תמצית מטרות להוראת היסטוריה בבתי הספר הממלכתיים

הכרת אירועים היסטוריים חשובים
חשיבות האירועים/ הכרת זמן ומקום; זרמים ומגמות; השפעה ותרומה של אישים/ מקורות המידע
-------------------------------------------------------------------------------------

רכישת מיומנויות ללימוד היסטוריה
איתור, איסוף ומיון מידע; קריאת מפות/ גרפים; הכנת תמצית וראשי פרקים; ניסוח בעיה.
ארגון מידע סביב יסוד מארגן (בעיה או נושא)
ניתוח מקור היסטורי: הפקת מידע; הקשרו וביקורת; הצגת שאלות לניתוח טקסט
בדיקת מהימנות מקור המידע

שימוש במושגים היסטוריים
שימוש במושגים כללים (תהליך, סיבה-תוצאה), מושגי יסוד בהיסטוריה (משטר, מהפכה) ומושגים ספציפיים (רנסנס, קהילה)

תפיסת רצף היסטורי
ראית ההווה (בכל זמן) כפרי תהליכי העבר
הבנה כי מעשי ההווה ישפיעו על עיצוב העתיד

טיפוח חשיבה אנליטית
מציאת הדומה והשונה במאורעות/ מוסדות/ תיאורים/ ערכים אוניברסאליים ופרטיקולאריים
הבנת ההבדל בין עיקר וטפל; ראיה ומסקנה; עובדות ודעות (פרשנות)
זיהוי סיבות, תוצאות ומשמעויות
הבנה שכל נושא, אירוע או תהליך יש נקודות ראות שונות הנובעות מהשקפת עולם של בני התקופה ושל ההיסטוריון החוקר
הבנת ההבדל בין ניתוח אירוע לבין שפיטה מוסרית

פיתוח חשיבה מדמה
חדירה אמפתית אל מסכת חיים/ שחזור העולם הפנימי
הבנת עמדתו של האחר מנקודת מבט שלו
חשיבה על מה היה קורה אילו?

פיתוח חשביה סינתטית
זיהוי וניסוח בעיות חדשות
הצעת השערות
-------------------------------------------------------------------------------------

טיפוח שיפוט על פי ערכים כללים
התייחסות להצדקה מוסרית/ לא מוסרית של אירוע
הקניית ערכים דמוקרטיים
הערכת אירוע על פי ערכים הומניסטיים

טיפוח הבנה וסובלנות כלפי הזולת
הכרה בדמיון בסיסי ובשיווין בין בני אדם בכל הדורות
הכרה בהשפעות הדדיות בין עמים ובין תרבויות
הערכת אנשים על פי מעשים ולא על פי השתייכות קבוצתית (גזע, עם, מעמד, מגדר)
הסתייגות ממעשי אלימות וחוסר סובלנות
כבוד וסובלנות לתרבויות אחרות

טיפוח הזדהות עם העם והמדינה
הכרה והערכה למסורת התרבותית/ דמויות/ שותפות גורל של העם
קיום דיאלוג עם מורשות וערכים שונים שבתוך העם
טיפוח שייכות למדינה ולעם: בסיס משותף ואופי פלורליסטי
עידוד אזרחות פעילה

מי מעצב את הזהות היהודית, הציונית והאזרחית של בני הנוער?

בינתיים היחיד שמשפיע בצורה אפקטיבית ואמיתית ומעצב את הזהות היהודית, הציונית והאזרחית של ילדי ישראל הוא השר ליברמן. הכלים החינוכיים העומדים לרשות אנשי החינוך לא מסוגלים לעמוד מולו ומתגלים כלא מתאימים בתחרות על עיצוב הזהות. בזמן שהשר ליברמן ורבני ישראל משנים את המציאות בפועל, החינוך עומד בצד ושותק. לימודי אזרחות אשר נועדו להכשיר אזרחים מעורבים ובעלי תודעה דמוקרטית במדינה שמנסה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית מוכיחים את עצמם כלא משמעותיים, דווקא ברגע זה. הרי לכל תלמיד מן המניין מה שמעניין אותו הוא להצליח בבחינת הבגרות. לימודי אזרחות מנותקים מהמציאות החברתית והלאומית.
לימודי אזרחות בעלי משקל היו צריכים להילמד ברחוב ובשוק, בקניון ובכיכר. תלמידים היו צריכים לצאת לראות כיצד ההמון הזועם צועק ומרביץ, מתלהב מקריאות של פטריוטיזם זול. הנוער הזה היה צריך לגדול מוקף רגישות מוסרית לזולת, לשונה ולאחר. על סמך שיעורי האזרחות הוא היה צריך לזהות ביטויים של אנטישמיות יהודית או של גזענות בת-ימית, כמו שהוא מדקלם רשימה של זכויות האזרח שעליו לשנן לבחינת הבגרות. אך לימודי אזרחות ותכניות חינוכיות אחרות הממוקדות בתחומי הזהות, משקלם כנוצה אל מול הגל המאיים שמקרב אותנו אל עבר חברה לא יהודית ולא דמוקרטית.
לקראת שבוע נוסף של קיום יהודי ריבוני במדינת ישראל מתעוררות אצלי השאלות הבאות: כמה תלמידי כיתות י"א וי"ב יצאו להפגין על דעת עצמם, יביאו מחאה, ידברו, יעוררו דיון בכיתה? כמה מורים יעשו כך? כמה מהם יפתחו את הבוקר עם מילים שמנסות לגעת? כמה מנהלים יזמו מהלך של כתיבת מכתב תשובה לרבנים או מכתב פתוח למפגינים בבתי-ים? כמה בתי ספר יפסיקו להיות היכלי הידע וההשכלה ויהפכו להיות "בתי חינוך" כפי שהם קוראים לעצמם? כמה מורים יפסיקו ללמד את החומר וישימו לב שעליהם לפתוח חלון אל החברה ולפנות אל נפש הלומד?
המבחן האמיתי הוא מבחן הביצוע.

חינוך ערכי תלוש מציאות

בזמן שהגזענות נגד הערבים והעובדים הזרים משתוללת ברחוב תמיד טוב לדבר על ערכים, לזכור שמערכת החינוך מטפלת/ אמורה לטפל גם בערכי הנוער. כאשר אנשי משרד החינוך, מפקחים ומנהלי בתי ספר מצהירים שהחינוך הערכי הוא בראש מעיינם, כמובן לצד ההישגים הלימודים, הרי הדבר תמיד זוכה להבנה ולהזדהות.
חוק חינוך חובה (1953, תיקון 2000) משופע בערכים. למשל, כבוד לאחר ולזכויות האדם, שמירה על ערכי המדינה ועל ערכים דמוקרטיים, אהבה לעם ולארץ, נאמנות למדינה, כבוד להורים ולמשפחה, שמירת החוק, שלום וסובלנות, טיפוח מעורבות בחיי החברה הישראלית, מסירות ואחריות, עזרה הדדית, תרומה לקהילה, התנדבות וחתירה לצדק חברתי במדינת ישראל; כבוד ואחריות לסביבה הטבעית וזיקה לארץ, לנופיה, לחי ולצומח.
מכיוון שאין לנו סרגל מדידה להצלחת החינוך הערכי בדומה לזה הקיים בהישגים הלימודים או בפיתוח חשיבה (מבחנים בין-לאומיים), כל מה שנותר הוא להתבונן ולחוש מה קורה בחברה וכיצד צעירים שהתחנכו במערכת החינוך פועלים ומתנהגים בחייהם הרגילים. שהרי מבחן הערכים איננו במילוי דף תשובות וגם לא בזיכרון או אפילו בהבנה של העניין. המבחן הוא באיזו מידה אנשים מגיבים ויוזמים, חיים עלפי עולמם הערכי שהלך ונבנה בבית, בבית הספר, בסביבה ובחברה.
בתי ספר הפועלים על פי תכניות לטיפוח ערכים מסגלים/ מאמצים/ יוצרים תכניות בהן מוסיפות להיות קיימים שני כשלים עיקריים: (1) הם מתייחסים לערכים כאל חפצים שעל התלמיד ללמוד, לקלוט ולהפנים (2) הם מנותקים מהמציאות החברתית המכוערת, רווית גזענות, שחיתות, לאומנות, אלימות ושנאה. בכך, הם יוצרים אשליה של עשייה וכל טוב, בועה מלאכותית ואיים חסרי משמעות חברתית ללא משקל ממשי לשינוי פני החברה.
מדי פעם ופעם מנהלים אמיצים (כגון, רם כהן, זאב דגני) יוצאים מן קונכייה, כקולות בודדים, המאתגרים את הנרמול ואת האדישות של הקיים. מתי יגיע הזמן שבתי ספר יהפכו למוסדות של אי-נחת ושל תסיסה אינטלקטואלית? מתי החינוך לערכים ילבש צורה של התמודדות עם הערכים ולא של הזדהות עיוורת? מתי בתי ספר יצרו מעורבות אורגנית בתוך הקהילות בהן פועלים? כל עוד נמשיך לדון "בתוך הקופסה", שום דבר לא יקרה. להפך, חברה לא נורמלית רווית פערים ומתחים, מבודדת במרחב בפיזי צומחת כסרטן בתוכנו.

חנוך לערכים

כן...ההורים האלה המגיעים מהשכונות העשירות של האזור מבקשים חינוך למופת עבור ילדיהם. הם דורשים מורים מעולים, בעלי תארים וניסיון. שהרי הילדים שלהם מהווים את האליטה...הקרם של החברה. המנהיגות הצבאית והכלכלית, המדעית והרפואית, גם עורכי דין ומהנדסים יהיו שם. לכן הם צריכים ללכת ל- 5 יחידות במקצועות החשובים כדי לעשות קריירה מרשימה בלימודים האקדמיים. כי הם מבקשים ודורשים שילדיהם ירכשו השכלה ויצליחו בבחינות הבגרות שלהם. אך עוד משהו דורשים ותובעים ההורים ההם: הם רוצים שבית הספר יעניק גם חינוך לערכים. זה מאוד חשוב. הילדים שלנו צריכים ללמוד גם על אהבת הארץ הזאת, על זכותנו עליה. הם צרכים ללמוד להיות סבלנים וסובלנים, לתת כבוד לאחר ולסביבה. כן, ערכים זו מילה יפה. זו מילה ברוכה. כולם רוצים ערכים. הדור שלנו נטול ערכים. בית הספר חייב להנחיל ערכים.
ובתום המפגש עם המורים הם יוצאים מבית הספר ועולים על רכביהם כדי לחזור הביתה. כן, ההורים אלה, בעלי מעמד סוציו-אקונומי גבוה, חוצפנים הם. הם החנו את רכביהם על המדרכות, טפסו למעלה וחסמו מעברים להולכי הרגל, עלו על גינות ועל צמחים, דרסו פרחים ומחצו כל חי. כך הם החנו את הג'יפים ואת רכבי השדה והסלע קרוב קרוב לכניסה של בית הספר, בכל פינה ובכל חלל אפשרי.
חינוך לערכים מתחיל בבית- אמרתי לעצמי - כאשר ראיתי את מחזה המביש הזה של צי חצאי-מפלצות כובש את המרחבים האסורים להן. חינוך לערכים מתחיל במשפחה כאשר במקום לחנות על מדרכות וגינות, חונים כחוק ליד המדרכה – אמרתי לעצמי. הבורגנות הישראלית עושה לביתה. שום טובה לא תיצמח מזה. הנהנתנות החילונית הניאו-קפיטליסטית היא אסון נוסף במדינה שאזרחיה הופכים אותה כל פעם ליותר צלבנית ומנוכרת.

חשיפת הרוע שבתוכינו: צעד ראשון ביצירת גשרים להבנת תופעת הנאציזם -

בעקבות קריאת ספרו של ג'ונתן ליטל, נוטות החסד, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2008

אחי בני האדם,
תנו לי לספר לכם איך זה קרה.
אנחנו לא אחיך, אתם עונים,
ואנחנו לא רוצים לדעת...
... זה נוגע לכם:
אתם עוד תראו כמה שזה נוגע לכם
( נוטות החסד, עמ' 13)


ג'ונתן ליטל, נוטות החסד, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2008


דברי הפתיחה של ג'ונתן ליטל הם בגדר המשך לחנה ארנדט אשר נכחה בשנות ה- 60 במשפט אייכמן והבינה כי לא במפלצת מדובר אלא בפקיד אפור, בן אדם. כיוון שמעשי הרוצחים אינם שמורים רק להם עצמם,...”אילו היינו במקומם, היינו יכולים להיות כמוהם" – אמר הפילוסוף הבולגרי-צרפתי סבטן טודורוב -. לפיכך, גם אנחנו, התרבותיים והטהורים, היפים והצדיקים, נושאים בתוכינו זרעים של פורענות והרס. קשה להודות בכך. קשה להתבונן על עצמנו במראה ולראות כיצד אנו נראים לבושים מדי ס"ס. אולם עדיף להתמודד עם תסריט דמיוני כזה (אולי יגידו חסר הגיון לחלוטין), עדיפה צלילה שטחית כזאת לתוך נפשינו, על פני מחיקה והתעלמות, או הכחשה גורפת בחינת "לי זה לא יקרה".

בחודש אוגוסט 2008 חייל ישראלי ירה כדור גומי לרגלי צעיר פלסטיני כבול, כביכול על פי פקודה של מפקדו. החייל הזה בוודאי שאינו יכול להיחשב לנאצי ולא ניתן להשוות אותו לנאצים. אבל הוא ביצע מעשה חמור מאוד שמצביע על כיוון מסוים. אני מעז לדמיין שבמצב היפותטי אחר אותו חייל מסוגל היה/ יהיה למלא פקודה של פגיעה רצינית יותר באחר הקרוי אויב. אינני יודע אם פגיעה זו תהיה דווקא הוצאה להורג, אף שמקרים כאלה קרו בעבר במסגרת צבא הגנה לישראל או הגופים הצבאים שקדמו לו. זה חמור. מעשים עובדתיים אלה מקרבים אותנו לספרו של ג'ונתן ליטל. זה נוגע לנו.

אנשים טובים ורגילים כמוני או כמוך לא מסוגלים להבין כיצד אנשים טובים ורגילים כמותם הפכו למבצעי פקודות עיוורים ולרוצחים. בסופו של דבר מה שג'ונתן ליטל מבקש לומר באמצעות זיכרונותיו המומצאים של המשפטן דוקטור מקסימיליאן אואוה, קצין מודיעין ב- ס.ס., הוא שמעשי הנאצים אינם שמורים להם בלבד, אלא שגם אנחנו, אנשים רגילים, יכולים להיות מעורבים, והפעם, בצד של הרעים: כמקרבנים, תליינים ורוצחים.

אני מוסיף ואומר: יתכן כי מי שעבר עבירה מוסרית אוו חוקית כגון...גניבה, רמייה, בגדיה, ניאוף, העמדת פנים, רצח, אלימות כלפי חלשים ממנו וכו'...מי שסטה מן הדרך "הישרה והנורמלית", מי שחי בשקר, בהסתר, בפחד, בבושה, רק הוא יהיה מסוגל להתקרב לדמות של אואוה, משמע, לדמות של הנאצי, ולהתחיל להבין שגם אנחנו נושאים בתוכינו גרעינים/ זרעים/ נטיות/ הכנות רדומות של משהו דומה. אצל כל אחד מאיתנו חי האואוה שלו אי-שם בהכרתו או בתת-הכרתו, נכון ומוכן לפרוץ החוצה או נותר סמוי ורדום לכל החיים.

הקריאה בספרו של ליטל עוררה אצלי רצון לערב ולשתף את ציבור המחנכים כיוון שזיהיתי שהספר הוא חלק מהתייחסות חדשה ההולכת ומתהווה כאן ביחס לנושא השואה: "הנאצים כבני אדם" – מגדיר זאת מבקר הספרות אבי גרפינקל. המשמעות החינוכית העולה מתוך קריאת ספרו של ליטל היא, למיטב הבנתי, שכל פעילות חינוכית שנועדה ליצור היכרות עם השואה ומבצעיה, נקודת ההתחלה שלה צריכה להיות בפנייה אישית, התבוננות פנימית, חיפוש עצמי אחר הפיגומים שיכולים לתמוך ביצירת גשר אמפתי (בשום אופן לא סימפתי) בין עולמינו לבין זה של הנאצים. ומכאן שעלינו לחשוף לעצמנו את זרעי הסטייה והרוע שבתוכנו ולהשכיל להתמודד עם אותם הזרמים אצל תלמידינו. הפעולה החינוכית חייבת להיות פעולה פסיכולוגית, זהירה ומדודה, כנה ואסרטיבית. למיטב הבנתי אין מנוס ממנה אם מבקשים מפגש כן עם הנושא.

אני מבקש לטעון כי לימודי השואה חייבים לעשות ולהשאיר צלקת מוסרית בנפשם של התלמידים. מוסרית במובן האוניברסלי של המונח. הצגת המידע ההיסטורי הוא אמנם דבר חיוני שאין לשלול אותו, אך פעולה זו אינה מספיקה. מתברר כי הסברה אינה מביאה כשלעצמה לשינוי התנהגות. דרושה פרדיגמה אחרת ללימוד השואה. אנו זקוקים כחברה ישראלית להבנה אחרת: אמפתית (לא סימפתית), אישית, סובייקטיבית, קמאית, ראשונית אשר מי שלא ביצע לעולם מעשה כלשהו של סטייה בחייו לא יוכל להבין, אין לו את הכלים הדרושים להבין ולו את ראשית הסיפור, את המבוא או את ההקדמה של מנגנון הרצח. אני מעז לשער שאצל כולנו מצויות נקודות אפלות כאלה, אף כי קשה להודות עליהן בפומבי.

מנקודת מבט זו ליטל מזמין אותנו להצטרף אליו וללוות אותו במסע אל תוך העצמי. הקורא מתבקש לקיים דיאלוג עם הדמות המורכבת של אואוה. אואוה מאתגר אותנו, מציק, שואל, מסביר באדישות מצמררת, מתאר בקור רוח, מגיב ואומר לנו בין השורות: אתם חושבים שאני לא נורמלי? תסתכלו בבקשה על עצמכם. האם אתם מעולם לא שיקרתם ולא הרבצתם למישהו חלש מכם? האם אף פעם לא הפרתם אמונים? האם אתם באמת חושבים שאתם ההתגלמות של הטוב האנושי? ...וכיוון שרוב בני אדם הם אנושיים, אנושיים מדי, כדברי ניטשה, בעלי מעלות וחטאים כאחד, הרי אואוה פונה אלינו ישירות ואנו מתחילים לגלות שיש לנו שפה משותפת. יתכן כי אלה אשר רואים בספר פורנוגרפיה ועיוות, פשוט אינם מסוגלים להסתכל על עצמם מול המראה ולהודות בחולשתם.

עבורי, הקריאה ב נוטות החסד הוא מעין מעשה טיפולי. לא כולם הולכים לפסיכולוג. לא כולם רפלקטיבים כלפי עצמם. רובינו אוהבים את הנורמליות, היציבות והביטחון. אנו אנשי סדר ורציונליות, סולדים מזעזועים רגשיים, בורחים מחוסר העקביות ומצביעות. אלא שאחד בפה ואחד בלב. יש אמירה נורמטיבית ויש מעשים נסתרים וסודות. גם חלומות של פרוורסיה אנו שומרים לעצמינו כי זה לא נעים לספר לכולם שאנו אנסים או רמאים.

דרושה פרדיגמה חדשה ללימודי השואה ולהתמודדות החינוכית איתה. הקרבנות זועקים אלינו: לא לשכוח ולא לסלוח. בפעילות כזאת יש להתחיל על-ידי ההתבוננות פנימית, חשבון נפש, מדיטציה. המאמץ הוא להתחיל בפעולה דיאלוגית ומשחררת, שונה מן ההכרה המדעית-אקדמית העוסקת בבירור העבר באמצעות המידע. קווים מנחים של אותה פרדיגמה חדשה צריכים לעסוק, למשל, בסוגיות הבאות:

-מהו מעשה רע ?/ מי קובע/? האם יש אמות מידה מקובלות לכל?
-למה אוהבים לעשות רע? מה מרווחים מזה? האם יש גם הפסד?
-מתי עשינו דברים רעים לעצמינו או לאחרים? מדוע עשינו זאת
-מהם המצבים שבהם אנו מסוגלים לעשות רע למישהו אחר?
-מהי בושה?
-מ הו שיכרון חושים?
-מה זה ללכת אחרי מה שהחבר"ה עושים?

ועוד...

...אל תגידו שזה לא נוגע לכם!! ...אל תגידו שהצעה זו לא מעשית, מסוכנת. אל תגידו שאינכם מסוגלים לשאת בנטל הזה, הרי בחרתם להיות מורים ומחנכים. לימודי השואה, כמו נושאים אחרים שנלמדים בבית הספר, חייבים לנטוש את תבנית הייצוג הבלעדית של הגישה האקדמית-מדעית. זה נכון שהמידע הוא דבר חשוב ובסיסי...אבל חינוך שנשען ונשאר רק שם, הוא עשה רק חצי מן הדרך.

קריאת הספר נוטות החסד היא בגדר המלצה חמה לכל אנשי החינוך המבקשים להתמודד עם נושא השואה מתוך פרספקטיבה שונה מזו המקובלת כיום. לנסות להבין את עולמו של דר' אואוה באמצעות דבריו של ג'ונתן ליטל, אין פירושו להצדיק אותו, אלא אנחנו, כמוהו, צאצאי קיין. כל ניסיון להסביר את ההתנהגות שלנו על פי החטא הקדמון וחטאי אבותינו, סופו להיכשל. בטרגדיה של אייסכילוס הפוריות (Furiot) שרוצות להעניש את אורסטה על רצח אמו, הופכות לנוטות החסד. לנו אין את הפריבילגיה הזאת ועלינו להכיר ולהתמודד עם הרוע שבתוכנו בלי לצפות לתיקון עולם או לנסים חיצוניים.

נשף תחפושות: צבי צמרת בתפקיד בן ציון דינור

בן ציון דינור היה שר החינוך והתרבות השלישי של מדינת ישראל בין השנים 1951 – 1955. הוא היה היסטוריון ובמהלך כהונתו התקבלו בכנסת שני חוקים חשובים: "חוק זיכרון השואה והגבורה - יד ושם" וחוק חינוך ממלכתי. הוא עמד מאחורי תכנית הלימודים הראשונה להיסטוריה, תכנית אשר הדגישה את המאבק והגאווה הלאומיים. מדינת ישראל הייתה אז בת שש שנים וגלים גלים של עולים מן המזרח פקדו אותה. על פי התפיסה של כור ההיתוך היה צורך לחנך וליצור אחידות והידמות ערכית בקרב אוכלוסיות העולים.
בניסיון להבין מה עומד מאחורי פועלו של יושב ראש המזכירות הפדגוגית דר' צבי צמרת פתרתי בקלות את החידה: צמרת, אשר חקר את ימיו הראשונים של החינוך במדינה, מבקש ללבוש כעת את דמותו ולהיכנס לנעליו של בן ציון דינור בשנת 2010. כאמור, שניהם המתעניינים בהיסטוריה ומעוניינים לקדם את האג'נדה הלאומית. דינור וצמרת מגלים דאגה רבה לדמות הרוחנית של תלמידי ובוגרי מערכת החינוך. אין ספק שזאת משימה ראויה שהמדינה לא יכולה לוותר עליה. אך צמרת, המבקש להיכנס לספרי היסטוריה לצידו של דינור, אינו מודע שטיפוח ההיבטים הלאומיים בחברה שבה הרוח הלאומנית נושבת כל פעם חזק יותר, הוא חרב פיפיות. כוונותיו הטובות והכנות מעודדות את לובשי החולצות השחורות.
וכבר נאמר על-יד איש חכם אחד, שההיסטוריה חוזרת פעמים, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה. צמרת מבקש להחזיר אותנו אל ימי כור ההיתוך והחינוך האחיד. אך מכיוון שסיבות קואליציוניות ואינטרסים פוליטיים אחרים חוסמים את האפשרות של סיום הקורפורציות החינוכיות בחברה הישראלית, נוח לצמרת לנהל מאבק מול יוזמות חינוכיות מהן נודף ריח ביקורתי כלפי ההיסטוריה הלאומית שלנו ולא לטובת החינוך לערכים ציוניים מחייבים.
אינני חושב שמדינה צריכה להתפרק מזכותה וחובתה לחנך את ילדיה על פי ערכיה. אך בשנת 2010 היא צריכה לעודד חינוך מבוסס דיון חופשי על עצמה, על עברה ועל עתידה. היא צריכה לספק מידע וכלים חשיבתיים ולבקש ממורים ותלמידים להתמודד עם ריבוי דעות ואינטרסים, השקפות ורצונות. עוגן הערכים הדמוקרטיים והרגישות המוסרית הם אלה שצריכים לאחד את כולם. על צמרת להפסיק לרצות להיות דינור כדי להתבונן נכוחה במציאות הישראלית של 2010.

על המטרות להוראת ההיסטוריה בחטיבה העליונה

כשכל המלחמות תגמרנה וגם הפוליטיקה לא תמשוך את תשומת לבינו, אזי נתחיל לחשוב ולדבר על מטרות ההוראה של ההיסטוריה בבית הספר. בינתיים אני מקדים את המאוחר ומנסה לעשות סדר בבלגן.
שנים רבות של עבודה מאומצת ומחושבת קדמו לפרסומה התכנית החדשה ללימודי היסטוריה בחטיבה העליונה. אין רצוני כאן לשפוט או להעריך את השינוי מנקודת הראות של התכנים או היסודות המארגנים שנבחרו בתכנית החדשה (תשס"ג). מתוך חוברת תכנית הלימודים אני מבקש הפעם להתייחס לחלק הקרוי "מטרות" (עמודים 11 - 13), חלק השייך למכלול הקוריקולרי המוכר כ"מעטפת רעיונית".
מטרות התכנית מחולקות ל- 5 קטגוריות מרכזיות ואלה הן:
1. הכרת אירועים היסטוריים מרכזיים והבנתם
2. פיתוח חשיבה היסטורית ורכישת מיומנויות הדרושות ללימודי ההיסטוריה
3. טיפוח הזהות הלאומית וטיפוח ההכרה והזיקה למורשת היהודית
4. טיפוח הבנה וסובלנות כלפי רגשות, מסורות, תרבויות ואורחות חיים של האחר
5. טיפוח ערכים מוסריים כלל-אנושיים הומניסטיים וטיפוח יכולת לשפוט אירועים היסטוריים על פי הערכים האלה
כל מטרה "גדולה" מכילה מטרות "קטנות" יותר אשר מפרטות ומעניקות ממשמעות למטרה הגדולה, לקטגוריה המרכזית. מתוך סיבה כלשהי הוסיפו כותבי תכנית הלימודים את התואר "אופרטיביות" למטרות "הקטנות" האלה. אלא שעל פי ניסוחן של המטרות ולמיטב הבנתי, אלה אינן מטרות אופרטיביות כפי שנקבע על-ידי מאגר (1962). כזכור מטרות אופרטיביות מנוסחות בדיוק רב והן ניתנות למדידה ולהערכה על פי קריטריונים ברורים. שנית, מסיבה שגם אינה ברורה, בחרו כתובי התכנית להוסיף ולכתוב בצורה אקראית "מטרות הוראה" ו"מטרות למידה", כאילו "הוראה" ו"למידה" הן מושגים זהים. אולם מעבר לחוסר תשומת הלב ביחס לניסוחים מקצועיים בפרסום של האגף לתכניות לימודים, ברצוני לעמוד על חוסר הסדר הקיים ביחס למטרות עצמן.
קריאה מדוקדקת של המטרות חושפת לפנינו רצף של פריטים אשר סדר הופעתם וניסוחם אינו בהיר ומובן. נראה כי הופעתן של המטרות נקבעה באופן אקראי. לא מצאתי הגיון מקצועי כשלהו שיוכל לרמוז לפי מה נקבע שמטרה מסוימת תופיע במקום זה ולא באחר. מבחינתי לא נעשה מאמץ למיין את המטרות לקטגוריות מובחנות היטב. כמו כן, יש גם אי-דיוקים, ניסוחים מסורבלים, סתומים, כפילויות ועוד. להלן חלק מהממצאים:
א. יש מטרות מורכבות משני היגדים מחוברים על-ידי ו- החיבור אשר אינן שווים או משלימים את עצמם (למשל, "ידיעת זמנם, מקומם ומרכיביהם של האירועים הנלמדים והבנת חשיבותם בהתפתחות תהליכים היסטוריים ובתוצאותיהם" - מטרה 1.1). מן הראוי היה לחלק את המשפטים ולהעניק לכל אחד מהם את המקום והעצמאות המתאימים לו.
ב. קיימות כפילויות בלתי מובנות של מטרות. למשל: "יכולת להסביר את הקשר בין תיאור האירועים והתופעות כפי שהוא בא לידי ביטוי במחקר ההיסטורי לבין השקפת עולמו של ההיסטוריון" - מטרה 1.2 ו" להבין שהמחקר ההיסטורי מבטא את השקפת עולמו של ההיסטוריון" - מטרה 2.2. גם מטרה 2.3 זהה לחלוטין למטרה 1.2 "להיות מסוגלים להסביר את הקשר בין תיאור האירועים והתופעות כפי שהוא בא לידי ביטוי במחקר ההיסטורי לבין השקפת עולמו של ההיסטוריון"– מדוע החזרה המיותרת הזאת?
ג. צירוף וערבוב של נושאים שונים. למשל: "הבנת משמעותן של השקפות (חברתיות והיסטוריוסופיות) שונות, והמשתמע מהשקפות אלה לפירוש בעיות ומגמות חברתיות (בעבר ובהווה) " – (מטרה 1.7) – הצירוף של השקפות חברתיות והיסטוריוסופיות לא מובן.
ד. ניסוחים מסורבלים ולא מובנים. למשל, "להשתמש במושגים ובהכללות שנתגבשו, תוך עיון במאורעות העבר, על מנת להסביר אירועים וסוגיות בהווה ולהבין שיש להתחשב בהשתנויות הזמן והתנאים" (מטרה 2. 10).
ה. ניסוחים סתומים. למשל, מה זה "לבחון טקסט באופן ביקורתי"? (מטרה 2. 13). מכיוון שלמושג "ביקורת" יש משמעויות רבות, מן הראוי שדווקא במקום הזה היה צריך לפרט את כוונתם המחברים בסוגיה הזאת.
לעומת החלוקה הקיימת בחוברת תכנית הלימודים ברצוני להציע סידור מחדש של המטרות, סידור אשר נשען על הקיים ומציג את המטרות בצורה ברורה והגיונית.
1. הכרת אירועים היסטוריים מרכזיים
• ידיעת זמנים, מקומם ומרכיבים של האירועים
• הכרת ההתפתחות ומגמות הזרמים העיקריים בהיסטוריה
• הכרת האישים המרכזיים בתולדות עם ישראל ובהיסטוריה האנושית
• הכרת המקורות שמהם אנו שואבים את ידיעותינו על העבר
• ידיעת מושגים מתחום הדעת של ההיסטוריה

2. רכישת מיומנויות הדרושות ללימודי ההיסטוריה
• שימוש בסביבת למידה ממוחשבת (כמו מאגרי מידע, אינטרנט)
• קריאה וניתוח של מפות, דיאגראמות, גרפים וחומרים נוספים ממקורות חזותיים

3. פיתוח חשיבה היסטורית
• חשיבה סיבתית
o יכולת להסביר גורמי השתלשלות שונים ומגוונים לאירועים ולפעולה האנושית
o הבנת חשיבותם/ משמעותם של אירועים ושל השקפות חברתיות בהתפתחות תהליכים היסטוריים ובתוצאותיהם, בעבר ובהווה (ניסוח אחר: הבנת ההנחה כי המציאות בהווה מושפעת מתהליכים שהתרחשו בעבר ועוצבו בידי בני אדם)
o הבנת יחסי הגומלין בין אישים מרכזיים לבין סביבתם ותרומתם הייחודית
o הבנת ההנחה כי העתיד גם הוא נתון לעיצובם של בני האדם וכי המעשים בהווה ישפיעו על עיצוב העתיד
o הכרה בקיום תלות הדדית והבנת השפעת גומלין בין עמים וחברות במהלך התפתחותו של המין האנושי המביאה להפריה הדדית.
• חשיבה אמפתית
o שחזור עולמם הפנימי, המניעים, הערכים, האמונות ואורחות החיים של בני תקופות ותרבויות שונות באמצעות מקורות שונים (כמו שרידים ומסמכים)
o להבין טקסט בהקשרו
o טיפוח היכולת להעריך פעולות, אירועים ומוסדות היסטוריים על פי עולם הערכים של בני התקופה
• חשיבה השוואתית
o להשוות (לזהות את השווה ואת השונה) בין מאורעות היסטוריים, מוסדות חברתיים, מקורות ותיאורים שונים
o להבחין בין סיבות, נסיבות ותוצאות של אירועים, תהליכים ותופעות היסטוריות
o לנתח את השונות בין תופעות ואירועים היסטוריים בגלל הזמן התנאים השונים
o להבחין בין עיקר-טפל; בין ראיות ולמסקנות; בין עובדות, הנחות ודעות; בין עובדות והכללות
o לאסוף ולמיין מידע מסוים ולארגן אותו סביב יסוד מארגן
o לבדוק מהימנות מקור מידע
o טיפוח יכולת ההבחנה בין ניתוח אירוע או תהליך והבנתם, לבין שיפוטם מבחינה מוסרית
o הבנת ההבדל בין "לאומיות" ו"לאומנות" והבנת הסכנה הנשקפת מקנאות לאומנית
• חשיבה ביקורתית
o הבנה שבכל נושא, אירוע או תהליך יש נקודות ראות וגישות שונות והכרת שונות זו
o יכולת להסביר את הקשר בין תיאור האירועים והתופעות כפי שהוא בא לידי ביטוי במחקר ההיסטורי לבין השקפת עולמו של ההיסטוריון – חשיבה היסטוריוגרפית
o טיפוח המודעות כי ערכים אוניברסאליים אינם זהים, בהכרח, לערכים של תרבות מסוימת.
• חשיבה מכלילה -המשגתית
o יכולת להשתמש במושגים היסטוריים כאשר מתארים אירוע
• אחרות
o הבנת משמעותן של השקפות היסטוריוסופיות – חשיבה היסטוריוסופית
o לנסח שאלות מתאימות על סוגיות שונות ועל מקורות שונים
o הבניית מידע על אירועים ואישים ממקורות היסטוריים שונים כגון, ספרות, אמנות וסרטים - (בניית ידע היסטורי)


4. טיפוח הזהות הלאומית וזיקה למדינת ישראל
• ביחס לעולם היהודי
o הכרת השורשים והמורשת התרבותיים היהודיים
o הכרת תהליכי השינוי בקהילות היהודיות השונות בתקופות השונות
o הבנת מגוון ההשפעות שעיצבו את התרבות היהודית בתקופות שונות
• ביחס למדינת ישראל
o הכרת אירועים ותהליכים מרכזיים בתולדות היישוב ומדינת ישראל
o הבנת הזיקה של האירועים והתהליכים האלה לשינויים בעולם היהודי והזירה הבין-לאומית
o יכולת לקיים דיאלוג עם המורשות והערכים של החברה הישראלית בעבר ובהווה
o הכרת מקורות אופייה הפלורליסטי של החברה בישראל והבנת חשיבות קיומה של בסיס משותף לכל הקבוצות במדינה
o ביסוס וחיזוק הרצון לפעול ולהשפיע על עיצוב דרכה של המדינה
(מטרה מתאימה יותר למקצוע אזרחות)

5. טיפוח ערכים מוסריים כלל-אנושיים הומניסטיים (דמוקרטיים)
• הבנה
• סובלנות כלפי דעות, אמונות, תרבויות, עמים וכו'
• דמיות בין בני אדם
• שוני בין בני אדם
• שוויון
6. טיפוח יכולת לשפוט אירועים היסטוריים על פי הערכים ההומניסטים.
o הבנת חשיבות שלהערכת אנשים על פי מעשיהם ולא על פי השתייכותם הקבוצתית
o הבנת הסכנות הנשקפות לפרט, לחברה ולמדינה מהתנהגות אלימה ומחוסר סובלנות בין בני אדם ובין חברות
לסיכום
כדאי להזכיר שוב כי קביעת מטרות וסידורן אינו תרגיל אינטלקטואלי. הוא גם לא מהווה קטע ריטואלי בתכנית הלימודים שחייב להופיע למען הסדר הטוב. על מסמך המטרות להיות כלי שימושי וחי. קודם כל בידי המורים עצמם כאשר הם באים לתכנן וללמד את שיעוריהם. אולם חשוב יותר להצהיר על המשמעות שיש למטרות ביחס להערכה. על המטרות לקבוע מה וכיצד להעריך את ההישגים הלימודיים של התלמידים. המצב הנוכחי הוא של גירושין בין מטרות לבין הערכה. מצב שבו מטרות לחוד והערכה לחוד הוא מצב אבסורדי ומצביע על אי-סדר בבית. לצערי הרב נתק זה נמשך מעל 30 שנה לפחות ותקוותי היא שכאשר כל המלחמות תגמרנה והפוליטיקה תפסיק להיות עיקר עיסוקינו החברתי והלאומי, אזי נתפנה לתקן את המעוות.