תתעלמו ממה שאתם עושים ואפילו תמחקו לרגע מה שלימדו אתכם. אל תתחילו לתכנן שיעור או יחידת לימוד מהמטרות. אל תתפתו לעשות זאת. תנו למחשבות לזרום בטבעיות ולתכנן תחילה מה עושים בכיתה וכיצד תלמדו את הנושא. כרגע אין זמן לחשוב על המטרות וממילא המשימה שלכם היא ללמד, לייצר הוראה. זו הבעיה הבוערת כעת. ולכן השאירו את עניין המטרות לסוף. כשתגיעו לשם, שחזרו את מה שעשיתם בכיתה ותבררו באיזו מידה השגתם דבר-מה.
המודרנה ציוותה: כל דבר מתחיל בנקודה מסוימת ומסתיים בנקודה אחרת. הזרם הוא חד-כיווני. הזרם הוא ליניארי ויש לו התחלה, אמצע וסוף. בתחילת הזמנים המודרניים קראו ל"תכנית הלימודים" בשם "קוריקולום" כי בשפה לטינית המונח הזה מבטא את מסלול המרוצים של הכרכרות ברומא העתיקה. כך גם תכנית לימודים. שיעור היסטוריה בודד הוא התגלמות של תכנית לימודים קצרה וממוקדת. וגם יחידת לימוד או רצף מפגשים שנתיים, כל אלה הם ביטוי של תכנון לימודים, הלכה למעשה. ההיגיון של המודרנה אמר שניסוח מטרות לפני השיעור הוא הצעד הנכון. כך לימדו אותנו שצריך לעשות: לתכנן מראש ולנסח מטרות בתחילת הדרך. המודרנה אמרה שמי שלא קובע יעדים ברורים לא יודע לאן הגיע. תחשבו רגע: זה כמו לצאת מהבית ולא לדעת לאן הולכים; או כמו להעפיל אל פסגת ההר ולא לסמן את נקודה. המודרנה טוענת שלהעניק מעמד של בכורה לפעילויות, להתנסויות, למעשים בלי לקבוע מטרה זו פעלתנות עיוורת שיכולה להובי ולהביא כל מיני תוצאות אקראיות. ולכן צריך לחשוב ולתכנן מבעוד מועד.
אולם בדרך כלל הבקשה לנסח מטרות חינוכיות זו מלאכה מכבידה ולא נעימה. מה שמורים יודעים לעשות הוא ללמד ולכן הם מייצרים הוראה ופעילויות לימודיות. הם לא חושבים באופן טבעי על מטרות. למשל, כשהוטל על צוות מורים לחשוב יחד על פרויקט כלשהו בבית הספר, הצוות מתחיל לדבר על מה שהתלמידים ייעשו ולא על המטרות שיש לשאוף אליהן. לא זכור לי אף מקרה שבו מורי הצוות מתחילים לדבר על המטרות. מעבר לכך, אחת הטענות הנפוצות היא שקביעת מטרות מראש עלולה לקבע מחשבות ולפגוע ביצירתיות של המורה. לכן אני מציע לתת לגיטימציה לזרימה של החיים, לדינאמיקה שנוצרה בפועל. ומכאן, קריאה למורים: צאו לדרך ותלמדו, תעשו פעילויות פוריות, מעוררות ומטפחות חשיבה מסדר גבוה, פעילויות מאתגרות ומעניינות. ייתכן כי העשייה עצמה טומנת בחובה את המטרה ולכן אין צורך לנסח אותה בנפרד. הדבר מזכיר את דבריו של ג'ון דיואי אשר אמר שיש שמות-עצם המצביעים באותה עת על התוצר וגם על הפעולה, כגון "עבודה", "ניסוי", "חקירה". במילים אחרות, אותה מילה מציינת תהליך ותוצר. התוצר הוא למעשה התגלמות המטרות. אנו יודעים שבחינוך תהליך ותוצר חשובים באותה מידה ולפעמים התהליך המוביל אל התוצר, חשוב יותר. ואם כך, כיצד נדע שהגענו ליעד? בחינת התוצר יכולה לחשוף לפנינו את מצב ההבנה שבו נמצא התלמיד. תוצרים שאינם פרי הזיכרון בלבד, אלא שילוב של סוגי חשיבה שונים, יכולים לגלם את הבנתו של התלמיד והיבטים אחרים של מצבו.
אך בסוף אל תשכחו לשחזר את התהליך שעברתם. אם הדבר אפשרי, הרי תעשו זאת יחד עם התלמידים שלכם, ואם לא בלעדיהם. הצעד הזה הוא חשוב מאוד. כשמשחזרים מה קרה בפועל, שחזור הפעולה מזמנת ומאפשרת להפעיל חשיבה מטא-קוגניטיבית, כזאת שמוסיפה מימד ביקורתי, וכתוצאה מכך, עוד שכבה של מקצועיות. בחינת השחזור לאור המושגים והרעיונות נראית כמהלך יותר מתאים לחיים עצמם ופחות מוכתב מלמעלה, פחות מנחיל ומלמד.
כדי לבצע מהלך משמעותי של חזרה יש צורך שהמורים ידעו משהו על המטרות של לימוד היסטוריה בבית הספר. במילים אחרות, לדעת מהן הציפיות שיש למעצבי תכנית הלימודים בהיסטוריה בישראל או במקומות אחרים בעולם וגם מה חשבו אנשי האקדמיה שעסקו ועוסקים בחקר המקצוע. קריאה עיונית של המטרות יכולה, בסופו של דבר, לפתוח ערוצי חשיבה חדשים באמצעות היכרות עם מושגים חדשים או לגרום למורים להבין הבנה מחודשת של מה שהם כבר עושים בפועל, אך הפעם בתוספת שמות של מונחים מקצועיים (למשל, טיפוח חשיבה אמפתית) או עידוד האזרחות הדמוקרטית). אם לא מצפן להולכים כפי שנקבע על פי תפקידם המסורתי, יכולות עכשיו המטרות לשמש עוגן לנשארים, מפה להימצאות ולבירור המקום שמורים נמצאים ביחס להוראה שלהם וכך לתכנן לקראת הצעדים הבאים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה