יום ראשון, 2 בספטמבר 2012


תגובה לרשימה של ד"ר שמחה גולדין

בגיליון האחרון של כתב העת "ארץ אחרת" (יולי 2012) פרסם ד"ר שמחה גולדין, יו"ר ועדת המקצוע היסטוריה, את תגובתו לשני המאמרים של ד"ר בראלי ושל ד"ר קיזל בנוגע למצב המקצוע (ראה: http://www.acheret.co.il/?cmd=sections.353&act=read&id=2748) הנה כאן התגובה שלי.
ד"ר גולדין טוען כי הבעיה המרכזית של המקצוע הינה קיצוץ שעות ההוראה ולכן, לפי דעתו, הפתרון טמון בגידול השעות ובהחזר זמן הכיתה שנגזל במשך השנים. אין לי ספק שצעד זה הוא נחוץ כי יש להקדיש למקצוע היסטוריה יותר שעות לימוד. לדעתי יש למצוא דרכים יעילות בכדי ליצור קוריקולום לאומי מאוזן. על קוריקולום כזה לקחת בחשבון את התרומות של המקצועות המדעים וההומניסטיים, לא רק במסירת מידע בסיסי, אלא ובעיקר ביצירת תשתיות פוריות של המיומנויות הטכנולוגיות והחברתיות הדרושות במאה ה- 21, בלי לשכוח את הרצון להבנות את הדמות הערכית והמוסרית של בוגר המערכת. 
בדבריי כאן אני מבקש להעלות שלושה כיווני מחשבה:
1. הצעה להתמודדות עם המציאות הקיימת בדבר קיצוץ השעות במקצוע היסטוריה.
2. ציון הבעיה המרכזית של המקצוע בדמותה של בחינת הבגרות הנוכחית.
3. חזרה ליסודות: מהן המטרות של לימוד היסטוריה בבית הספר

1. הצעה
מסגרת לימודית שהולכת ומצטמצמת לצד גזרת שעות הוראה הן בעיות אקוטיות. אך הן יכולות להוות גם הזדמנות ותמריץ לרענון ולחידוש. לא פעם ביטאתי עמדה ביקורתית כלפי קיומם של קורסים וימי לימוד שמתבצעים בצורה מאולצת באמצעות תקשורת מחשבים. לא פעם שאלתי את עצמי מה הרציונל העומד מאחורי ההתנסויות המיותרות האלה שמבקשות להצדיק בכוח את הטוב שבשימוש טכנולוגיות תקשוביות לקידום הלמידה. והנה כאן לפנינו סיבה טובה ומוצדקת "להחליף את הדיסקט" באמצעות ניצול יעיל של הטכנולוגיה. זאת ההזדמנות להרחיב את שעות הלימוד הפורמאליות הקיימות במערכת באמצעות יצירת מסגרת וירטואלית בין התלמידים והמורים. זאת השעה לחשוב, לתכנן ולבצע פדגוגיה תקשובית-היסטורית אחרת. החומרים נמצאים בספרי הלימוד ובאתרי בתי הספר, במרשתת ובחומרים הפתוחים לכל. המורה איננו מקור הידע היחיד. שיעור היסטוריה מצליח צריך לצאת מהחומר והתכנים ולהיות נלמדים באמצעות פדגוגיה של הפעילות והשאלה, פדגוגיה של העשייה. לימוד פעיל מהווה לימוד בעל משמעות והקשרים רבים. זאת השעה לנצל את התקשוב למען טיפוח החשיבה ההיסטורית באמצעות הטלת מטלות מאתגרות ומעניינות שעל תלמידנו לבצע.
הטענה שמקצוע היסטריה תסיים את ימיו ברגע שבחינת הבגרות – כביטוי לסמכות של המערכת המרכזית - תיעלם היא מופרכת. קיברנטי משרד החינוך צריכים להיות מאוחדים באמירה ברורה וחד-שמשמעית לפיה גם המטלות, המבחנים ודרכי ההערכה של בתי הספר בשדה אינם נופלים בערכם ובחשיבותם מהמבחן הסופי המרכזי. זאת קביעת מדיניות לפיה מורים מקומיים ורכזי מקצוע רוכשים את האחריות והסמכות לתפקוד המערכת, לא כחיילים, אלא כמפקדים בשטח.
כאמור, קיצוץ שעות הפרונטאליות של מקצוע היסטוריה זאת הזדמנות ליצור את הפדגוגיה התקשובית של המקצוע. כולם צריכים להירתם למאמץ הזה ולכתוב מערכי שיעור ויחידות שילמדו באמצעות האינטרנט. אציג כאן כמה יוזמות שניתן לבצע כעבודות חקר מתמשכות – במקביל ללימוד הרגיל: עריכת דף פייסבוק לדויד בן גוריון, יצירת מצגת על העלייה הגדולה של שנות ה- 50, תערוכת צילומים מלווה הסברים על מלחמת שש הימים, דיון ערכי דרך פורום בנוגע ללימודי היסטוריה, יצירת בלוג לימודי של הכיתה, כתיבת ערך חדש לוויקיפדיה וכו'. כל אלה מטלות ביצוע שנזקקות ללימוד ותורמות לטיפוח החשיבה. סבורני כי יש כאן הצעה מעשית ללכת בה ואתגר שנועד להפיח רוח חדשה למקצוע.

2. הבגרות, הו ! הבגרות
בסעיף הקודם הצבעתי על דרך מסוימת שניתן לאמץ כדי להתמודד עם הסוגיה של קיצוץ שעות ההוראה. למיטב הבנתי התחנה הסופית אליה כל המורים מכוונים את ההוראה שלהם היא ההצלחה של תלמידיהם בבחינת הבגרות. תחנה זאת היא הקובעת את סוג הנסיעה, משמע, את ההוראה שיש לבצע ואת הלמידה שאמורה להתרחש במוחותיהם של התלמידים. אם כל מה שיבקשו ממני הוא לזכור מאפיינים, היבטים, סוגים ודרכים, הרי כל מה שאני צריך לעשות הוא לשנן את החומר ולהכניס אותו "טוב טוב" לראש. האם אני אמור להבין משהו מזה?  
אני מזמין את הקוראים לחפש במרשתת את שאלוני הבגרות של קיץ 2012 (שאלוני 0022115 ו – 022116) כדי שיתרשמו מהם באופן בלתי אמצעי. מיון השאלות והמטלות המופיעות בשאלונים יוצר את התמונה הבאה: עשרות שאלות שבהן תלמידים צריכים – כדי לענות עליהן- לזכור את המידע היסטורי. ההוראה חוזרת על עצמה פעם ועוד פעם היא: "הסבר" ו"הצג". כדי להסביר ולהציג את המידע ההיסטורי, עלי לזכור את האירועים עם הפרטים השונים שלהם. לאורך שני השאלונים מופיעים ארבעה קטעי מקור שעל התלמידים להתייחס אליהם באמצעות שאלות ברמה בסיסית של הבנת הנקרא. קטעים אלה אינם מזמנים שאלות של ניתוח מקור היסטורי אינם מנוצלים לשם טיפוח החשיבה ההיסטורית של הלומדים.
יחד עם זאת מצאתי שני פנינים קטנים: באחד מהם התלמידים צריכים לאתר ביטוים לתופעה היסטורית בתוך פריט חזותי (בול קק"ל) והשני הם צריכים להשוות בין שתי מפות (תכנית החלוקה ותוצאות מלחמת העצמאות). שמחתי על כך. לדעתי זה הכיוון שיש להרחיב ולהעמיק בנוגע להוראה ולהערכה.
אני חוזר ומדגיש: בחינת הבגרות קובעת את סוג ההוראה ואת הלמידה. אם הבחינה מורכבת ברובה משאלות שיש לשפוך את החומר כדי לענות עליהן, הרי כך פני ההוראה המתאימה. בעניין זה הדבר ידוע ברבים ומדי כמה שנים מתעורר גל של אי-נחת בנידון.
ובאשר לסוגיות תרבותיות ואנושיות. עדין הקו המנחה את הבחינה הוא של הצגת סוגיות פוליטיות- צבאיות. אני מבקש את תשומת הלב של הקוראים באשר להבחנות שלי בנידון. למרבה הצער גם כאשר מדובר בתופעות חברתיות- אנושיות (העיר בגדד/ העיר פראג) השאלות מנוסחות בצורה כזאת שאין למעשה ביטוי הולם ושינוי כלשהו ביחס לשאלות פוליטיות. הייתי אומר שכל הכוונות טובות של מעצבי המדיניות אשר באות לידי ביטוי בסילבוס המקצוע ובספרי הלימוד, נבלעות לתוך ים היובש והשממה של שאלות שיש לשנן את התשובות כדי לעבור אותן.  הרי אנו מדברים על בני אדם ולא על חפצים !!!
בעבר כתבתי, פרסמתי והפצתי בקרב קברניטי משרד החינוך הצעה לבחינת בגרות אלטרנטיבית בהיסטוריה הכוללת מרכיבים רבים לפיהם ניתן להעריך "בוגר היסטוריה". הידע מהווה תשתית, אך יש- במבחן האלטרנטיבי שלי- שאלות ומטלות מאתגרות ומעניינות עם ספרים פתוחים ומסמכים מסוגים שונים אשר מעניקים תמונה הרבה יותר רחבה ומעמיקה של מה שהחברה מצפה מבוגר י"ב שנות לימוד היסטוריה בבית הספר. ניתן למצוא את המבחן הזה בכתובת:

3. מטרות הוראת היסטוריה
בנקודה הזאת ברצוני להזכיר לקוראים מדוע לומדים היסטוריה בבית הספר. התשובה נמצאת במסמך הקרוי "מטרות הוראת היסטוריה" אשר נצמד לכל תכנית לימודים של המקצוע לאורך השנים. המסמך נוסח לראשונה אי-שם בשנות ה- 70 ומאז לא איבד מהאקטואליות שלו. במסמך יש התייחסות לא רק למידע היסטורי שיש "להעביר" לתלמידים, אלא גם לפתוח חשיבה היסטורית, לטיפוח עולמם הערכי והמוסרי וגם להתמודדות עם הזהות האזרחית והלאומית שלהם.
בבית הספר מלמדים מקצועות לימוד בעלי מטרות חינוכיות ולא דיסציפלינות היסטוריות כמו באוניברסיטה שנועדו להעניק הכשרה כדי להיות היסטוריונים. מטרות הוראת המקצוע הן חינוכיות ותורמות לדמות הבוגר של מערכת החינוך. למשל: באיזה מקצוע תלמיד יכול להיחשף לקיומן של פרספקטיבות שונות, גרסאות שונות, ריבוי נקודות מבט ביחס לאירוע? איפה הוא ילמד מהי חשיבה רב- סיבתית? היכן יש מקום לקיים דיונים הקשורים להיות בן אנוש, בן תרבות? איפה הוא יכול להתנסות בהבנתו אנשים אחרים דרך האמפתיה? איפה לבחון את מערכת הערכים שלו ואת דמותו המוסרית?
לצערי ההוראה בפועל של המורים מוכתבת על-ידי בחינת הבגרות הקיימת שאינה נוגעת לכל אלה. זה לא מספיק לומר שהלימוד צריך להיות חוויתי. המערכת הארגונית- פדגוגית של מקצוע היסטוריה צריכה לעבוד במקשה אחת תוך ראיה עמוקה יותר של המטרות ושל האמצעים שיש לקיים כדי למלא את המוטל עליה מבחינה חינוכית. אני מאמין וכולי תקווה ששילובים של מרכיבים שונים בתוך בחינת הבגרות ילך ויגבר מתוך הבנה  שמרכיבים אלה יתנו ביטוי לרציונל שהצבעתי לאורך דבריי. יש ליזום מהלכים ארוכי טווח לשיפור פני המקצוע, תוך התייעצות עם המורים ואנשי האקדמיה, בכדי להחזיר את המוזה קליו לבתי הספר.
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
ד"ר גדי ראונר מלמד מתודולוגיה של הוראת ההיסטוריה ומכשיר מורים באוניברסיטה תל אביב ובאוניברסיטה הפתוחה.

יום ראשון, 15 ביולי 2012


ריד'  אנה (2012).  לנינגרג – טרגדיה של עיר במצור 1941 – 1944. הוצאת אריה ניר, רמת השבים.
גדי ראונר
קראתי את ספרה של אנה ריד מתוך עמדה ושאלה: מה מורה להיסטוריה יכול להפיק מהספר לטובת הוראתו בפועל.  הבנתי כי לא רק ניתן להפיק תועלת וידע מן התיאור וההסבר על האירוע הטרגי, אלא שגם ניתן לנכס כמה וכמה היבטים שעולים בצורה יוצאת מן הכלל בכתיבתה החופשית של המחברת המוכשרת, היבטים שמן הראוי לשים לב אליהם כמורים להיסטוריה בבית הספר.


בעיצומו של קיץ 2011 ובמלאות 60 שנה למצור על העיר, ביקרתי בסאנט פטרסבורג, העיר שנקראה לנינגרד עד שנת 1991. זה היה שבוע נפלא שבו מצאתי את עצמי נכנס ויוצא בהנאה מכנסיות וממוזיאונים, משוטט ברחובות ובשדרות, בכיכרות ובפארקים של העיר. פגשתי מקום שלו והצלחתי להסתדר היטב למרות שאינני דובר ולו מילה אחת ברוסית. הרגשתי מאוהב ממבט ראשון, כמו אל מול עוברת אורח מזדמנת. כך כבשה אותי העיר שנוסדה בשנת 1703 על-ידי פיוטר הגדול ואשר שמשה בירת האימפריה הרוסית עד 1918. אמנם העיר נושמת היסטוריה בכל צעד ושעל, אך זר לא יכול לדמיין את הדרמה הגדולה שהתרחשה כאן במשך כ- 900 ימי המצור הנאצי בזמן מלחמת העולם השנייה – בין ספטמבר 1941 לבין ינואר 1944.
עברה שנה והתמזל מזלי. ספרה של אנה ריד קרץ אלי מתוך המדף של ה"ארבע במאה" וצרפתי אותו לסל הקניות שלי. אנה ריד היא עיתונאית שפרסמה כמה ספרים על ההיסטוריה של מזרח אירופה. טוב שעיתונאים כותבים היסטוריה. הם עושים זאת מתוך מחשבה לקהל היעד והם מתייחסים בידידות לקורא. עניינו של הספר הוא תיאור על המצור – בראש וראשונה הרעב - והשפעותיו על האוכלוסייה המקומית על רקע הלכי שלטון רודני ומשליט אימה. כמו במקרים אחרים ניתן לקרוא את הספר כנדבך נוסף בהתנסות אנושית קיצונית, חלק מהמעבדה האנושית שבה בוחנים את גבול היכולת של האדם: כמעט  900 ימי המצור בהם עיר שלמה (תחשבו על כל גוש דן במצור !!) וכשלושה מיליון תושבים בתוכה  מכותרים על-יד הצבא הנאצי.

אנה  ריד מציגה את הרעב כשחקן הראשי של הספר. הוא הגורם לרמאות ולפשיעה אצל בני אדם הגונים כמוני כמוך ולגרימת תופעה קיצונית של קניבליזם. היא מבהירה: "הרעבה המונית לא הייתה תוצר לווי בלתי צפוי או מצער...אלא החלק המרכזי באסטרטגיה הגרמנית...(עמ' 120). מנות קיצוב שהלכו ופחתו, כרטיסיות שנגנבו, שחיתות שלטונית אל מול סבלם של פשוטי העם, כל אל התופעות חברתיות של העיר אשר נעלם מעיניי ומליבי בעת הביקור בעיר, אך התעורר לחיים בעקבות קריאת הספר.
...אז מה אנו יכולים להפיק מתוך קריאת הספר כמורים להיסטוריה? אציין בקצרה כמה היבטים:
א. ההזדמנות לשחזר באמצעות הדמיון. כמו בכל ספר קריאה גם כאן המילים הופכות לדימויים חזותיים ההולכים ויוצרים פסיפס של חיים שלמים: רחובות, בני אדם, נופים ובניינים מופיעים לנגד עניינו. כך ניתן לשחזר את האירוע ההיסטורי באמצעות שברי הדמיון ולהרכיב אט-אט את מראות העבר. אין ספק שאוסף התצלומים המופיע באמצע הספר תורם תרומה חשובה לכך ומשאיר פתח להרחבה דרך חיפוש מידע חזותי נוסף באינטרנט.
ב. שימוש ביומנים אישיים. רשימת המקורות הראשוניים והמשניים של המחברת עשירה מאוד. בולט השימוש שהיא עשתה ביומנים אישיים שראו אור במהלך השנים האחרונות  ושעוד עתידים להתפרסם. קריאת הקטעים של היומנים האישיים מגבירה את האמפתיה שלנו ביחס לקורבנות. הסיפורים האישיים מבטאים קרבה אנושית לאירוע, עושים אותו נגיש, מכוונים לרגש, מתוך התייחסות אנושית ו"בגובה העיניים". המהלך הצבאי והמדיני מתורגמים ללשון פשוטה ויומיומית. הם הופכים את המצור לטרגדיה חיה וככזאת מוטב שתזכה להבנה מקרוב על-ידי הבאת עדויות של בני אדם שחוו וסבלו ממנו.
ג. התבוננות במפה. מכיוון שלאורך הספר מוזכרים מקומות רבים, יש צורך להסתכל על המפות. מפת המחוז  והעיר מצורפות בדפים הראשונים של הספר. כך ניתן לעקוב אחרי ההתקדמות של הוורמאכט הגרמני, אחרי המקומות השונים שמוזכרים בתוך העיר ואחרי צירי פריצת המצור לקראת סופו. המפה מאפשרת התמצאות והשלמת המידע המילולי והחזותי.

ד. גלגולי הזיכרון. בפרק ההקדמה מתייחסת המחברת לאירוע עצמו ולגלגולו דרך זיכרונו הקולקטיבי. הדברים תמציתיים ובהירים מאוד. בזמן האירוע עצמו המעיט השלטון הסובייטי במימדי הטרגדיה ודיווח על מחסור ומצוקה, אך לא על מוות מרעב. אחרי המלחמה הודתה הממשלה במוות המוני ברעב, אך הזוועות לא פורסמו. עם מותו של סטלין בשנת 1953, הפכו תושבי לנינגרד מקורבנות של אימי המלחמה ל"שחקנים באפוס הלאומי ההרואי", נושאי פולחן של "המלחמה הפטריוטית הגדולה".רק עם קריסתו של המשטר נפתחו הארכיונים והתחילו להתפרסם ספרי הזיכרונות והיומנים האישיים שאיפשרו את תחילתו של המחקר ההיסטורי. השוני בהתייחסות לאירוע בזמנים השונים והבנת המורכבות הפשוטה הזאת הוא חלק מהראיה הביקורתית של ההיסטוריון.
ה. הצגת דילמות מוסריות. במהלך תקופת המצור ולאור מדיניות ההרעבה הנאצית חיי התושבים התנהלו מתוך סבך של דילמות מוסריות כשערך החיים האישיים מתנגש בערכים אחרים, כגון אהבה לבני המשפחה, עזרה לזולת, נאמנות לקרובים, הצלת חיים ועוד. כל אלה מועלות על-ידי המחברת באין-ספור מצבים אנושיים.
ו. כתיבה שיפוטית. המחברת לא רק מתארת את האירוע. פעמים אחדות היא נוקטת עמדה שיפוטית ביחס למהלכים שהוכתבו על ידי השלטונות הסובייטים. זו כתיבה מחויבת ובעלת תודעה חברתית. מסר לדורות הבאים ולאלה המחזיקים בעמדות פוליטיות. למשל, היא חוזרת ושואלת מדוע וכיצד ניתן לכוחות הגרמניים להגיע כל כך רחוק לתוך שטחה של ברית המועצות, מדוע לא פונתה האוכלוסייה מבעוד מועד ולפני שטבעת המצור נסגרה ומדוע לא הוכנו מראש מאגרי מזון? היא כותבת למשל: "הכישלון לרוקן את לנינגרד מעודפי האוכלוסייה שלה... היא אחת הטעויות המרות ביותר של המשטר הסובייטי במשך המלחמה כולה, טעות שהביאה למותם של יותר אזרחים מכל שגיאה אחרת" (עמ' 89) או "ב- 22 בינואר 1942 עשתה ועד ההגנה הממלכתי במוסקבה מה שהיה צריך לעשות שישה חודשים קודם לכן, והורה על פינוי המוני של לנינגרד" (עמ' 221).

ז. כתיבת היסטוריה נוגדת- מציאות. בכמה הזדמנויות ניתן להבין את הביקורתיות של המחברת ביחס להיווצרות האירוע וניהולו כשהיא משתמשת באפשרות של  "מה היה קורה אילו?" ידוע לי כי היסטוריונים רבים וגם מורי היסטוריה מתנגדים לשאלה הזאת באומרם כי היסטוריה עוסקת במה שקרה ולא במה שלא היה. אני חולק על עמדה כזאת וחושב שגבולות העיסוק ההיסטורי פתוחים כל עוד השאלות שנשאלות נועדו להרחיב את הדעת ולעורר מחשבה. כך עושה המחברת בכמה מקרים כגון: "לו היה הצבא האדום מבסס נתיב יבשתי מאובטח אל מחוץ לעיר – שנה לפני שאכן הצליח לעשות כן – לא זו בלבד שמאות אלפי אזרחים היו ניצלים ממוות ברעב, אלא שמפעלי הנשק והתחמושת בעיר היו שבים לייצור רגיל ובכך מועילים למאמץ המלחמתי הסובייטי כולו" (עמ' 135). וגם: "לו היו לרוסיה מנהיגים אחרים, אפשר שהייתה מתכוננת טוב יותר למצור, מונעת מהגרמנים לכתר את העיר כלל ואולי אף מסכלת כליל את הפלישה לתחומה" (עמ' 329).
לסיכום. מחשבה אחרונה שהיא גם משאלה...לו הייתי מבקש לבחון את עצמי כמורה מצליח הייתי עושה זאת באמצעות מידת ההיענות של תלמידי להמלצתי החמה  לקרוא את הספר על המצור בלנינגרד בחודשי הקיץ. זה יכול להיות ביטוי ממשי והחזר משמעותי לכל המאמצים שהשקענו במהלך שנת הלימודים. לא מדובר במחקר אקדמי גדוש הערות שוליים, אלא בחיבור ידידותי המעורר לא מעט סקרנות להמשיך ולקרוא בו כמו ברומן היסטורי. הדבר החשוב כאן הוא מסירת מנה גדושה של רוח אנושית בכלל ושל רגישות בפרט, שמתווספות למטענים האישיים של התלמידים למענם ולמען הזולת.

יום שלישי, 13 במרץ 2012

כיצד לפתח חשיבה ביקורתית בשיעור היסטוריה/ אזרחות?

כיצד לפתח חשיבה ביקורתית בכיתה? - סדנה למורים
השאלות

• מהי ביקורתיות?
• מהי חשיבה ביקורתית?
• מתי אנו אומרים על מישהו שהוא ביקורתי?
• האם ביקורתיות היא דבר ראוי?
• מהם הגבולות של "היות ביקורתי"?
• מהו ההפך מלהיות ביקרתי?
• מה עושים ב "ביקורת מסעדות/ סרטים/ ספרים"?

הגדרות

• ביקורתיות - כתכונת אופי- היא דחף, רצון, צורך של יחיד לבקר הכול לפני שהוא נוקט עמדה כלפיו.
• חשיבה ביקורתית: יכולת להעריך נימוקים, היכולת להעריך טיעון הכוללת מיומנויות כלליות בחשיבה לוגית והבנה של תחום דעת אחד או יותר.
• וגם...היכולת והנכונות לאמוד טענות ולבצע שיפוט באופן אובייקטיבי על בסיס נימוקים מבוססים היטב.
• וגם...היכולת להפעיל שיפוט ולהבחין בין טיעון, עובדה ודעה; שימוש בקריטריונים לצורך קבלת החלטות; רגישות להקשר; חשיבה המתקנת את עצמה. (ליפמן)
• וגם...חשיבה עצמית, נטייה לערער, מודעות למגבלות הידיעה, אמפתיה, הגינות/ יושר אינטלקטואלי.
• חינוך לחשיבה ביקורתית מלמד אדם להביע את דעותיו במילים, להגן על עמדותיו ולדון בהם גם עם אנשים שחולקים עליו (גוטמן, 1987).

• אדם דמוקרטי: על האדם להיות מסוגל לבחון עניינים שבמדיניות ציבורית, לשפוט באופן אינטליגנטי את הנושאים הרבים שעומדים בפני החברה, לחפש נימוקים בעד ונגד הצעות לשינויים חברתיים ולהעריך נימוקים כאלה באופן הגון ולא משוחד... (Siegel, 1988).

הבהרה
רוב החוקרים סבורים כי חשיבה ביקורתית אינה צומחת באוויר. היא אינה תחום-דעת בפני עצמו. אי אפשר ללמד איך לחשוב, מבלי שיהיה ברור על מה לחשוב. חשיבה ביקורתית היא לעולם תלוית-תחום. תנאי הכרחי לחשיבה ביקורתית בתחום מסוים היא הכרת גוף הידע של אותו תחום. אין מיומנות כללית של "חשיבה ביקורתית".

מהם הביטויים הגלויים של הביקורתיות?

• להבין כי תיאור (ולא רק סבר) הוא גם כן פרשנות
• להבין כי דברי ההיסטוריונים/ הסוציולוגים הם פרשנות
• להבין שצילום הוא פרשנות של המציאות
• להבין כי קיימות פרספקטיבות שונות לאירוע (של בני הזמן ושל ההיסטוריונים)
• להבין כי אין פרשנות אחת אמיתית לעובדה עכשווית או היסטורית
• להבין כי ראיות, חפצים, תעודות או מסמכים מייצגים אירועים (והם לא הדבר כשלעצמו) והם מקורות מידע מהם נבנים תיאורים או הסברים (היסטוריים).
• (להבין כי העבר הוא הווה מתמשך)
• להטיל ספק " רק כאשר תתחיל להטיל ספק במה שיש, תוכל לדמיין את מה שיכול להיות." (טראוויס ו-ווייד)
• להתייחס בחשדנות –מה שמוצג כאמת
• לא להאמין


כיצד אנחנו יכולים לעודד חשיבה ביקורתית בשיעור?על פי: Carol Travis and Carole Wade
1. שאל שאלות – היה נכון לטעות. אין סמכות עליונה. אין יודע-כל. חפש תמיד את השאלות שאין להן תשובה בספר הלימוד, על ידי המומחים או על ידי התקשורת.לא לספוג מידע באופן פסיבי. כולם טועים – גם המומחים. יש גם הטיות קוגניטיביות של מקורות המידע עצמם וכדאי להכיר אותן.

2. הגדר את הבעיה. ניסוח טוב וברור קשור בהגדרה מעשית ומדידה של המונחים שבהם משתמשת השאלה. לנסח שאלות ניטראליות, לנסות ולבטל תשובות מונחות מראש.

3. בחן את הראיות. מהי ראיה טובה? עצם העובדה שכולם מאמינים שזה כך – אינה אומרת שזה נכון. עצם העובדה שמומחים מאמינים בכך אינה אומרת שזה נכון – נדרשת מומחיות ספציפית או תת- מומחיות.

4. נתח את ההנחות המוקדמות ואת ההטיות שלך עצמך. קשה לנו לשפוט ללא משוא פנים. הטל ספק גם בעצמך. לחפש את ההטיות המסתתרות, אל תתבייש בהן.

5. הימנע מנימוקים רגשיים. תחושת בטן היא לא נימוק. מחויבות להוטה להשקפה מסוימת יכולה לדרבן אדם לחשוב באופן נועז וללא חשש מפני אחרים, אך כאשר תחושת בטן מחליפה מחשבה בהירה והשקפות פרטיות מחליפות ראיות מסודרות – התוצאה עלולה להיות חמורה.

6. אל תפשט יתר על המידה. להימנע מהכללות, להימנע מסטריאוטיפים. לדחות חשיבה במונחים של או/או.

7. הבא בחשבון פירושים אפשריים אחרים.

8. סבול או התר קיום של אי-ודאות. לעתים אין מספיק ראיות. צריך להשלים עם המצב. לא לפחד להגיד "אני לא יודע". לא לחפש אחר "התשובה".


9. "דיון פתוח המבוסס על נתונים הכרחי לדמוקרטיה בריאה. לכן, הוראה של נושאים אזרחיים מחייבת בהכרח דיון בנושאים שנויים במחלוקת. חינוך אזרחי חייב אם כן לפתח מיומנויות של רפלקציה, חקר ודיון. הוא חייב לעזור לאנשים צעירים לטעון טיעונים מבוססים באיכות גבוהה, לחשוב בעצמם, לפתור בעיות ולקבל החלטות אפקטיביות" Crick, 1998, p. 8))


לעודד דיונים באמצעות...הצגת דילמות, מחלוקות, סכסוכים, בעיות, פרספקטיבות שונות.
1. דילמה מוסרית היא מצב שבו אדם נדרש לבחור בין שתי פעולות המבוססות על שני ערכים היקרים לו מאוד. כל החלטה שיקבל כרוכה בוויתור על אחד משני הערכים. בדרך כלל , במצב כזה האדם אובד עצות ונוטה לא לרצות לפעול כלל, אך הוא נאלץ לבחור בלית ברירה באפשרות הפעולה הרעה בעיניו פחות (ובחרת בחיים, ערך חיי האדם בתרבות ישראל, ת"ל, 1999).
2. מחלוקת היא מצב שבו קיימים הבדלים בין דעות וגישות בנושאים שונים.
3. בעיה היא עניין קשה הדורש פתרון; בעיה כאובה - שאלה מטרידה ומדאיגה ( מילון ספיר ). בעיה- שאלה חמורה, עניין שקשה למצוא מוצא ממנו. (בעיות מדיניות, פתרון בעיה חשבונית, פתרון בעיות בשחמט) (מילון אבן שושן) .
4. סכסוך הוא מצב שבו קיימים אינטרסים, נטיות, רעיונות, משאלות או דחפים הנוגדים זה לזה או סותרים זה את זה; הוא מצב של יריבות, חוסר הסכמה או חוסר התאמה בין שני אנשים או יותר, או בין קבוצות של אנשים, המאופיין לעתים באלימות פיזית. קונפליקט חריף בין מדינות עשוי להביא למלחמה.
5. פרספקטיבות שונות

לסיכום

אל תאמינו לאף מילה שאמרתי לכם היום !!
פרופ' גבי למקוף – 2008


תרגיל1. בחרו נושא/ אירוע היסטורי נושא פוטנציאל לפיתוח חשיבה ביקורתית, חומר עשיר ומורכב, שדרכו אתם מעוניינים לטפח חשיבה ביקורתית אצל הלומדים שלכם.


2. בחרו אסטרטגיה, שיטה, דרך, אחד או יותר האמצעים, טכניקות מן המוצעים בדפים הקודמים אשר נראים לכם מתאימים/ רלוונטיים לכם.



3. כתבו את מהלך הפעילות ואת המטלות המפורטות שעל הלומדים לבצע תוך הסתמכות על הרציונל הביקורתי להן.

יום ראשון, 4 במרץ 2012

מות סטאלין
"מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) והמוני עמלים בעיר ובכפר הבונים את מולדתם העתיקה-חדשה, חלוצי האומה היהודית המקבצת פזוריה , נחרדו למעש האסון הגדול, אשר ירד על עמי ברית המועצות, על הפרולטריון העולמי ועל כל האנושות המתקדמת, בהילקח המנהיג הגדול והמצביא המהולל, יוסף וירסריונוביץ סטאלין. אנו מרכינים דגלנו ביגון לזכר הלוחם המהפכני הגדול".
מאיר יערי, יעקב חזן ויצחק בן אהרון


ב- 5 במרץ 1953 סטאלין מת. בקיבוץ התקבלה ההודעה רק ב- 8 במרץ. החבר מאיר מאלי הספיד את סטלין בחדר האוכל. גרסה אחת טוענת שכתוצאה מהאירוע הטרגי החליטו לבטל את חגיגות הפורים. גרסה אחרת מספרת כי דחו את המסיבה בשבוע ימים. העצב היה גדול. אך החבר צלם מורדו אברהמוב זוכר כי המסיבה התקיימה הודות למאמציה של החברה צפורה אשתו אשר הלכה מצריף לצריף והוציאה מתוכם את החברים כדי להתכנס באולם המסגרייה, שם התקיימה המסיבה.
החבר איציק סיפר לי שבאותם הזמנים היו בתי שימוש משותפים מחוץ לצריפים. הייתה חברה אחת שתפקידה היה לנקות ולספק "נייר טואלט", שבאותם הימים היו פיסות נייר גזורות, קטנות של עיתון וסידורן בערימה. כך קרה שאיציק הלך לעשות את צרכיו וכאשר התכוון לנקות את הטוסיק, לקח פיסת נייר מתוך הערימה עם תמונתו של סטלין...הוא מייד הרגיש שהדבר לא נעה ולא יפה!! ולכן קיפל את התמונה של סטלין, שם אותה בכיס החולצה ושלף ניר אחר מתוך הערימה.

יום חמישי, 22 בספטמבר 2011

יום חמישי, 1 בספטמבר 2011

מכתב גלוי לאנשי הפורום המשפטי למען ארץ ישראל

בעקבות האתר שפתחתם באינטרנט (http://www.haforum.org.il/newsite/) שבו מבקשים "לעצור את הפעולה של המורים האנטי ציוניים" באמצעות דיווח...
...יתכן כי באותו יום שהמורה הסביר בכיתה כי כלל בסיסי בדמוקרטיה הוא השמירה על זכויות המיעוט. אולי באותו יום לא הרגשתם טוב ולא הגעתם לבית הספר. הרי מה שקורה בדרך כלל הוא שהורגלנו לחשוב כמו הסובבים אותנו מקרוב, אבל מתברר כי בחברה יש "אחרים", אנשים אחרים שחושבים שונה מאיתנו. באותו שיעור המורה ציטט את הפילוסוף הצרפתי וולטר שאמר: "אני לא מסכים עם מה שיש לך לומר, אבל אני אגן עד מוות על זכותך לומר אותה". אז גם אני לא כל כך מסכים עם מה שאתם מבקשים: לבקש לדווח על מורים שעל פי הבנתכם נחשבים ל"אנטי ציוניים"...אני אגן עליכם כדי שתוכלו להציג את עמדתכם ולהתווכח עם מי שלא חושב כמוכם. אבל, מכאן עד לדיווח שנשמע כמו הלשנה...הדרך היא קצת מסוכנת.
הרי אתם יודעים שזה מתחיל עם מי שמפיץ רעיונות של העמותות, כמו "זוכרות" או "יש גבול", אך איש אינו יודע איפה זה מסתיים..."ציד המכשפות" אינו סולח לאף אחד. קריאה והתעניינות בעמדות שונות מהמקובלות עליכם ורצון להשפיע – כפי שאתם מנסים להשפיע – האם זה נחשב למעשה פסול? האם זה אסור, לפי דעתכם? כפי שאיני מתיימר להחזיק באמת ובצדק המוחלטים, גם אתם לאו. הרי אתם יודעים שיש מורים במגזר הערבי שאינם ציוניים? האם תשלחו אותם להתחנך מחדש? אני עליתי לארץ וגאה לומר שהגשמתי את הציונות הלכה למעשה. אני בחרתי לחיות במדינת היהודים. מהי העברה שהם, המורים הערבים הלא-ציוניים, עוברים? ...ויכול להיות גם מורים יהודים שלא חושבים כמונו, הציוניים, וטוענים שהפרויקט הציוני הסתיים ועכשיו יש מקום לחשוב על דגם אחר של מדינה...מה? אסור להם לחשוב אחרת?
אני בטוח שבשיעור ההוא באוניברסיטה שהמרצה הביא כמה מקורות שונים ומגוונים...דעות שונות וביקש לקיים דיון...באותו יום לא יכולתם להגיע כי הייתם צריכים לעבוד במשמרת. וכאשר סיפר המרצה כיצד ילידים סינים הלשינו על הוריהם בתקופת המהפכה, לא הייתם בכיתה כי נשארתם לשמור על אחיכם הקטן בבית.
...ובאשר למעשה דיווח על גבול ההלשנה...אני חושב שזה לא ממש יפה להלשין, אך אני מבחין בין הלשנה שנועדה לדווח על דבר פסול, כמו מעשה אלימות או התעללות, לבין הלשנה בגין דעות אחרות. נדמה לי כי להציג בפני כיתת תלמידים עובדות היסטוריות רבות, נרטיבים שונים, פרספקטיבות ופרשנויות על אירועים שהיו בהיסטוריה או אירועים שמתרחשים בהווה, אין בזה שום פסול, בתאני שעושים זאת מתוך יושר אינטלקטואלי, וטענות מבוססות. כך יוצרים תנאים להתפתחות שכלית, רגשית ומוסרית של התלמידים – היה אומר פרופ' צבי לם – מהאוניברסיטה העברית.
הרי אני מסכים אתכם כי מדינת ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית ושיש לחנך את הדור הצעיר לאהבת המולדת והמדינה...אך בחוק חינוך ממלכתי שהוא המסמך שעליו אתם מבססים את עמדתכם כתוב בסעיף (7) שיש "לחזק את כוח השיפוט והביקורת, לטפח סקרנות אינטלקטואלית, מחשבה עצמאית ויוזמה, ולפתח מודעות וערנות לתמורות ולחידושים" ואני מניח שאתם, כמוני, יודעים שכדי לטפח את הביקורתיות יש לשאול שאלות רבות, ולבקש מהתלמידים עצמם לשאול שאלות ולהציג פרספקטיבות שונות ולבקש לשקול את הדברים לא רק מבחינה רגשית, אלא גם רציונאלית ורק אחר כך לנקוט עמדה...וכל זה אינו נוגד מלהחזיק ערכים יהודים בסיסיים, כגון, כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶךּ, מָה שֶׁשָּׂנוּא עָלֶיךָ אַל תַּעֲשֶׂה לַחֲבֵרְךָ, ואהבת את רעך כמוך ועוד.
כשהייתי מורה בתיכון ניסיתי לעניין ולערב את התלמידים במה שקורה בחברה הישראלית...פעם אחת יחד עם מחנך אחר כינסנו את שכבה י"ב וקיימנו דיון פתוח ורחב שבו הצגנו שתי עמדות מנוגדות בנוגע לגיוס לצה"ל...מתוך הנחה שאין נושא שלא ניתן לדון עליו, כולל "הפרה הקדושה" של הגיוס לצה"ל. השמעת דעות אחרות רק מפרה ומכריח אותנו לחשוב על נימוקים טובים כדי לשכנע או להשתכנע.
מי שחושש לפתוח נושאים חברתיים רגישים לדיון בבית הספר כדי לערער אמיתות אקסיומטיות ומקובעות ומי שחושב שחינוך הוא רק הנחלה של ערכים, צפוי הוא להיזכר בזיכרונם של התלמידים כמי ש"לא סיפר" ו"הסתיר מאיתנו" – כך על-פי דברי הסטודנטים שלי באוניברסיטה. ...הרי אני סבור שאנו רוצים אזרחים חושבים, מתלבטים, שוקלים שיקולי-דעת, שואלים, לא הולכים שולל אחרי כל מבטיח הבטחות, מסתכלים על רווח והפסד, מתחשבים בזולת ועוד.
אם אחרי כל הדברים האלה נוצר הרושם והידיעה אצלכם שאני "מורה פוסט-ציוניי" או "אנטי- ציוני" אשמח לעמוד לדין בעוון אשמה זו ולהתגונן...אך אם, לפי הבנתכם, יש במילותיי דברים בגו, אשמח להמשיך את הדיאלוג אתכם.
בברכה
דר' גדי ראונר
מכשיר מורים להיסטוריה ואזרחות
בית הספר לחינוך
אוניברסיטת תל-אביב

מאמר אורח - דר' שמוליק כהן-שני


על זכויות הילד הפלסטיני והילד היהודי
אני מאמין של מחנך
(לקראת ספטמבר-פתיחת שנת הלימודים
)
*אני מאמין שכל הילדים נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם ללא קשר לגזע, צבע, מין, שפה, דת השקפה פוליטית או אחרת, מוצא, רכוש, נכות, או כל סיבה אחרת, של הילדים, הוריהם או אפוטרופסיהם.
*אני מאמין שזכותם של הילד הפלסטיני ושל הילד היהודי לרמת חיים ההולמת את התפתחותו הגופנית, הנפשית, הרוחנית, המוסרית והחברתית.
* אני מאמין שזכותם של הילד היהודי ושל הילד הפלסטיני לחיות ברווחה בחיק משפחותיהם, תחת גפנם ותאנתם, ובמדינותיהם הריבוניות והעצמאיות.
* אני מאמין שהילד הפלסטיני והילד היהודי נולדו כדי לחיות באושר ולא למות כקורבנותיה של קנאות דתית, לא כשהידים מוסלמיים, ולא למען גבולות ההבטחה התנ"כיים של ארץ ישראל הגדולה.
* אני מאמין שזכותם של הילד היהודי ושל הילד הפלסטיני ליהנות משירותי בריאות ומשירותי חינוך ברמה גבוהה ככל שניתן ולא להיות למרמס תחת שלטונן של אליטות מושחתות עתירות עוצמה והון, המבקשות להשתלט על החברה ולמנוע את הזכות האוניברסאלית של רמת חיים גבוהה מהילדים.
* אני מאמין שזכותם של הילד הפלסטיני והילד היהודי לחיות בדו-קיום בשלום, לחלוק את ארץ ישראל, ליהנות מטובה ומאוצרותיה, לטפח ולפתח את משאביה לטובת עתידם המשותף.
* אני מאמין שהילד היהודי והילד הפלסטיני נועדו ללמוד כדי לרכוש השכלה ומיומנויות שיאפשרו להם לבנות כבישים, בתי חולים, רשתות טלפון וטלקומוניקציה, להתפיל מים, להקים רשתות חשמל ברחבי ארץ ישראל, ולא כדי להחריב אותה במלחמות.
* אני מאמין בזכותם של הילד הפלסטיני והילד היהודי לחינוך לשלום.

לולא הייתי מאמין בכל זאת, לא הייתי ראוי להיות אדם או מחנך.

* 'האני מאמין'' נכתב בשפת זכר, אך הוא מכוון בהערכה ובהוקרה רבה גם לילדה הפלסטינית והיהודית.

ד"ר שמוליק כהן-שני, מחנך והיסטוריון.