר בחברה כלשהי מעצם מהותו.
• "הפוליטיקה מתחילה היכן שנמצאים ההמונים, לא היכן שנמצאים אלפים, אלא היכן שנמצאים מיליונים, רק שם מתחילה פוליטיקה אמיתית" – לנין
• לפעמים פעולות של בני אדם גורמות לתוצאות שהפועל עצמו לא התכוון להן או לא חזה אותן.
• לא ניתן לכתוב היסטוריה על סמך כוונות או הסברים שמוסרים המעורבים עצמם.
• העובדות ההיסטריות הן תוצאה של פעולת גומלין בין אינדיבידואלים בחברה לבין הכוחות החברתיים. במקרים רבים תוצאות הפעולות של היחידים הן שונות מהכוונות ואף מנוגדות להן.
• מלכים ומורדים גם יחד הם תוצר של התנאים המיוחדים של זמנם וארצם. הם חשובים כתופעה חברתית ולא כבודדים.
• האישיות הגדולה בדורה היא זו היודעת לצקת במילים את רצון הדור, האומרת לדור מה רצונו, ומגשימה רצון זה בפועל. מעשיה של האישיות ההיסטורית הם דופק הזמן ותמצית מהותו של הדור: היא שמוציאה את הוויית הדור מן הכוח אל הפועל – הגל.
• ההיסטוריה היא תהליך חברתי שבו מעורבים פרטים כיצורים חברתיים.
• אין הנגדה בין פרט וחברה.
• ההיסטוריה היא דיאלוג בין החברה של היום לחברה של אתמול.
• היסטוריה היא "הזיכרון שדור אחד מוצא לראוי לזכור על דור אחר" – בורקהארט
• אנו מסוגלים להבין את העבר רק לאור ההווה ואת ההווה רק לאור העבר.

מהי היסטוריה? על הקשר בין ההיסטוריון לבין העובדות היסטוריות

מתוך: קאר, א.ה. (1986). היסטוריה מהי? ת"א: מודן. פרק 1: ההיסטוריון והעובדות, עמ' 21-43.

• בתור עורך של ההיסטוריה המודרנית בהוצאת קיימברידג' האמין הלורד אקטון (בשנת 1896) שנמצאים בשלב מעבר מההיסטוריה המקובלת להיסטוריה מוסכמת.
• בשנת 1957 העורך של אותה אנציקלופדיה (סר ג'ורג' קלארק) טען ש...
• מחקרים היסטוריים שוב ושוב מתחלפים על-ידי חדשים;
• ידיעת העבר מועברת ומעובדת באמצעות ועל –ידי בני- אנוש;
• חקר העבר הוא דבר אין סופי;
• בכל הערכה היסטורית מעורבים בני-אדם;
• אין דעה אחת עדיפה על השנייה;
• אין בנמצא אמת היסטורית אובייקטיבית.
• כל תשובה לשאלה מהי היסטוריה מבטאת – במודע או לא במודע – את התקופה והמקום שבהם היא ניתנת והיא חלק מהשקפותינו על החברה שבה אנו חיים.
• המאה ה- 19 הייתה תור הזהב של העובדות, פולחן העובדות, על סמך התפיסה הפוזיטיביסטית.
• רנקה אמר אז שהמשימה של ההיסטוריון היא "פשוט להראות מה באמת קרה"
• ההיסטוריה של המאה ה- 19 התיימרה להיות מדעית: לוודא את העובדות ולהסיק מסקנות.
• ההשקפה האמפיריציסטית האנגלית טענה שעובדות מוצגות מחוץ למתבונן והן אינן תלויות בתודעתו. "עובדה" היא נתון של הניסיון, להבדיל ממסקנה.
• לפי ההשקפה הזאת ההיסטוריה היא גוף של עובדות בדוקות המצויות במסמכים ובארכיאולוגיה – כמו שדגים מצויים בדוכן השוק. ההיסטוריון מלקט אותן, לוקח אותן הביתה, מבשל ומגיש אותן לפי טעמו.
• ראשית הצב כראוי את העובדות, ורק אחר כך קפוץ, על אחריותך, לחולות הנודדים של הפרשנות.
• העובדות הן קדושות, הדעות הן חופשיות – סי.פ. סקוט
• מתי עובדה הופכת להיות עובדה היסטורית? לדעת קאר ובניגוד לממרה האומרת שעובדות מדברות בעד עצמן, העובדות מדברות רק כאשר ההיסטוריון מזמין אותן. ההיסטוריון מחליט מהן העובדות שיעלו על הבמה, באיזה סדר או הקשר.
• "עובדה היא כמה שקית. היא לא תעמוד עד שלא תכניס משהו לתוכה" (אמר אחת הדמויות של המחזאי לויג'י פיראנדלו).
• ההיסטוריון מחליט להפוך עובדה לעובדה היסטורית.
• ההיסטוריון הוא בהכרח בררן.  
• טעות היא לחשוב שעובדות היסטוריות קיימות באופן אובייקטיבי וללא תלות בפרשנות של ההיסטוריון.
• מעמדו של המאורע כעובדה היסטורית יקום וייפול על פרשנות. יסוד זה של פרשנות חודר אל כל עובדה היסטורית.
• מה שיודעים על אתונה של המאה ה- 5 – למשל - ידוע מתוך בעלי השקפה מסוימת אשר סברו כי עובדות מסוימות מאשרות את ההשקפה שלהם ולכן הן ראויות להישמר.
• ההיסטוריה שאנו למדים על ימי הביניים מבוססת על עובדות אך אינה עובדתית כלל וכלל. היא אינה אלא סדרה של הערכות מקובלות (פרופ' באראקלאף).
• לגבי התעודות – שום תעודה לא יכולה לספר לנו יוצר ממה שהיה בראשו של מחברה.    המסמכים אינם מספרים לנו מה התרחש, אלא מה חשב מי שכתב על מה שהתרחש או מה רצה שאחרים יחשבו על מה שהתרחש או מה שהוא עצמו רצה לחשוב שהתרחש.
• עובדות ומסמכים חיוניים לעבודתו של ההיסטוריון – אך אל נא תסגדו להם.
• בתחילת המאה ה- 20 קרוצ'ה אמר שכל היסטוריה היא "היסטורי העכשווית" והתכוון לכך כי היסטוריה הינה בעיקרו של דבר, ראית העבר בעיניי ההווה ולאור הבעיות של ההווה, וכי המשימה העיקרית של ההיסטוריון הינה הערכה של העבר, ולא התיעוד שלה.
• ההיסטוריון האמריקאי קארל בקר (1910) אמר: "העובדות ההיסטוריות אינן קיימות עבור שום היסטוריון עד שהוא יוצר אותן".
• בקצה השני ובשונה מהרוח של המאה ה- 19....ההיסטוריון קולינגווד (1945) טען שהעבר הנחקר על-ידי ההיסטוריון אינו עבר מת, אלא עבר שבמובן מסוים ממשיך לחיות בהווה. כל היסטוריה היא היסטוריה של המחשבה...היסטוריה היא שחזור מחדש, במוחו של ההיסטוריון, של המחשבה שתולדותיה הוא חוקר". ההיסטוריון משחזר במוחו את מה שהתרחש במוחן של הנפשות הפועלות שלו. ההיסטוריון  הוא בעל דמיון ומבין את רוחם של האנשים שאת מעשיהם הוא חוקר, ואת המחשבה שמאחורי מעשיהם.
• פרופ' אואקשוט אמר: היסטוריה הינה התנסותו של ההיסטוריון. היא נעשית בידי ההיסטוריון, ולא בידי איש זולתו: לכתוב היסטוריה זו הדרך היחידה לעשותה".
• עובדות היסטוריות לעולם אינן מגיעות אלינו "טהורות"...כיוון שלעולם הן משנות צורה במוחו של המתעד.
• עלינו ללמוד על ההיסטוריון לפני שאנו לומדים את העובדות.
• העובדות אינן כלל וכלל כמו דגים בדוכן השוק. הן כמו דגים המשייטים באוקיינוס העצום ולעיתים בלתי חדיר. מה שיעלה בידו של ההיסטוריון, תלוי במקצת במקריות, אך בעיקר בחלקת האוקיינוס שיבחר לדוג בה ובציוד שישתמש בו – שני גורמים אלה מצידם תלויים בסוג הדג שהוא רוצה לדוג. ברוב במקרים יעלו בידי ההיסטוריון העובדות שהוא היה מעוניין בהן. היסטוריה משמע פרשנות.
• אי אפשר לכתוב היסטוריה אלא אם עולה בידו של ההיסטוריון ליצור קשר רוחני כלשהי עם אלה שעליהם הוא כותב.
• אנו יכולים להתבונן בעבר להבין אותו רק בעיני ההווה. ההיסטוריון הוא בן זמנו.

• על פי קאר, הפרשנות ממלאה תפקיד חיוני בהגדרת העובדות ההיסטוריות, אך אין להסיק מכך שכל פרשנות טובה כמו כל אחרת. לא הכל הולך.
• על ההיסטוריון לשאוב לכלול בתמונה את כל העובדות הידועות, או הניתנות לבירור, שיש להן שייכות  לנושא שהוא עוסק בו, או לפרשנות שהוא מציע.
• היחסים בין ההיסטוריון לבין העובדות הם יחסי שוויון. ההיסטוריון יוצר את התבנית שלו על פי העובדות ויוצק העובדות לתוך תבנית הפרשנות. ההיסטוריון והעובדות ההיסטוריות נחוצים זה לזה. ללא עובדות ההיסטוריון תלוש וחסר תוחלת. ללא היסטוריון העובדות חסרות חיים ומשמעות.
• ההיסטוריה היא תהליך מתמשך של יחסי גומלין בין ההיסטוריון לעובדות שלו, דיאלוג אין-סופי בין הווה ועבר.

האם שיעור היסטוריה אמור לטפח את השיפוט המוסרי אצל התלמידים?

מתוך:

Petersen, A. (2011). Moral Learning in History. In: Ian Davies (Ed.) Debates in Teaching History. NY: Routledge. Pp. 161-171

תרגם ותמצת: גדי ראונר

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

• שיפוט מוסרי ופעולה מוסרית מיוחסים לסטנדרטים של התנהגות טובה או רעה והם קשורים למושגים של הגינות, צדק ויושר.
• כאשר אומרים "למידת מוסר" מתכוונים לשלושה היבטים:
• הבנת השפה המוסרית של זמנים עברו
• עיצוב שיפוט מוסרי על סמך ראיות היסטוריות וחקר
• השימוש בשפה מוסרית בת ימינו כדי להבין ולדון על תקופות היסטוריות אחרות
• למידת היסטוריה קשורה לחשיבה מוסרית ולשימוש של שפה מוסרית כדי לבנות שיפוט מוסרי מושכל.
• ב- 25 השנים אחרונות כל תכניות הלימודים להיסטוריה באנגליה מתייחסות לקשר בין לימוד היסטוריה לבין עידוד ההתפתחות המוסרית של הלומדים באמצעות...היכרות התלמיד עם התוצאות של אירועים ושל החלטות וגם דרך ההבנה שפרשנויות שונות נשענות על נקודות מבט וערכים שונים.
• לעומת זאת, מורים לא מקבלים שום הדרכה ספציפית כיצד לטפח את ההתנהגות המוסרית של התלמידים.
• כמה היסטוריונים חשובים של שנות ה- 50 של המאה הקודמת התנגדו לנקיטת עמדה מוסרית או ערכית מצד ההיסטוריון בטענה שזה יכול לפגוע בביקורתיות, ברציונאליות ובאובייקטיביות שלו.
• גישה זו זוכה להשפעה בימינו: מורי היסטוריה צריכים לעודד ערכים חברתיים כדי לקיים דיונים פוריים בכיתות וגם לתמוך בערכים פרוצדוראליים כגון, חשיבה ביקורתית, שאלת שאלות ומתן פרשנויות; אך עליהם להימנע משיפוט ערכי או ממתן משמעות לפעולות שונות.
• דעות ברוח זאת נשמעות מפיהם של חוקרים אחדים: (א) לימוד היסטוריה לא נועד להשיג מטרות חינוכיות וכוונות מוסריות. (ב) היסטוריה צריכה לעסוק בשאלות היסטוריות כגון מה, למה וכיצד קרה האירוע.
• על פי מחבר נראה כי אלה מפחדים משטיפת מוח מוסרנית. כאשר אנו לומדים תקופות אחרות, אנו לא יכולים להתחמק מלעסוק בשאלות אתיות, ערכים מוסריים ועקרונות.
• כל פרשנות נושאת מטען של שיפוט מוסרי – אומר ההיסטוריון קאר בספרה הקלאסי היסטוריה מהי? (1986)
• שלושה אופנים מרכזיים שולטים בספרות העוסקת בחינוך למוסר: (1) הבהרת ערכים (2) חשיבה מוסרית ו-(3) חינוך האופי.
• "הבהרה ערכים" VALUES CLARIFICATION- -  היא גישה קלסית משנות ה- 60 שבה שנועדה להבהיר לתלמיד את ערכיו האישיים.
• חשיבה מוסרית – על פי הגישה של לורנס קוהלברג – עוסקת בטיפוח היכולת הרפלקטיבית ביחס לנקיטת עמדה מוסרית.
• חינוך האופי מעניק לתלמידים את האפשרות להראות את ההבנה שלהם במעשדה עצמו.
• ההיכרות עם שלוש הדרכים האלה אצל המורה להיסטוריה יכולה לתרום לחיבור בין החומר ההיסטורי לביניהן.

קרקס חידון השואה

לפני שבוע התבשרנו על הרעיון החדש של "פרויקט חידון השואה" ביוזמתם של אסתר פרבשטיין (מרצה במכללת ירושלים), ינון קדרי (בעל משרד ליחסי ציבור), ויוסף ביליג (איש עסקים). הרעיון זכה לתמיכתם של גורמים במשרד החינוך. העיתונאי נח קליגר, מידיעות האחרונות, התלהב אף הוא מהרעיון וכתב שהפרויקט יסייע לבני הנוער להכיר ולזכור (ידיעות אחרונות, 27/12/2012).

מדוע חידון השואה?...הרי משנת 1979 נקבע כי לימודי השואה מוגדרים כלימודי חובה במסגרת תכנית הלימודים לחטיבה העליונה, ולכן שעות רבות של לימודי היסטוריה בכיתות הגבוהות מוקדשות לכך. התלמידים נבחנים בחומר הזה בבחינת הבגרות. הם מבקרים ומתנסים בסדנה חינוכית ב"יד ושם" ובמכונים אחרים (משואה, מורשת, בית לוחמי הגטאות ועוד) רבים אף יוצאים למסע לימודי על אדמת פולין וגרמניה כדי לראות ולחוות במו עיניהם היכן התרחשו המאורעות.  נראה כי ליוזמי החידון ולאנשי משרד החינוך התומכים ביוזמה אין די בכך ויש צורך במנות נוספות של "שואה" במאבק המתמיד מול האדישות והשכחה הכובשים את מבנה הזיכרון של הדור הצעיר.

עיתוי היוזמה איננו מקרי. מערכת החינוך הישראלית עוטפת את עצמה בצעיפים כחול-לבן כדי להתענג על רוח הלאומנות הנושבת. קשה לנתק את היוזמה מההקשר הפוליטי והאידיאולוגי של ממשלה ימנית בעלת הצהרות חלולות של אחדות ולכידות העם. השואה תמיד הייתה "טרף" קל והשימוש שנעשה בה ציני.

כנראה שגם לאחר שישים וחמש שנות מדינה, וגם לאחר השתתת מסגרת אזרחית ומשפטית מתוקנת, שאלת הגלות עוד לא נפטרה: שאלת עיצוב הזהות היהודית כעם. יתכן שיוזמי הפרויקט של חידון השואה מוטרדים מכך, אבל התשובה שלהם חד-משמעית: ככל התלמידים ישננו את הידע ההיסטורי בצורה עיוורת, כן ייטב. על מזבח הפשטנות והוולגריות, יש לסלף ולהוזיל את זכר הרעב והסבל, מחנות הריכוז וההשמדה.

אל מול מציאות חברתית וגיאופוליטית מורכבת, יש המנסים שוב ושוב להציג את השואה כאירוע מיתי מכונן של העם, סלע איתן ותמרור אזהרה, סיפור קולנועי של טובים ורעים. אסור לנו לבנות זהות לאומית על גבי הפיגומים הבלעדיים של השואה. זהות לאומית בריאה ומאוזנת צריכה להבנות משאלות פתוחות ומהתמודדות ביקורתית עם טרגדיות והישגים, עליות ומורדות, דילמות ובעיות הן מן המקורות היהודיים והן מן המוסר האוניברסאלי-הומאניסטי.

הרדוקציה של אירועי השואה לרשימת שאלות בעלות תשובה נכונה אחת הינה בגדר פוליטיזציה טלוויזיונית המכפישה את זכר הקורבנות, אבל גם מהווה נדבך נוסף בהסתגרות ובאטימות של חומות ממלכת ירושלים השלישית הקמה לנגד עינינו.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

על הפלנטה הזאת

השואה היתה חלק ממלחמת העולם השנייה, לא פרק נפרד בתולדות האנושות, טוען אנטוני ביוור בספרו החדש

• תום שגב
• 22.12.2012
• 20:41
• 46הוסף תגובה

הורד עכשיו ללא תשלום הארץ iPhone

הורד עכשיו ללא תשלום הארץ android

• לתגובות (46)
• הדפס
• שלח לחבר 
• שתף בטוויטר
• שתף בפייסבוק
• שתף
• הוסף לרשימת קריאה

אנטוני ביוור הוא היסטוריון בריטי המתמחה בתולדות מלחמת העולם השנייה. הוא כותב רבי מכר המתפרסמים בעשרות שפות, גם בעברית. לא קל לכתוב היסטוריה צבאית. חוויות קרב, כמו שיפוצים וכאב שיניים, מעניינות רק את מי שעבר אותן בעצמו ותיאור תנועתו של כוח א' החובר מצפון לכוח ב' שבדרום מועיל בדרך כלל בעיקר לסובלים מנדודי שינה.

ביוור, איש מאיר פנים בן 66, נמנה עם תלמידיו של סיר ג'ון קיגן, ההיסטוריון הצבאי הבריטי שמת השנה. ביוור הוא בנה של סופרת; גם סבתו היתה סופרת. הוא נשוי לנכדתו של דף קופר, פוליטיקאי שמרני ששירת בין היתר בממשלתו של וינסטון צ'רצ'יל והיה סופר גם הוא. ביוור שירת כקצין בצבא הבריטי.

כל אלה לא היו מקנים לספריו את הצלחתם, אילולא התברך בכישרון גדול לארוג את תורות הלחימה האסטרטגיות ומערכי הקרבות הטקטיים לדרמות אנושיות מרתקות. הוא נמנה עם אותם היסטוריונים פופולריים המשקיעים בספריהם שנים של מחקר ארכיוני. בגלל פעילותו בתחום זה הטילה עליו ממשלת רוסיה חרם בעבר. זה קרה בשל ספרו על נפילת ברלין ב-1945. בין היתר תיאר ביוור את פשעי המלחמה שביצעו הרוסים באוכלוסיית גרמניה, לרבות מעשי האונס. הרוסים זעמו כל כך מפני שביוור מצא חלק ניכר מהמידע על השתוללות חייליהם במסמכים שחיברו הרוסים עצמם.

מלחמת העולם השנייה עדיין תופסת את המקום הראשון בין הנושאים ההיסטוריים הפופולריים ביותר בכל הזמנים, אבל מעמדה בתחום זה יעמוד באתגר גדול בעוד שנתיים, כאשר העולם יחל לציין מאה שנה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. זו נחשבת פריצת הדרך אל המאה העשרים, גם אל מלחמת העולם השנייה. בעוד המלחמה הראשונה התרחקה כבר אל ההיסטוריה, השנייה עוד נוכחת כחלק מהביוגרפיה של דור שלם. אושוויץ והירושימה הקנו לה את ממדיה האפוקליפטיים; הפופולריות שלה נובעת גם משורה של מיתוסים, שהקנו לה דימוי של ניצחון הטוב על הרשע המוחלט. לרשע כוח משיכה משל עצמו.

השבוע היה ביוור בירושלים. הוא בא לכנס בינלאומי שנערך ביד ושם והביא אתו תזה שמעוררת עד היום אי נחת בין רבים מחוקרי השואה. היא כלולה ברב המכר החדש של ביוור, שאינו מגולל הפעם קרב זה או אחר אלא את סיפורה של מלחמת העולם השנייה כולה. השמדת היהודים מצטיירת כחלק מסיפורה של המלחמה, לא כפרק נפרד בתולדות האנושות, אף לא כפרק נפרד בתולדות העם היהודי.

יש דור של ישראלים שלמדו כי השואה כמו התחוללה על "פלנטה אחרת" ושיקפה בעיקר את אופיו הסדיסטי של העם הגרמני. נטייה זו הפקיעה את השואה מההיסטוריה, הדגישה את ייחודה וניצלה אותה לצרכים אקטואליים, לרבות המאבקים על הקמת המדינה. המונח "שואה" זוהה בעיקר עם מחנות ההשמדה, שהופעלו החל בדצמבר 1941. האמת היא שרצח היהודים החל עם כיבוש פולין בספטמבר 1939 ונמשך ברוסיה, החל ביוני 1941. יש המתארים את השמדת היהודים כהכבדה על המאמץ המלחמתי של גרמניה ורואים בכך ראיה לעוצמת הטירוף האנטישמי של אדולף היטלר. ביוור מתאר את השמדת היהודים כחלק מהמאמץ שעשו הגרמנים להשיג את יעדי המלחמה שלהם; הם רצחו מיליוני אזרחים לא יהודים ויזמו גם סדרה של מהלכים צבאיים המנוגדים לכאורה להיגיון האסטרטגי.

בהרצאה שהשמיע השבוע ביד ושם העלה ביוור את התזה שהחל בדצמבר 1941 איבדו הגרמנים את הסיכוי לנצח במלחמה. צבאם נבלם במבואות מוסקווה, ארצות הברית הצטרפה למלחמה. התבוסה הגרמנית היתה ודאית, אך אף אחד מהצדדים הלוחמים לא ראה זאת אז. 1942 היתה אחת השנים הקשות ביותר במלחמה, בין היתר בשל הקמת מחנות ההשמדה.

מנקודת מבטו של היסטוריון, 1942 מצטיירת כשנת המפנה בדרך לתבוסת הגרמנים, בין היתר בקרב אל-עלמיין במצרים, שם בלמו אותם כוחותיו של הפילדמרשל ברנרד מונטגומרי. ולא היה זה אנטוני ביוור אלמלא ייחד בהרצאתו ביד ושם כמה דקות לתיאור צבעוני של הפאניקה שאחזה בזרים בקהיר, לרבות היהודים, לנוכח הסכנה שהגרמנים יצליחו להגיע אל העיר. הכל ארזו את מיטלטליהם וניסו להגיע לארץ ישראל, במכוניות וברכבות. השלטונות הבריטיים במצרים הכירו בסכנה המיוחדת האורבת ליהודים ולכן הנפיקו להם כרטיסי רכבת בעדיפות. שלטונות המנדט בארץ ישראל לא נתנו להם להיכנס.

בהקשר זה ציטט ביוור את חבר הפרלמנט הבריטי הרולד ניקולסון. ב-9 בדצמבר 1942 כתב ניקולסון על השמדת היהודים: "יש לי רושם שעמיתי (בפרלמנט) אינם נותנים את דעתם לשאלה מה אפשר לעשות לטובת האנשים האלה, כי אם בעיקר מה אפשר לעשות אתם אחרי המלחמה". זה היה אותו ניקולסון שרשם ביומנו את המשפט הקלאסי, "אני מתעב אנטישמיות, אבל לא אוהב יהודים".

לשאלת המוצא של העם היהודי

מתוך:

The Missing Link of Jewish European Ancestry: Contrasting the Rhineland and the Khazarian Hypotheses -  Eran Elhaik

Genome Biology and Evolution Advance-  Access published December 14, 2012 doi:10.1093/gbe/evs119

בהמשך למאמר שפורסם בעיתון הארץ ב- 21 בדצמבר 2012  http://www.haaretz.co.il/news/science/1.1890826                                                         מובא כאן תקציר ורקע למחקר של אלחייק.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

תקציר

שאלת המוצא היהודי היא שאלת שנויה במחלוקת כבר 200 שנה. ועדיין לא נפתרה. "השערת הריין" מציירת את ​​יהודי מזרח אירופה כ"אוכלוסיית בודדת" שצמחה מתוך קבוצה קטנה של יהודים גרמנים שהגרה מזרחה והתרחב במהירות. לחלופין, מתוך "ההשערה הכוזרית" עולה כי יהודי מזרח אירופה הם צאצאי הכוזרים, תערובת של שבטים טורקיים שהתיישבה בקווקז בתחילת הספירה והתגיירו במאה ה-8. יהודי המסופוטמית (ארם נהריים) והעולם היווני-רומי חיזקו ברציפות את האימפריה שהתייהדה עד המאה ה- 13. בעקבות הקריסה של האימפריה שלהם, הכוזרים יהודים-ברחו למזרח אירופה. עלייתה של יהדות אירופה מוסברת אפוא על ידי התרומה של הכוזרים יהודים.

במחקר הזה אנו בוחנים מחדש את ההשערה הכוזרית ומשווים אותה עם השערת החבל הריין. אנחנו נעזרים במגוון רחב של ניתוחי אוכלוסייה גנטיים כדי להשוות את שתי השערות.

הממצאים שלנו תומכים בהשערת הכוזרית ומציגים את הגנום של יהודי אירופה כפסיפס המורכב מתרומות של הקווקז, אירופה, והעולם השמי.

למאמר המקורי:

http://eelhaik.aravindachakravartilab.org/ArticlesPDFs/MissingLink2012.pdf

כיצד לטפח את ההיכרות של התלמידים עם מושגי יסוד בהיסטוריה?

כתב: ד"ר גדי ראונר

הבנה ושימוש נכון של מושגים היסטוריים הינם מטרה מומלצת וראויה ללימודי היסטוריה בבית הספר. מעבר לידיעה הסיפור ההיסטורי, משמע, אירועים ודמויות חשובים בתולדות העמים ובתולדות העם יהודי נראה כי יש טעם להקדיש זמן וחשיבה לעיסוק במונחים ומושגים כללים, מושגי יסוד ומושגים ספציפיים של תחום-הדעת. בתורת מורים להיסטוריה יש ביכולתנו אפשרות לחשוף את התלמידים בפני השפה המיוחדת של ההיסטוריון ובכך לא רק להעשיר את המטען השפתי והאינטלקטואלי של התלמידים, אלא להחזיר לקליו, חלק מכבודה האבוד.               

תרגיל עם מושגים היסטוריוגרפים

בנו משפט/ פסקה הגיונית עם כל/ חלק מהמושגים הבאים:

עובדה/ ראיה/ שרידים/ עדות/ אירוע/ תעודות/ עקבה/ מקור/ ייצוג/ שחזור/ הסקה/כינון/ מסמכים/ עבר/ היסטוריה

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מדריך מורה - פתרונות אפשריים:

·         שרידים, תעודות ומסמכים מהווים מקור היסטורי המשמש כעדות וראיה לקיומו של התרחשות בעבר. בעזרת הדמיון משחזר/ מבנה ההיסטוריון אירוע הנושא תמיד אופי פרשני שהופך לעובדה היסטורית.

·      מקור היסטורי הוא עדות המשמשת כראיה לפיה מסיק ההיסטוריון על קיומו של אירוע שהתרחש בעבר. עבודת ההיסטוריון מושתתת על בדיקת מהימנותו של המקור, ניתוחו, הסקת מסקנות ומציאת קשרים כדי לכונן מתוכו עובדה היסטורית. בכתיבתו ההיסטורית יוצר ההיסטוריון "ייצוגים" של האירועים ההיסטוריים שהתרחשו בעבר. שום אירוע אינו מדבר אף פעם בעד עצמו.