Carpe diem quam minimum credula postero

Horatio

מכתב גלוי לאנשי הפורום המשפטי למען ארץ ישראל

בעקבות האתר שפתחתם באינטרנט (http://www.haforum.org.il/newsite/) שבו מבקשים "לעצור את הפעולה של המורים האנטי ציוניים" באמצעות דיווח...
...יתכן כי באותו יום שהמורה הסביר בכיתה כי כלל בסיסי בדמוקרטיה הוא השמירה על זכויות המיעוט. אולי באותו יום לא הרגשתם טוב ולא הגעתם לבית הספר. הרי מה שקורה בדרך כלל הוא שהורגלנו לחשוב כמו הסובבים אותנו מקרוב, אבל מתברר כי בחברה יש "אחרים", אנשים אחרים שחושבים שונה מאיתנו. באותו שיעור המורה ציטט את הפילוסוף הצרפתי וולטר שאמר: "אני לא מסכים עם מה שיש לך לומר, אבל אני אגן עד מוות על זכותך לומר אותה". אז גם אני לא כל כך מסכים עם מה שאתם מבקשים: לבקש לדווח על מורים שעל פי הבנתכם נחשבים ל"אנטי ציוניים"...אני אגן עליכם כדי שתוכלו להציג את עמדתכם ולהתווכח עם מי שלא חושב כמוכם. אבל, מכאן עד לדיווח שנשמע כמו הלשנה...הדרך היא קצת מסוכנת.
הרי אתם יודעים שזה מתחיל עם מי שמפיץ רעיונות של העמותות, כמו "זוכרות" או "יש גבול", אך איש אינו יודע איפה זה מסתיים..."ציד המכשפות" אינו סולח לאף אחד. קריאה והתעניינות בעמדות שונות מהמקובלות עליכם ורצון להשפיע – כפי שאתם מנסים להשפיע – האם זה נחשב למעשה פסול? האם זה אסור, לפי דעתכם? כפי שאיני מתיימר להחזיק באמת ובצדק המוחלטים, גם אתם לאו. הרי אתם יודעים שיש מורים במגזר הערבי שאינם ציוניים? האם תשלחו אותם להתחנך מחדש? אני עליתי לארץ וגאה לומר שהגשמתי את הציונות הלכה למעשה. אני בחרתי לחיות במדינת היהודים. מהי העברה שהם, המורים הערבים הלא-ציוניים, עוברים? ...ויכול להיות גם מורים יהודים שלא חושבים כמונו, הציוניים, וטוענים שהפרויקט הציוני הסתיים ועכשיו יש מקום לחשוב על דגם אחר של מדינה...מה? אסור להם לחשוב אחרת?
אני בטוח שבשיעור ההוא באוניברסיטה שהמרצה הביא כמה מקורות שונים ומגוונים...דעות שונות וביקש לקיים דיון...באותו יום לא יכולתם להגיע כי הייתם צריכים לעבוד במשמרת. וכאשר סיפר המרצה כיצד ילידים סינים הלשינו על הוריהם בתקופת המהפכה, לא הייתם בכיתה כי נשארתם לשמור על אחיכם הקטן בבית.
...ובאשר למעשה דיווח על גבול ההלשנה...אני חושב שזה לא ממש יפה להלשין, אך אני מבחין בין הלשנה שנועדה לדווח על דבר פסול, כמו מעשה אלימות או התעללות, לבין הלשנה בגין דעות אחרות. נדמה לי כי להציג בפני כיתת תלמידים עובדות היסטוריות רבות, נרטיבים שונים, פרספקטיבות ופרשנויות על אירועים שהיו בהיסטוריה או אירועים שמתרחשים בהווה, אין בזה שום פסול, בתאני שעושים זאת מתוך יושר אינטלקטואלי, וטענות מבוססות. כך יוצרים תנאים להתפתחות שכלית, רגשית ומוסרית של התלמידים – היה אומר פרופ' צבי לם – מהאוניברסיטה העברית.
הרי אני מסכים אתכם כי מדינת ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית ושיש לחנך את הדור הצעיר לאהבת המולדת והמדינה...אך בחוק חינוך ממלכתי שהוא המסמך שעליו אתם מבססים את עמדתכם כתוב בסעיף (7) שיש "לחזק את כוח השיפוט והביקורת, לטפח סקרנות אינטלקטואלית, מחשבה עצמאית ויוזמה, ולפתח מודעות וערנות לתמורות ולחידושים" ואני מניח שאתם, כמוני, יודעים שכדי לטפח את הביקורתיות יש לשאול שאלות רבות, ולבקש מהתלמידים עצמם לשאול שאלות ולהציג פרספקטיבות שונות ולבקש לשקול את הדברים לא רק מבחינה רגשית, אלא גם רציונאלית ורק אחר כך לנקוט עמדה...וכל זה אינו נוגד מלהחזיק ערכים יהודים בסיסיים, כגון, כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶךּ, מָה שֶׁשָּׂנוּא עָלֶיךָ אַל תַּעֲשֶׂה לַחֲבֵרְךָ, ואהבת את רעך כמוך ועוד.
כשהייתי מורה בתיכון ניסיתי לעניין ולערב את התלמידים במה שקורה בחברה הישראלית...פעם אחת יחד עם מחנך אחר כינסנו את שכבה י"ב וקיימנו דיון פתוח ורחב שבו הצגנו שתי עמדות מנוגדות בנוגע לגיוס לצה"ל...מתוך הנחה שאין נושא שלא ניתן לדון עליו, כולל "הפרה הקדושה" של הגיוס לצה"ל. השמעת דעות אחרות רק מפרה ומכריח אותנו לחשוב על נימוקים טובים כדי לשכנע או להשתכנע.
מי שחושש לפתוח נושאים חברתיים רגישים לדיון בבית הספר כדי לערער אמיתות אקסיומטיות ומקובעות ומי שחושב שחינוך הוא רק הנחלה של ערכים, צפוי הוא להיזכר בזיכרונם של התלמידים כמי ש"לא סיפר" ו"הסתיר מאיתנו" – כך על-פי דברי הסטודנטים שלי באוניברסיטה. ...הרי אני סבור שאנו רוצים אזרחים חושבים, מתלבטים, שוקלים שיקולי-דעת, שואלים, לא הולכים שולל אחרי כל מבטיח הבטחות, מסתכלים על רווח והפסד, מתחשבים בזולת ועוד.
אם אחרי כל הדברים האלה נוצר הרושם והידיעה אצלכם שאני "מורה פוסט-ציוניי" או "אנטי- ציוני" אשמח לעמוד לדין בעוון אשמה זו ולהתגונן...אך אם, לפי הבנתכם, יש במילותיי דברים בגו, אשמח להמשיך את הדיאלוג אתכם.
בברכה
דר' גדי ראונר
מכשיר מורים להיסטוריה ואזרחות
בית הספר לחינוך
אוניברסיטת תל-אביב

מאמר אורח - דר' שמוליק כהן-שני

על זכויות הילד הפלסטיני והילד היהודי
אני מאמין של מחנך
(לקראת ספטמבר-פתיחת שנת הלימודים)
*אני מאמין שכל הילדים נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם ללא קשר לגזע, צבע, מין, שפה, דת השקפה פוליטית או אחרת, מוצא, רכוש, נכות, או כל סיבה אחרת, של הילדים, הוריהם או אפוטרופסיהם.
*אני מאמין שזכותם של הילד הפלסטיני ושל הילד היהודי לרמת חיים ההולמת את התפתחותו הגופנית, הנפשית, הרוחנית, המוסרית והחברתית.
* אני מאמין שזכותם של הילד היהודי ושל הילד הפלסטיני לחיות ברווחה בחיק משפחותיהם, תחת גפנם ותאנתם, ובמדינותיהם הריבוניות והעצמאיות.
* אני מאמין שהילד הפלסטיני והילד היהודי נולדו כדי לחיות באושר ולא למות כקורבנותיה של קנאות דתית, לא כשהידים מוסלמיים, ולא למען גבולות ההבטחה התנ"כיים של ארץ ישראל הגדולה.
* אני מאמין שזכותם של הילד היהודי ושל הילד הפלסטיני ליהנות משירותי בריאות ומשירותי חינוך ברמה גבוהה ככל שניתן ולא להיות למרמס תחת שלטונן של אליטות מושחתות עתירות עוצמה והון, המבקשות להשתלט על החברה ולמנוע את הזכות האוניברסאלית של רמת חיים גבוהה מהילדים.
* אני מאמין שזכותם של הילד הפלסטיני והילד היהודי לחיות בדו-קיום בשלום, לחלוק את ארץ ישראל, ליהנות מטובה ומאוצרותיה, לטפח ולפתח את משאביה לטובת עתידם המשותף.
* אני מאמין שהילד היהודי והילד הפלסטיני נועדו ללמוד כדי לרכוש השכלה ומיומנויות שיאפשרו להם לבנות כבישים, בתי חולים, רשתות טלפון וטלקומוניקציה, להתפיל מים, להקים רשתות חשמל ברחבי ארץ ישראל, ולא כדי להחריב אותה במלחמות.
* אני מאמין בזכותם של הילד הפלסטיני והילד היהודי לחינוך לשלום.

לולא הייתי מאמין בכל זאת, לא הייתי ראוי להיות אדם או מחנך.

* 'האני מאמין'' נכתב בשפת זכר, אך הוא מכוון בהערכה ובהוקרה רבה גם לילדה הפלסטינית והיהודית.

ד"ר שמוליק כהן-שני, מחנך והיסטוריון.

החינוך לזהות קולקטיבית מחפש מרחבים

לאחרונה נערך מחקר בסיאטל שבארצות הברית שבו השוו החוקרים כמה זמן השקיעו תושבי העיר בהליכה ספורטיבית לפני ואחרי בניית מסלולי הליכה. הם מצאו כי סלילת מסלולי הליכה חדשים לתושבים הביאה לעלייה משמעותית בפעילות ההליכה שלהם. במילים אחרות, יצירת תנאים הולמים ומתאימים לפעילות עודדה והגבירה את העיסוק ואת הפעילות.
באמצעות סיפור זה ננסח כעת את הסוגיה שמעסיקה אותנו במאמר קצר זה: כאנשי חינוך, כמחנכים וכמורים המבקשים לטפח את זהותם הקולקטיבית של תלמידנו (קרי, זהות לאומית, ;אזרחית, ישראלית, הומניסטית) עלינו ליצור תנאים בדמותם של "מסלולי הליכה" עבורם כדי שיוכלו לקיים מפגשים פוריים בינם לבין כל המטענים התרבותיים, החברתיים והסביבתיים שנגיש להם: הגות ומעשים, אירועים ודעות, סוגיות ואישים, ערכים ועמדות... יהודים וציוניים לאלה, ערבים ופלסטינים לאחרים, אזרחים, ישראלים והומניסטיים, לכל תלמידי המידנה ...ומהם "מסלולי הליכה"? מסלולי הליכה נסללים בתוך שדות, שטחים, מרכזים, קניונים, מגרשים, ו/ או נופים...או במילים אחרות: בכל מרחב שטומן בחובו תנאים, הזדמנויות או אפשרויות. מטרתם לגרום לסקרנות, להתעוררות ולמוטיבציה של הלומדים. אנו נצליח להפוך את החומר הלימודי ל"מרחבים בעלי מסלולי הליכה" כאשר נקיים פעילויות מאתגרות שיובילו להתנסויות מעשירות ומבנות זהות. רק כך נתמודד עם שאלות של זהות קולקטיבית שלא בדרך של הטפה ואינדוקטרינציה. על מנת להבין טוב יותר את השלבים הכרוכים במתווה הזה נציין אותם כך:
א. יצירת מרחבים של הזדמנויות
ב. עוררות ומוטיבציה
ג. פעילויות והתנסויות
ד. התמודדות עם שאלות של זהות
מתווה זה נובע משתי סיבות תיאורטיות אשר חשוב להכיר. הראשונה קשורה לשאלה הכללית כיצד מתרחשת הלמידה אצל הפרט. השנייה היא ייחודית וספציפית והיא פועל יוצא של ההגדרה שאנו מאמצים כאן בנוגע לשאלה כיצד נוצרת זהות.
(א) כיצד מתרחשת הלמידה? על פי פיאז'ה, הלמידה היא תהליך אישי של הפרט והיא מתרחשת כאשר הפרט בא במגע עם הסביבה הפיזית או החברתית. לפי כך, לא ניתן להעביר את הידע של מישהו אחד לשני "כמו שהוא" ולא ניתן להעתיק אותו במדויק. הפרט בונה או מבנה את הידע הייחודי שלו במוחו, בתוך מבנים מנטאליים הקיימים בראש של הלומד. מתפיסתו של פיאז'ה לגבי הלמידה התפתחה בימינו הגישה הקונסטרוקטיביסטית אשר מבינה כי הלמידה מתרחשת על-יד קישור או שיוך של הידע החדש לידע הישן במבנים מנטאליים קיימים. אם כך, תהליך הלמידה ככלל הוא קישור או חיבור של התנסויות, מושגים ו/ או רעיונות קיימים עם התנסות, מושג או עם רעיון חדש. כאשר יש דיס-הרמוניה, בלבול, חוסר נחת או בעיה הם נגרמים כתוצאה ממפגש בין הידע הקיים לידע החדש והם המניעים את הלמידה החותרת ליצירת איזון והרמוניה.
הדברים אינם חדשים. אל מול התפיסה המסורתית והמשורשרת של הוראה כפעילות הדיבור של המורה והלמידה כמעשה סביל של הלומד, צמחו גישות אלטרנטיביות שהתבססו על הידע החדש בפסיכולוגיה, בחקר המוח ובבינה מלאכותית במהלך שישים השנים האחרונות. הגות והתנסויות חינוכיות בחינוך המתקרא פאיידוצנטרי, פרוגרסיבי, מתקדם, אינטגרטיבי, דמוקרטי, קיבוצי, פתוח, פעלתני, רדיקלי, הצביעו על כיוונים כאלה, בצורה כזאת או אחרת של הצלחה.
(ב) זהות היא ידע, חבוי או גלוי, מודע או נסתר, הנושא בחובו נקיטת עמדה. שאלות וביטויי של זהות קולקטיבית הם, לדוגמה: לאיזו מסגרת לאומית, חברתית, אנושית אני שייך? מה מבדיל אותי מאחרים? מה הייחודי לי ולאחרים הדומים לי? מה הקשר שלי לתרבות הלאומית, לחברה שאני חי בה או לסביבה ? איזה מין אדם, בן לאום, אזרח אני? כיצד אני מבטא את הזהות הזאת? האם אני רואה את עצמי שותף פעיל? האם אני מודע לכך ויודע להסביר זאת? האם אני מחובר למסגרת באופן רגשי? מה אני עושה עם הזהות שלי? מהם הערכים הממלאים אותה? האם אני יודע על קיומן של התייחסויות שונות אליה? מה היחס שלי לנורמות ולטקסים הקיימים? מה היחס שלי למיתוסים לאומיים, לאמונות רווחות, לזיכרונות קולקטיביים מכוננים? ועוד.
מפרספקטיבה כזאת אנו טוענים כי ניתן לקיים הוראה יעילה ומשמעותית שנועדה לטפח את הזהות קולקטיבית בדרך של למידה קונסטרוקטיביסטית. סברה זו מתחזקת בבואנו להזכיר כאן את עיקרי הגישה הפסיכו-חברתית ביחס לזהות.
לפי ההשקפה הזאת האני כסובייקט מכונן את עצמי בתוך החברה והתרבות שבה הוא חי. על פי דויד וברטל (2009), "הזהות היא תוצר המפגש הדינאמי, המתמשך, המתהווה תמיד, בין המכלול הרחב ביותר של התרבות לתוכה נולד האדם (הערכים, הנורמות, הטקסים, הטקסטים, הסמלים, לוח השנה, השפה, הזיכרון וכו') לבין הרגשות, המחשבות וההתנהגויות שלו ביחס לתרבות הזו. המפגש הזה מתרחש אצל כל יחיד; אך בהיותו מתרחש אצל יחידים רבים מאוד, המודעים לכך שהוא מתרחש אצל יחידים רבים מאוד, התוצאה המצטברת היא התהוות הזהות הקולקטיבית."
מפגש בין הלומד לבין המכלול התרבותי, החברתי ו/ או הסביבתי, מפגש הנושא אופי דיאלוגי הוא היוצר או המטפח זהות. ולכן אפשר לומר שתמיד נוצרת זהות, גם אם לא קיים התיווך של גורם חיצוני כלשהו, כגון הורים או מורים. אך בבואנו לנקוט בפעולה מכוונת שנודעה להשפיע על הזהות, עלינו לתווך באמצעות הכוונה, שאלות, מטלות שנועדו לאפשר מפגש בין השניים. מכאן ניתן לומר, כפי שכבר נאמר לעיל, שדיאלוג של זהות מתקיים כאשר נוצרים הזדמנויות, מרחבים, מגרשי אימונים, מגרשי משחקים, מעבדות, שדות, נופים, שדות קרב, מסלולי חיים, מקומות פתוחים, טריטוריות ועוד ועוד אנלוגיות בין הלומד לבין החומר הלימודי.
כיצד הוראה אמורה להבנות זהות? כיצד הופכים נושא לימודי "משעמם" למרחב הזדמנויות לטיפוח הזהות? באחת הכיתות בהן צפיתי ראיתי כיצד זה קורה. בעשר הדקות האחרונות של השיעור, הייתי עד למהפך הקטן והצנוע שהתרחש בכיתה. המורה לימד פרק חובה באזרחות: שש גישות למדינת ישראל. בין איחורים לבין הפרעות, בין יציאות מאושרות ויזומות לבין משחקי פלאפונים, הוא עבר לשלב של הפעילויות והוא הוציא דף והכריז על עבודה בזוגות שבה כל זוג היה צריך לקרוא קטע מסוים, לזהות ולתת שם לגישה המוצגת. הקריאה הכיתתית של כל קטע הייתה איטית למדי והרוח המונוטונית של הפעילות התחילה לתת את אותותיה. גם המורה הבין זאת ולכן החליט לעבור לתרגיל הבא וכאן הוא הציג דילמה על פיה משחק כדורגל בינלאומי עומד להתקיים בערב ראש השנה וצריך לדון בכיתה האם לאפשר את קיומו או לאו. בהתחלה עמד המורה ו"שיחק פינג-פונג" עם תשובות התלמידים, על פי התבנית של המורה הכל-יודע, הכל-נותן והכל-מעניק. ובהמשך שנים, שלושה תלמידים התייחסו ונימקו את עמדתם ביחס לדילמה באמצעות מרכיבי תוכן מרכזיים של הנושא: מקומה של הדת במדינה, מהי יהדות בעיניי, מהן זכויות האזרח, מהו האופי הרצוי למדינת היהודים, מהי דמוקרטיה ועוד. ולפתע נהיה שקט. הקשבה שררה בכיתה. איש לא הוסיף לשחק עם הנייד שלו. ואמרתי לעצמי שהעברת השרביט אל "גנרל הכיתה" עשה את שלו. ברגע שהמורה יצר הזדמנות של דיון פתוח, זיהו התלמידים שהנושא מעניין ובעל משמעות כלשהי עבורם. התלמידים קיבלו אפשרות לבטא את עצמם, לשכנע אחד את השני, להשפיע על העמדות ולעסוק בזהות. וגם למורה היה חלק שווה במשחק ואפשרות להשפיע.
מהסיפור האישי, בחזרה להכללות. אחרי שקבענו מסגרת עיונית לעיסוק בזהות והצגנו דוגמה לאשר התרחש בכיתה נציג בהמשך דרכים אחדות מומלצות לעסוק במבני הזהות הקולקטיבית של הלומד. או במילים אחרות: מהם המרחבים החינוכיים שנועדו להביא להתמודדות של התלמיד עם הזהות הקולקטיבית שלו?
מרכז למידה – מרכז למידה הוא סביבה לימודית מתוכננת ומאורגנת מראש שבה החומר לימודי של נושא מסוים מרוכז כולו בצורה כזאת שגורמת לסקרנות ולעניין מצד הלומד. המרכז כולל פעילויות לימודיות מגוונות ומאתגרות. הלומד פועל במסגרת יחידנית, זוגית, קבוצתית, או בשילוב עם כמה מהן. שאלות זהות, כפי שהוצגו למעלה, מנוסחות על גבי כרטיסים ובהם טקסטים ומקורות מילוליים ו/ או חזותיים שאמורים לספק את המידע הדרוש.
מטלות ביצוע – מטלת ביצוע היא מטלה לימודית המציגה בעיה אשר פתרונה באה לידי ביטוי בהפקת מוצר, כגון, דגם, דף עיתון, מכתב, משחק, פרסומת וכו'. במטלת ביצוע התלמיד מדמה תפקוד כפי שהיה מתפקד בחיי היום-יום ולכן מטלות כאלה נקראות לפעמים מטלות אוטנטיות. דרך ביצוע המטלה יכול התלמיד ללמוד את הנושא. הביצוע מבטאת, הלכה למעשה, את הידע שנרכש. אין פתרון אחד בלבד.
הצגת שאלות פוריות – שאלות כאלה מוגדרות כשאלות פתוחות, מערערות, עשירות, רלוונטיות, טעונות מבחינה ערכית ומזמנות חקירה. למשל: "מי אתם?" "האם מדינת ישראל יכולה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית?", "האם מותר לנהגי המוניות לסרב לקחת בחורים יוצאי אתיופיה"? "האם היהודים הם עם נבחר?" ועוד.
שאילת שאלות – בדרך כלל המורים הם השואלים והתלמידים הם העונים. כאן אני מציעים לבקש מהתלמידים לשאול שאלות פתוחות על החומר. פעילות זאת דורשת רמת חשיבה מסדר גבוה וזו דרך מצוינת לבחון את ההבנה.
הצגת דילמות – דילמה היא מצב בו קיימות שתי חלופות גרועות באותה המידה שיש לבחור ביניהן. דילמה יוצרת מצב של התלבטות בין האדם לעצמו, והיא לרוב קשה מאוד לפתרון. ניתן לזהות בדילמה שני ערכים הבאים לידי התנגשות ביניהם. הבעת דעות ועמדות על-ידי המשתתפים והשמעת הנימוקים השונים מביאים לטיפוח הזהות. למשל, "האם על ישראל לשחרר מחבלים תמורת שחרורו של גלעד שליט?", "האם מותר להמר את הדת כדי לחיות?", "האם להלשין לנאצים על קיומה של מחתרת בגיטו כדי להציל אותו?" ועוד.
פתרון בעיות – שיטת למידה עצמית, על פי בעיות מורכבות, שבה הלומדים מכוונים את זמן למידתם וכן את היקף הלמידה ואת נושאי הלמידה ללא הרצאות או הכוונה אחרת, אלא על סמך דיונים קבוצתיים בבעיות מציאות שמוגשות להם.
דרכים נוספות לפעילויות כיתתיות או בית ספריות שאמורות לטפח זהות הן: דיונים של נקיטת עמדה, עבודות חקר, הצגת ועובדה עם חומר חזותי, משחקי תפקידים ומשחקי סימולציה, יצירת מצבים של אימות ועימות, יצירת חוויות, פרויקטים, עשייה ומעורבות בבית הספר ובקהילה, ניצול האמצעים הדיגיטליים – אתרי אינטרנט -, כתיבת בלוג – ערכית סקרים ועוד.
לסיכום יש לומר: אנו מכירים את עצמנו במפגש עם האחר. במקרה של הזהות הקולקטיבית, אנו מוצאים אחרים ואחרות בהיסטוריה ובתרבות, בסיפור, בנוף ובמקום, בסביבה. יחסי הגומלין האלה בונים את האישיות הקולקטיבית שלנו. אנו לומדים ומתפתחים כאשר מי או מה שעומד מולי "עושה לנו משהו", ברגש, בהכרה, במערכת הערכים שלנו, במוסר, ובקיצור, בזהות שלנו.
הצעד הראשון הוא להפוך את מושאי הלימוד, מה שקרוי התכנים או הנושאים או החומר הלימוד ל"מרחבים". זה דורש מאיתנו לחושב קצת אחרת על הדברים מבלי לוותר על מה שאנו רגילים לעשות. אנו יודעים ללמד חומר באמצעות הסברים, תיאורים והקנייה, בעיקר על-ידי מונולוג. אני מציע להקדיש חלק מהשיעור לדיאולוג בין התלמידים לבין החומר בתיווך המורה. מה זה דיאלוג? לא הדו-שיח שאנו רגילים אליו לפיו אנו שואלים שאלות קצרות וסגורות שמקבלות תשובות קצרות וסגורות, אלא שאלות פתוחות שדורשות מחשבה ברמה גבוהה יותר או הבעת עמדה, או הסתכלות פנימה. אני מציע לקיים הוראה מבוססת מרחבים שמזמנים דיאלוג כדי שהלמידה תהה משמעותית, יעילה ופורייה יותר. זה התנאי הראשון וההכרחי כדי שנוכל להתקדם.
יש תמיד לזכור שכל מערכת חינוך ובכל המשטרים ניסו להשפיע על הזהות. אנו מעוניינים ביצירת זהות קולקטיבית מאוזנת ובריאה. כיצד ימלא התלמיד את הזהות שלו? השאלות שיש לשאול הן: מה יש לעשות? מהו הראוי? כיצד יש לנמק את הבחירה ? מהן ההחלטות הנגזרות? מה טמון בהן? מכאן שיש קשר הדוק בין החינוך לזהות לבין החינוך הערכי.
עלינו לבנות מסלולי הליכה זהותיים וערכיים כדי שהתלמידים שלנו יתאמנו בהם עוד ועוד.

מאמר אורח - חני ברבש-פרל - להיות בני אדם – הוויכוח על הוראת אזרחות במדינת ישראל

הוויכוח על הוראת האזרחות בבתי הספר עולה לכותרות , וטוב שכך. השתקת הדיון בניסיון של דר' צבי צמרת, יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, לעקר את תחום הלימוד המרכזי והחשוב הזה תקל על מטרתו : לרוקן את מקצוע האזרחות מתוכנו ולהפכו לשלוב של לימודי יהדות, היסטוריה, של"ח וגיאוגרפיה. הכל רק כדי שלא יצטרכו בבתי הספר להתמודד עם נושאים הקשורים לדמוקרטיה, זכויות הפרט, זכויות המיעוטים ושאר נושאים לא נוחים בעליל.
אולי את ההבדל הבסיסי בגישות להוראת אזרחות ניתן לראות כבר בכותרת שנתן דר' צמרת להרצאה שלו במכון מופת בתל אביב במאי השנה: " האם לימודי אזרחות הופכים את תלמידנו לאזרחים טובים יותר של המדינה היהודית-דמוקרטית שלנו". לא האם לימודי האזרחות יהפכו אותם לבני אדם לפני הכל. לבני אדם שרגישים לזולת, לעוולות, לזכויות של האחר, לבני אדם עם סובלנות וסבלנות. לבני אדם לא אלימים שלא מסובבים את ראשם לצד (במקרה הטוב) כשהם נתקלים באלימות או עוול. לבני אדם שמבינים שיש לתרום לחברה אך יש דרכים רבות לעשות את זה. לבני אדם שיבינו שגם מי שאינו אזרח הוא בעל זכויות. לבני אדם שלא יוכלו לקבל הפלייה על רקע של דת, לאום, מין. פשוט לבני אדם. אבל מי צריך בני אדם? צבי צמרת רוצה כנראה "אזרחים טובים יותר למדינה" .
מתי הפסקנו להשתמש במילה בני אדם והמושג אזרח הפך לחזות הכל? ומהו אזרח טוב למדינתו? אזרח צייתן? אזרח שלא שואל שאלות? ומה ההבחנה הזו עושה לכל מי שאינו אזרח?
אותו חינוך לאזרחות שעולה עכשיו לכותרות חייב להכיל בתוכו את משמעויות המשטר הדמוקרטי, את הקשיים שעומדת בפניהם מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ואת החשיבות שבשמירה על איזון בין שני המרכיבים האלה המצויים עוד בהכרזת העצמאות. כן ישראל כמדינה יהודית וכמדינה דמוקרטית על כל המורכבות והבעיות שבהגדרה זו.
באותה הרצאה הוסיף דר צמרת שעדיף "שהתלמידים ירדו לעומק תולדות מדינת ישראל.. ולא יתווכחו על כותרות של אמש או של השבועות האחרונים".. אני לא רואה את הסתירה בין שני הדברים אך אני כן מזהה בדבריו חשש מהתמודדות עם המציאות. התהליכים שעוברים בשנים האחרונות על הציבור בישראל לא נוחים לדיון ואזכיר למי שאולי שכח רק כמה "פנינים: בשנה החולפת הוצע חוק הנאמנות- חוק שמחייב הצהרת נאמנות רק של מי שאינם יהודים. בשנה החולפת רבנים בצפת יצאו בקול גדול נגד השכרת ומכירת בתים לערבים ובפועל לא נעשה לרבנים דבר. השבוע ראש עיריית נצרת עילית הודיע כי הוא מתנגד להקמת מסגד בעירו בקול גדול . האם אלה הימים לוותר על הוראת המקצוע? האם אלה הימים לרוקן את תוכנו? (ולא אשאל איך הייתם מרגישים אם במדינה פלונית היו עולות אותן הצעות רק המילה ערבי הייתה מוחלפת ביהודי...)
כולנו אוהבים לשכוח אבל בסקר שפורסם בתחילת השנה בקרב בני נוער (סקר של מכון פרידריך אברט והמרכז לכלכלה מדינית ) עלו הנתונים מדאיגים: 60% מבני הנוער בגילאי 15-18 מעדיפים מנהיג חזק על פני שלטון החוק. 46% בעד שלילת זכויות בסיסיות מהאזרחים הערבים (כמו הזכות לבחור ולהיבחר). זו אמורה להיות אזעקה שתוביל לתגבור הוראת מקצוע האזרחות במתכונתו הנוכחית, הוראת עקרונות הגישה הדמוקרטית, עקרון שלטון החוק, זכויות המיעוט והפרט, הגבלת השלטון וזאת במקביל ללימוד השסעים במדינת ישראל , הקבוצות השונות הקיימות בה והמורכבות של החיים יחד . ללמוד את הדברים לא לברוח מהם. צבי צמרת רוצה "לכידות" כדבריו, זו לא תושג על ידי מצג שווא והסתרת המציאות, חיים משותפים יכולים להגיע רק דרך הבנת הבעיות וקבלת דרכים דמוקרטיות לפתרונן.
חני ברבש פרל היא סטודנטית להוראת אזרחות באוניברסיטת תל-אביב.

שיעור היסטוריה

במוצאי שבת האחרון במוזיאון תל-אביב
אחרי שחוויתי להיות בפיהם של קומץ החוליגנים
שעמדו וקיללו וזרקו רפש
על אנשי השמאל בהפגנה, עלי ועל אמא שלי
כאשר ניבולי הפה ופחי האשפה של מילים עפו לעברי
ושמעתי שאני בוגד ועריק, שצריך להוציא אותי להורג,
שאני שצריך להתבייש ואפילו למות, אך קודם
לבקש סליחה על כל מעשיי והתנהגותי האנטי-ישראלית
שלי כאזרח, כי צריכים לשלול ממני
את האזרחות ולהטיס אותי לאחת המדינות שלהם
וכאשר חשתי את העוינות הבוערת,
עד כדי רצח בעיניים...
שאלתי את עצמי איפה אני נמצא: האם זו תל-אביב 2011 או
סביליה 1936 או ברלין 1932, או אולי רומא 1922?

תואם דינור

הצעדים הנמרצים של יו"ר המזכירות הפדגוגית, ד"ר צבי צמרת, מכוונים למחוק את מקצוע האזרחות מהמפה החינוכית. בשנים האחרונות עבר המקצוע מהפך תוכני ודידקטי, שמטרתו להתאימו למציאות החברתית המשתנה ולהפוך אותו לעמוד אש ומגן הדמוקרטיה באמצעות חשיבה, חינוך, עשייה וקריאה למעורבות פעילה של מורים ותלמידים.

אלא שמגמה ברוכה זו אינה תואמת את תפישת ד"ר צמרת את המציאות. בניסיון לברר מה מניע אותו הגעתי למסקנה, שהוא רואה את עצמו בנעליו ובדמותו של מי שהיה שר החינוך והתרבות השלישי של מדינת ישראל בשנים 1951-1955, בן ציון דינור. דינור היה היסטוריון. במהלך כהונתו התקבל בכנסת חוק חינוך ממלכתי, ובהנחייתו גובשה תוכנית הלימודים הראשונה להיסטוריה, שהדגישה את המאבק והגאווה הלאומיים.

ישראל היתה אז בת שש, וגלים גלים של עולים מן המזרח פקדו אותה. על פי התפישה של כור ההיתוך, היה צורך לחנך וליצור אחידות והידמות ערכית בקרב אוכלוסיות העולים. ד"ר צמרת גם הוא היסטוריון, וחקר את הימים הראשונים של החינוך במדינה. ייתכן שהוא מאוהב במושא מחקרו, ואולי רואה את עצמו כמי שחי בימי קום המדינה ומאמין שביכולתו לשוב ולשחזר את מעשי הגיבור שלו.

המשותף לדינור ולצמרת הוא דאגה רבה לזהות הלאומית של התלמיד הישראלי והדגש על העבר הלאומי, על המסורת ועל מורשת. מדובר במשימה ראויה בעיני, אך צמרת אינו מודע לשינויי הזמן. מי שמבקש להיכנס לספרי ההיסטוריה לצד דינור אינו מודע לכך, שטיפוח הלאומיות בחברה שבה הרוח הלאומנית נושבת חמה, הוא חרב פיפיות. כוונותיו הטובות מעודדות את לובשי החולצות השחורות שבינינו.

אינני סבור, שהמדינה צריכה להתפרק מזכותה וחובתה לחנך את ילדיה על פי ערכיה הלאומיים ועל פי זהותה כמדינה יהודית. אך לצד זאת עליה לעודד חינוך המבוסס על דיון חופשי וביקורתי, על עצמה, על עברה ועל עתידה. עליה לספק מידע וכלי חשיבה ולבקש ממורים ותלמידים להתמודד עם ריבוי דעות ואינטרסים, השקפות ורצונות.

מקצוע האזרחות יכול לשמש כלי להנחלת הדמוקרטיה והרגישות המוסרית. את העם יש לאחד לא רק תחת הדגל וההמנון, אלא גם מסביב לערכים אלה. על צמרת להפסיק לרצות להיות דינור, להתבונן נכוחה במציאות הישראלית של 2011 ולהעניק לתלמידים חינוך לא רק יהודי, אלא גם דמוקרטי.

(פורסם בעתון הארץ, 7 ביוני 2011(