יום ראשון, 9 ביוני 2013

ארבע סיבות מדוע לנסח שאלת חשיבה פורייה ברמת הערכה בתחילת השיעור/ יחידת הלימוד

החיוב לנסח שאלה פורייה/ רחבה/ פתוחה/ מאתגרת/ מעריכה/ מהרהרת/ מערערת וכו' נובעת מהסיבות הבאות:
1. ניתן לקיים דיון מקדים פותח על השאלה המוצגת ובכך להציף את הידיעות הקיימות אצל התלמידים, את הדעות הקדומות שלהם, את המיתוסים, את השמועות והסיפורים ששמעו אי-פעם. משמעות נוספת של דיון כזה הוא הקשבה, כיבוד דעות אחרות, טיפוח הסבלנות והסובלנות שלנו ושל הכיתה.

2. שאלה פתוחה שמבקשת להעריך אירוע היסטוריה או דמות היסטורית מגבירה את המוטיבציה ללמוד ולחקור את הנושא. כאשר המשחק לא מכור מראש ולא קיימת תשובה מוכנה, התלמידים מרגישים שהלימוד שלהם הוא בחינת הליכה של גילוי. 

3. שאלה רחבה כזאת שאין עליה תשובה "כן" או "לא" מהווה את הציר המרכזי של השיעור, את היסוד המארגן שלו, את המוקד שאליו חוזרים כל פעם, אחרי כל קטע וקטע. השאלה מארגנת את התכנים...גם למורה וגם לתלמיד. כל פיסת מידע מהווה נדבך נוסף לקראת גיבוש התמונה הגדולה.

4. שאלת הערכה מאפשרת לחזור אליה בסוף השיעור ולקיים דיון מסכם. לבחון מה נלמד במהלך השיעור וכיצד התשובות הראשונות שנתנו על התלמידים השתנו או לאו בעקבות המידע החדש והלמידה שהתרחשה בשיעור.

דוגמאות לשאלות מן הסוג הזה הן:
  • מרד בר-כוכבא: מעשה גבורה או מעשה טירוף?
  • הורדוס: מלך היהודים או מלך על היהודים?
  • תלית הסרג'ינטים: חיסול אכזרי או פעולת נקם לגיטימית?
  • מתי התחילה ומתי הסתיימה השואה?
  • מלחמת ששת הימים: ניצחון, תיקו או הפסד? 
  • קסטנר: גיבור או בוגד?
  • הציונות: הצלחה או כשלון?
  • כיצד מלחמה יכולה להיות קרה?
·         מי מעצב את מי? העבר את הווה או ההווה את העבר?
·         הייתכן שהסכם שלום יביא מלחמה? (הסכם ורסאי)
·         אנילביץ, קסטנר, רומקובסקי, צ'רניאקוב...מיהו הגיבור?


יום רביעי, 29 במאי 2013

יום שלישי, 28 במאי 2013

עיקרי הדברים מתוך פרק 8 בספרה של פרופ' של ענת זהר (ציונים זה לא הכל) – פיתוח החשיבה ופערים לימודים וחברתיים – עמודים 174- 190

  • טענה (נוספת) הנשמעת לעתים קרובות היא ש"פיתוח החשיבה מתאים רק לתלמידים חזקים" או  במילים אחרות: כל מה שאפשר לעשות עם בעלי הישגים לימודים נמוכים הוא פעילויות פשוטות כגון שינון, אחזור מידע מהזיכרון ותרגול.
  • הנבואה מגשימה את עצמה בעקבות אמונות של מורים ביכולתם של התלמידים (ראה אפקט פיגמליון בחינוך).
  • על פי מחקר של המחברת (2001) רק מיעוט של מורים חושב שניתן ללמד את כלל אוכלוסיית התלמידים בדרך של טיפוח חשיבה שהיא – על פי המחברת - הלמידה האמתית (לעומת השינון), הווה אומר: לנסח שאלות קשות ומורכבות בצורה פשוטה יותר, לתת הסברים נוספים, לארגן קבוצות למידה הטרוגניות.
  • אם יוצרים תנאים מתאימים לבעלי הישגים נמוכים הם מסוגלים להרבה יותר מהמצופה.
  • מבנה הפירמידה בטקסונומיה של בלום מניח שכלל האוכלוסייה לומדת ברמת בסיס ורק מיעוט מסוגל להתקדם לרמה הגבוהה של הערכה.
  • במקום פירמידה, יש לחשוב על קובייה הונגרית מורכבת מקוביות קטנות עם אינטראקציה ביניהן שיוצרות צורות שונות.
  • רכבי הלמידה הם זהים לכלל האוכלוסייה. ההבדל בין בעלי הישגים גבוהים ונמוכים נמצא בעומק ובפירוט של הנושא הנלמד, ברמת המטלות ובכמות הנושאים שיספיקו ללמוד.
  • תלמידים מכל האוכלוסיות שהתנסו בתכניות טיפוח חשיבה (בכימיה ובמדעים) הראו תוצאות של התקדמות מובהקת בחשיבה. הם שפרו את ההישגים שלהם.
  • על פי המחקרים (ראה פירוט בספר עצמו), עיסוק בחשיבה בקרב כל אוכלוסיית התלמידים מקדמת את הלמידה ואת ההישגים. אך מתברר כי לרב, אין בית הספר מציע מטלות מן הסוג הזה.
  • הדיכוטומיה בין ידע לבין חשיבה היא מלאכותית. מתברר כי מורים לא "מבזבזים" זמן אם הם עוסקים בפעילות חשיבה או בפעילות אינטלקטואלית מאתגרת. הוראת עתירת חשיבה יכולה להשיג שתי המטרות: ידע וחשיבה אצל כל התלמידים. כל זה בניגוד לתפיסות הרווחות אצל המורים.
  • כלים מתאימים לבעלי הישגים לימודים נמוכים הם:
        • חלוקת המטלות המורכבות לכמה חלקים פשוטים יותר
        • מתן רמזים ודוגמאות
        • הדגמה מפורשת של ביצוע תוך ליווי דיבור על תהליך החשיבה
        • יצירת קבוצות הטרוגניות
        • דיון מפורש על האסטרטגיה העומדת על הפרק (טיפוח חשיבה מטה- אסטרטגית).

מדריך קצר להספדים ישראליים - עיון - הארץ

יום שני, 11 בפברואר 2013


על היחס בין היסטוריה לבין מוסר
מתוך: קאר, א.ה. (1986). היסטוריה מהי? ת"א: מודן. מתוך הפרק 3: היסטוריה, מדע ומוסר. עמ'. 83- 92.
  • ההיסטוריון אינו נדרש למתוח משפט ערכי על החיים הפרטיים של הדמויות בסיפורו.
  • תכונת האופי של הדמות חשובה רק במידה ויש לה השלכות על המאורעות ההיסטוריים.
  • לגזור משפט ערכי על גיבור הסיפור – זאת גישה ישנה נושנה – על פי המחבר.
  • "ההיסטוריון אינו רשאי לעסוק בהערכות...שכן אינו שופו וודאי שאינו שופט תליין" – נואלס.
  • לעומת זאת: מחובתו של ההיסטוריון "לשפוט את קארל הגדול, נפוליון, ג'נג'יס חאן, היטלר וסטלין על מעשי רצח המוניים". – ישעיה ברלין.
  • לדעת המחבר, אין טעם לשפוט מבחינה מוסרית את העוולות של נפוליון או של קארל הגדול או של בעל עבדים.
  • אך כהיסטוריונים קשה לנו לנתק את עצמינו מהאישיות שלנו כאשר אנו עוסקים בדמויות כמו היטלר או סטלין...דמויות בנות זמנינו.
  • מקס וובר אומר שעל ההיסטוריון לשפוט מבחינה ערכית את המוסדות ולא את היחידים שיצרו אותם (למשל, את מוסד העבדות או הקפיטליזם).
  • מתחת לעובדות מסתתרת מידה מסוימת של פרשנות.
  • פרשנות היסטורית מעורבת לעולם בשיפוט מוסרי או שיפוט ערכי.
  • קשה להעריך מבחינה ערכית פעולה של שינוי או של שימור. טובתם של אחדים מצדיקה את סבלם של אחרים – זו הנחה מובלעת בכל משטר.
  • למשל, המהפכה התעשייתית הייתה הישג גדול של קידמה וגם היה בה נישול איכרים מאדמתם, ניצול ילדים ותנאי עובדה וחיים מחפירים לפועלים.
  • מעולם לא שמעתי על היסטוריון הטוען שעקב המחיר האנושי מוטב היה לעצור את גלגל הקדמה ולהימנע מתיעוש.
  • "ההיסטוריה היא סיפורה האכזרית שבכל האלות. אלה המוליכה את מרכבת הניצחון שלה על הררי גוויות, לא רק במלחמה, אלא אף בתקופות של שלום ושל התפתחות כלכלית. ואנו בני אדם לרוע המזל, כה סכלים שאיננו אוזרים עוז להתפתחות אמיתית, אלא כאשר סבל נורא דוחף אותנו לכן" – אנגלס.
  • מושגים מוסריים שאנו משמשים בהיסטוריה (כגון, חירות, שוויון, צדק, דמוקרטיה) הם כמו צ'ק בנקאי. זה החלק המודפס שלו. החשוב הוא מה וכיצד ממלאים את השורות: כמה חירות, למי, באיזה סכום?
  • השיפוט ההיסטורי נעשה בתוך מסגרת מושגית שהיא יצירה היסטורית. לא ניתן להציב קנה-מידה על-היסטורי לשפיטת מעשים היסטוריים. זה נוגד את המהות ההיסטורית.
  • היסטוריה היא תנועה ותנועה מחייבת השוואה.
  • האמונות והערכים שלנו הינם חלק מההיסטוריה, ונושא למחקר היסטורי. 

יום שלישי, 5 בפברואר 2013


הסיבתיות בהיסטוריה
סיכום פרק 4 בספרו של א.ה. קאר, היסטוריה מהי? ת"א: מודן, 1986, עמ' 96-113.
ג'ונס חוזר הביתה ממסיבה שבה לגם כמות אלכוהול שאינו רגיל בה. הוא נוהג במכונית שבלמיה – יסתבר אחר כך – אינם תקינים, ובפנייה חשוכה, היכן ששדה הראייה לקוי יותר, הוא פוגע והורג את רובינסון, שחצה את הרחוב לתומו כדי לקנות סיגריות בקיוסק שבפינה. מה סיבת התאונה וההרג?
האם מצב השכרות של ג'ונס? אם כך העניין הוא פלילי; האם הטיפול הרשלני במוסך שבו טופלו הבלמים? האם החושך בפינת הרחוב? אם כך, יש לערב את רשויות התחבורה. או אולי, תאוות העישון של רובינסון היא זו שגרמה לתאונה? הוא נהרג מכיוון שהיה מעשן משובע.

  • חקר ההיסטוריה הוא חקר הסיבות. ההיסטוריון שואל ללא הרף "מדוע"?
  • על פי הרודוטוס, מטרת עבודתו היא: "לשמר זיכרון של מעשיהם של היוונים ושל הברברים במיוחד, ויותר מכל, להבהיר את הסיבה למלחמותיהם ההדדיות".
  • ההיסטוריוגרפיה המודרנית בונה את רצף האירועים של העבר בסדר עוקב של סיבה ומסובב (תוצאה).
  • ההיסטוריון עוסק במכלול של סיבות, ביחסים ביניהן ובקביעה מה בסופו של דבר (או בחשבון האחרון) היא סיבת כל הסיבות על פי פרשנותו.
  • היסטוריון ניכר בסיבות שהוא בוחר להעלות.
  • כל וויכוח בהיסטוריה נסוב בעצם סביב שאלת סדר הקדימויות של הסיבות.
  • לצד חיפוש אחר סיבות ופרשנויות חדשות, לצד הבחנה במורכבות, על ההיסטוריון לעשות סדר בתוך שלל הסיבות, לפשט.
  • ההיסטוריה, כמו כל מדע אחר, מתקדם בתנועה כפולה של ריבוי ומורכבות, מצד אחד, ושל אחידות ופשטות, מצד שני (רעיון של אנרי פואנקרה).
  • דטרמיניזם = תפיסה לפיה לכל מה שמתרחש יש סיבה או סיבות, והוא לא יכול היה להתרחש אחרת, אלא אם משהו בסיבות היה גם כן שונה.
  • אנו חיים מתוך הנחת יסוד שלכל דבר יש סיבה וזה התנאי כדי להבין מה קורה סביבנו. כל הזמן אנחנו מחפשים סיבות כדי להסביר את ההתנהגויות שלנו או של האחרים (בסיפורים של קפקא להתרחשויות אין סיבה הנראית לעין וזה מקור העלילה).
  • היסטוריון לא יכול לכתוב שיש התרחשויות "בלתי נמנעות" כל עוד לא התרחשו בפועל (למשל, נפילת משטר אסד בסוריה – 2013). בהיסטוריה לא ניתן לדבר על כורח המציאות, אף על פי שהיסטוריונים כותבים כאילו מה שקרה בפועל אכן אמור היה לקרות.
  • הדבר קצת מבלבל מכיוון שבהיסטוריה המודרנית אנשים זוכרים את המצב הקודם, לפני השינוי, שבו היו פתוחים מספר כיווני התפתחות אפשריים (למשל, ועידת וורסאי או ועידת מינכן ב- 1938).
  • התפיסה הקרויה "האף של קליאופטרה" (שמו של מאמר של ברי בשנת 1916) גורסת ששרשרת של מקרים וצירופי מקרים מזדמנים הם ביסודה של ההיסטוריה. הדוגלים בכך אומרים שיש מקריות בהיסטוריה שהיא השתלשלות של סיבות ומסובבים שמצטלבים (או מתנגשים). כל המקרים המזדמנים האלה הם גם כן סיבות.
  • בדרך כלל תיאוריה זאת מתאימה לקבוצות או אומות הנמצאות בתהליך של שקיעה.
  • כדי לאזן את התפיסה הזאת אומר מונטסקיה: "אם סיבה מסוימת כגון תבוסה מקרית בקרב גורמת לחורבנה של מדינה שלמה, אזי הייתה סיבה כללית כלשהי, שגרמה לנפילת המדינה כתוצאה מקרב אחד" – עיונים בסיבות לגדולת הרומאים, לעלייתם ולשקיעתם.
  • גם מארכס טוען שיש מקום למקריות בהיסטוריה...המתבטאת בעיקר דרך השפעת האופי המקרי של המנהיגים, אך המקרים נעשים חלק ממגמת ההתפתחות הכללית ומקוזזים אחד את השני באמצעות מקרים אחרים. המקרים יכולים להביא לתאוצה או להשעיה של התהליכים.
  • כמו ביחסו לעובדות היסטוריות, גם במקרה של הסיבות, ההיסטוריון עורך בחירה של הסיבות, קובע את המדרג שלהן ואת החשיבות שהוא מעניק להן. כל זה מהווה תמצית הפרשנות של האירוע ההיסטורי.
  • ההיסטוריה היא תהליך של סלקציה, של אוריינטציה סיבתית כלפי המציאות.
  • נראה כי מה שקובע משמעות היסטורית הוא מידת ההתאמה של השתלשלויות לתבנית ההסבר והפרשנות הרציונאליים. יש סיבות ומסובבים שהם מקריים ואינם רלוונטיים.
  • סיבות רציונאליות הן אלה שבעיקרון ניתן להשליכן על ארצות אחרות, תקופות אחרות, מצבים אחרים. זאת אומרת, ניתן להכליל ולהפיק מהן לקחים מועילים. הן מרחיבות ומעמיקות את ההבנה.
  • סיבות מקריות הן אינן ניתנות להכללה. ומכיוון שהן יחידות ומיוחדות, חד-פעמיות, הן אינן מלמדות שום לקח ואינן מובילות לשום מסקנה.
  • סיבתיות כרוכה בפרשנות. ההסבר הסבתי הוא פרשנות ערכית.