לאחרונה נערך מחקר בסיאטל שבארצות הברית שבו השוו החוקרים כמה זמן השקיעו תושבי העיר בהליכה ספורטיבית לפני ואחרי בניית מסלולי הליכה. הם מצאו כי סלילת מסלולי הליכה חדשים לתושבים הביאה לעלייה משמעותית בפעילות ההליכה שלהם. במילים אחרות, יצירת תנאים הולמים ומתאימים לפעילות עודדה והגבירה את העיסוק ואת הפעילות.
באמצעות סיפור זה ננסח כעת את הסוגיה שמעסיקה אותנו במאמר קצר זה: כאנשי חינוך, כמחנכים וכמורים המבקשים לטפח את זהותם הקולקטיבית של תלמידנו (קרי, זהות לאומית, ;אזרחית, ישראלית, הומניסטית) עלינו ליצור תנאים בדמותם של "מסלולי הליכה" עבורם כדי שיוכלו לקיים מפגשים פוריים בינם לבין כל המטענים התרבותיים, החברתיים והסביבתיים שנגיש להם: הגות ומעשים, אירועים ודעות, סוגיות ואישים, ערכים ועמדות... יהודים וציוניים לאלה, ערבים ופלסטינים לאחרים, אזרחים, ישראלים והומניסטיים, לכל תלמידי המידנה ...ומהם "מסלולי הליכה"? מסלולי הליכה נסללים בתוך שדות, שטחים, מרכזים, קניונים, מגרשים, ו/ או נופים...או במילים אחרות: בכל מרחב שטומן בחובו תנאים, הזדמנויות או אפשרויות. מטרתם לגרום לסקרנות, להתעוררות ולמוטיבציה של הלומדים. אנו נצליח להפוך את החומר הלימודי ל"מרחבים בעלי מסלולי הליכה" כאשר נקיים פעילויות מאתגרות שיובילו להתנסויות מעשירות ומבנות זהות. רק כך נתמודד עם שאלות של זהות קולקטיבית שלא בדרך של הטפה ואינדוקטרינציה. על מנת להבין טוב יותר את השלבים הכרוכים במתווה הזה נציין אותם כך:
א. יצירת מרחבים של הזדמנויות
ב. עוררות ומוטיבציה
ג. פעילויות והתנסויות
ד. התמודדות עם שאלות של זהות
מתווה זה נובע משתי סיבות תיאורטיות אשר חשוב להכיר. הראשונה קשורה לשאלה הכללית כיצד מתרחשת הלמידה אצל הפרט. השנייה היא ייחודית וספציפית והיא פועל יוצא של ההגדרה שאנו מאמצים כאן בנוגע לשאלה כיצד נוצרת זהות.
(א) כיצד מתרחשת הלמידה? על פי פיאז'ה, הלמידה היא תהליך אישי של הפרט והיא מתרחשת כאשר הפרט בא במגע עם הסביבה הפיזית או החברתית. לפי כך, לא ניתן להעביר את הידע של מישהו אחד לשני "כמו שהוא" ולא ניתן להעתיק אותו במדויק. הפרט בונה או מבנה את הידע הייחודי שלו במוחו, בתוך מבנים מנטאליים הקיימים בראש של הלומד. מתפיסתו של פיאז'ה לגבי הלמידה התפתחה בימינו הגישה הקונסטרוקטיביסטית אשר מבינה כי הלמידה מתרחשת על-יד קישור או שיוך של הידע החדש לידע הישן במבנים מנטאליים קיימים. אם כך, תהליך הלמידה ככלל הוא קישור או חיבור של התנסויות, מושגים ו/ או רעיונות קיימים עם התנסות, מושג או עם רעיון חדש. כאשר יש דיס-הרמוניה, בלבול, חוסר נחת או בעיה הם נגרמים כתוצאה ממפגש בין הידע הקיים לידע החדש והם המניעים את הלמידה החותרת ליצירת איזון והרמוניה.
הדברים אינם חדשים. אל מול התפיסה המסורתית והמשורשרת של הוראה כפעילות הדיבור של המורה והלמידה כמעשה סביל של הלומד, צמחו גישות אלטרנטיביות שהתבססו על הידע החדש בפסיכולוגיה, בחקר המוח ובבינה מלאכותית במהלך שישים השנים האחרונות. הגות והתנסויות חינוכיות בחינוך המתקרא פאיידוצנטרי, פרוגרסיבי, מתקדם, אינטגרטיבי, דמוקרטי, קיבוצי, פתוח, פעלתני, רדיקלי, הצביעו על כיוונים כאלה, בצורה כזאת או אחרת של הצלחה.
(ב) זהות היא ידע, חבוי או גלוי, מודע או נסתר, הנושא בחובו נקיטת עמדה. שאלות וביטויי של זהות קולקטיבית הם, לדוגמה: לאיזו מסגרת לאומית, חברתית, אנושית אני שייך? מה מבדיל אותי מאחרים? מה הייחודי לי ולאחרים הדומים לי? מה הקשר שלי לתרבות הלאומית, לחברה שאני חי בה או לסביבה ? איזה מין אדם, בן לאום, אזרח אני? כיצד אני מבטא את הזהות הזאת? האם אני רואה את עצמי שותף פעיל? האם אני מודע לכך ויודע להסביר זאת? האם אני מחובר למסגרת באופן רגשי? מה אני עושה עם הזהות שלי? מהם הערכים הממלאים אותה? האם אני יודע על קיומן של התייחסויות שונות אליה? מה היחס שלי לנורמות ולטקסים הקיימים? מה היחס שלי למיתוסים לאומיים, לאמונות רווחות, לזיכרונות קולקטיביים מכוננים? ועוד.
מפרספקטיבה כזאת אנו טוענים כי ניתן לקיים הוראה יעילה ומשמעותית שנועדה לטפח את הזהות קולקטיבית בדרך של למידה קונסטרוקטיביסטית. סברה זו מתחזקת בבואנו להזכיר כאן את עיקרי הגישה הפסיכו-חברתית ביחס לזהות.
לפי ההשקפה הזאת האני כסובייקט מכונן את עצמי בתוך החברה והתרבות שבה הוא חי. על פי דויד וברטל (2009), "הזהות היא תוצר המפגש הדינאמי, המתמשך, המתהווה תמיד, בין המכלול הרחב ביותר של התרבות לתוכה נולד האדם (הערכים, הנורמות, הטקסים, הטקסטים, הסמלים, לוח השנה, השפה, הזיכרון וכו') לבין הרגשות, המחשבות וההתנהגויות שלו ביחס לתרבות הזו. המפגש הזה מתרחש אצל כל יחיד; אך בהיותו מתרחש אצל יחידים רבים מאוד, המודעים לכך שהוא מתרחש אצל יחידים רבים מאוד, התוצאה המצטברת היא התהוות הזהות הקולקטיבית."
מפגש בין הלומד לבין המכלול התרבותי, החברתי ו/ או הסביבתי, מפגש הנושא אופי דיאלוגי הוא היוצר או המטפח זהות. ולכן אפשר לומר שתמיד נוצרת זהות, גם אם לא קיים התיווך של גורם חיצוני כלשהו, כגון הורים או מורים. אך בבואנו לנקוט בפעולה מכוונת שנודעה להשפיע על הזהות, עלינו לתווך באמצעות הכוונה, שאלות, מטלות שנועדו לאפשר מפגש בין השניים. מכאן ניתן לומר, כפי שכבר נאמר לעיל, שדיאלוג של זהות מתקיים כאשר נוצרים הזדמנויות, מרחבים, מגרשי אימונים, מגרשי משחקים, מעבדות, שדות, נופים, שדות קרב, מסלולי חיים, מקומות פתוחים, טריטוריות ועוד ועוד אנלוגיות בין הלומד לבין החומר הלימודי.
כיצד הוראה אמורה להבנות זהות? כיצד הופכים נושא לימודי "משעמם" למרחב הזדמנויות לטיפוח הזהות? באחת הכיתות בהן צפיתי ראיתי כיצד זה קורה. בעשר הדקות האחרונות של השיעור, הייתי עד למהפך הקטן והצנוע שהתרחש בכיתה. המורה לימד פרק חובה באזרחות: שש גישות למדינת ישראל. בין איחורים לבין הפרעות, בין יציאות מאושרות ויזומות לבין משחקי פלאפונים, הוא עבר לשלב של הפעילויות והוא הוציא דף והכריז על עבודה בזוגות שבה כל זוג היה צריך לקרוא קטע מסוים, לזהות ולתת שם לגישה המוצגת. הקריאה הכיתתית של כל קטע הייתה איטית למדי והרוח המונוטונית של הפעילות התחילה לתת את אותותיה. גם המורה הבין זאת ולכן החליט לעבור לתרגיל הבא וכאן הוא הציג דילמה על פיה משחק כדורגל בינלאומי עומד להתקיים בערב ראש השנה וצריך לדון בכיתה האם לאפשר את קיומו או לאו. בהתחלה עמד המורה ו"שיחק פינג-פונג" עם תשובות התלמידים, על פי התבנית של המורה הכל-יודע, הכל-נותן והכל-מעניק. ובהמשך שנים, שלושה תלמידים התייחסו ונימקו את עמדתם ביחס לדילמה באמצעות מרכיבי תוכן מרכזיים של הנושא: מקומה של הדת במדינה, מהי יהדות בעיניי, מהן זכויות האזרח, מהו האופי הרצוי למדינת היהודים, מהי דמוקרטיה ועוד. ולפתע נהיה שקט. הקשבה שררה בכיתה. איש לא הוסיף לשחק עם הנייד שלו. ואמרתי לעצמי שהעברת השרביט אל "גנרל הכיתה" עשה את שלו. ברגע שהמורה יצר הזדמנות של דיון פתוח, זיהו התלמידים שהנושא מעניין ובעל משמעות כלשהי עבורם. התלמידים קיבלו אפשרות לבטא את עצמם, לשכנע אחד את השני, להשפיע על העמדות ולעסוק בזהות. וגם למורה היה חלק שווה במשחק ואפשרות להשפיע.
מהסיפור האישי, בחזרה להכללות. אחרי שקבענו מסגרת עיונית לעיסוק בזהות והצגנו דוגמה לאשר התרחש בכיתה נציג בהמשך דרכים אחדות מומלצות לעסוק במבני הזהות הקולקטיבית של הלומד. או במילים אחרות: מהם המרחבים החינוכיים שנועדו להביא להתמודדות של התלמיד עם הזהות הקולקטיבית שלו?
מרכז למידה – מרכז למידה הוא סביבה לימודית מתוכננת ומאורגנת מראש שבה החומר לימודי של נושא מסוים מרוכז כולו בצורה כזאת שגורמת לסקרנות ולעניין מצד הלומד. המרכז כולל פעילויות לימודיות מגוונות ומאתגרות. הלומד פועל במסגרת יחידנית, זוגית, קבוצתית, או בשילוב עם כמה מהן. שאלות זהות, כפי שהוצגו למעלה, מנוסחות על גבי כרטיסים ובהם טקסטים ומקורות מילוליים ו/ או חזותיים שאמורים לספק את המידע הדרוש.
מטלות ביצוע – מטלת ביצוע היא מטלה לימודית המציגה בעיה אשר פתרונה באה לידי ביטוי בהפקת מוצר, כגון, דגם, דף עיתון, מכתב, משחק, פרסומת וכו'. במטלת ביצוע התלמיד מדמה תפקוד כפי שהיה מתפקד בחיי היום-יום ולכן מטלות כאלה נקראות לפעמים מטלות אוטנטיות. דרך ביצוע המטלה יכול התלמיד ללמוד את הנושא. הביצוע מבטאת, הלכה למעשה, את הידע שנרכש. אין פתרון אחד בלבד.
הצגת שאלות פוריות – שאלות כאלה מוגדרות כשאלות פתוחות, מערערות, עשירות, רלוונטיות, טעונות מבחינה ערכית ומזמנות חקירה. למשל: "מי אתם?" "האם מדינת ישראל יכולה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית?", "האם מותר לנהגי המוניות לסרב לקחת בחורים יוצאי אתיופיה"? "האם היהודים הם עם נבחר?" ועוד.
שאילת שאלות – בדרך כלל המורים הם השואלים והתלמידים הם העונים. כאן אני מציעים לבקש מהתלמידים לשאול שאלות פתוחות על החומר. פעילות זאת דורשת רמת חשיבה מסדר גבוה וזו דרך מצוינת לבחון את ההבנה.
הצגת דילמות – דילמה היא מצב בו קיימות שתי חלופות גרועות באותה המידה שיש לבחור ביניהן. דילמה יוצרת מצב של התלבטות בין האדם לעצמו, והיא לרוב קשה מאוד לפתרון. ניתן לזהות בדילמה שני ערכים הבאים לידי התנגשות ביניהם. הבעת דעות ועמדות על-ידי המשתתפים והשמעת הנימוקים השונים מביאים לטיפוח הזהות. למשל, "האם על ישראל לשחרר מחבלים תמורת שחרורו של גלעד שליט?", "האם מותר להמר את הדת כדי לחיות?", "האם להלשין לנאצים על קיומה של מחתרת בגיטו כדי להציל אותו?" ועוד.
פתרון בעיות – שיטת למידה עצמית, על פי בעיות מורכבות, שבה הלומדים מכוונים את זמן למידתם וכן את היקף הלמידה ואת נושאי הלמידה ללא הרצאות או הכוונה אחרת, אלא על סמך דיונים קבוצתיים בבעיות מציאות שמוגשות להם.
דרכים נוספות לפעילויות כיתתיות או בית ספריות שאמורות לטפח זהות הן: דיונים של נקיטת עמדה, עבודות חקר, הצגת ועובדה עם חומר חזותי, משחקי תפקידים ומשחקי סימולציה, יצירת מצבים של אימות ועימות, יצירת חוויות, פרויקטים, עשייה ומעורבות בבית הספר ובקהילה, ניצול האמצעים הדיגיטליים – אתרי אינטרנט -, כתיבת בלוג – ערכית סקרים ועוד.
לסיכום יש לומר: אנו מכירים את עצמנו במפגש עם האחר. במקרה של הזהות הקולקטיבית, אנו מוצאים אחרים ואחרות בהיסטוריה ובתרבות, בסיפור, בנוף ובמקום, בסביבה. יחסי הגומלין האלה בונים את האישיות הקולקטיבית שלנו. אנו לומדים ומתפתחים כאשר מי או מה שעומד מולי "עושה לנו משהו", ברגש, בהכרה, במערכת הערכים שלנו, במוסר, ובקיצור, בזהות שלנו.
הצעד הראשון הוא להפוך את מושאי הלימוד, מה שקרוי התכנים או הנושאים או החומר הלימוד ל"מרחבים". זה דורש מאיתנו לחושב קצת אחרת על הדברים מבלי לוותר על מה שאנו רגילים לעשות. אנו יודעים ללמד חומר באמצעות הסברים, תיאורים והקנייה, בעיקר על-ידי מונולוג. אני מציע להקדיש חלק מהשיעור לדיאולוג בין התלמידים לבין החומר בתיווך המורה. מה זה דיאלוג? לא הדו-שיח שאנו רגילים אליו לפיו אנו שואלים שאלות קצרות וסגורות שמקבלות תשובות קצרות וסגורות, אלא שאלות פתוחות שדורשות מחשבה ברמה גבוהה יותר או הבעת עמדה, או הסתכלות פנימה. אני מציע לקיים הוראה מבוססת מרחבים שמזמנים דיאלוג כדי שהלמידה תהה משמעותית, יעילה ופורייה יותר. זה התנאי הראשון וההכרחי כדי שנוכל להתקדם.
יש תמיד לזכור שכל מערכת חינוך ובכל המשטרים ניסו להשפיע על הזהות. אנו מעוניינים ביצירת זהות קולקטיבית מאוזנת ובריאה. כיצד ימלא התלמיד את הזהות שלו? השאלות שיש לשאול הן: מה יש לעשות? מהו הראוי? כיצד יש לנמק את הבחירה ? מהן ההחלטות הנגזרות? מה טמון בהן? מכאן שיש קשר הדוק בין החינוך לזהות לבין החינוך הערכי.
עלינו לבנות מסלולי הליכה זהותיים וערכיים כדי שהתלמידים שלנו יתאמנו בהם עוד ועוד.
יום רביעי, 31 באוגוסט 2011
יום ראשון, 12 ביוני 2011
מאמר אורח - חני ברבש-פרל - להיות בני אדם – הוויכוח על הוראת אזרחות במדינת ישראל
הוויכוח על הוראת האזרחות בבתי הספר עולה לכותרות , וטוב שכך. השתקת הדיון בניסיון של דר' צבי צמרת, יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, לעקר את תחום הלימוד המרכזי והחשוב הזה תקל על מטרתו : לרוקן את מקצוע האזרחות מתוכנו ולהפכו לשלוב של לימודי יהדות, היסטוריה, של"ח וגיאוגרפיה. הכל רק כדי שלא יצטרכו בבתי הספר להתמודד עם נושאים הקשורים לדמוקרטיה, זכויות הפרט, זכויות המיעוטים ושאר נושאים לא נוחים בעליל.
אולי את ההבדל הבסיסי בגישות להוראת אזרחות ניתן לראות כבר בכותרת שנתן דר' צמרת להרצאה שלו במכון מופת בתל אביב במאי השנה: " האם לימודי אזרחות הופכים את תלמידנו לאזרחים טובים יותר של המדינה היהודית-דמוקרטית שלנו". לא האם לימודי האזרחות יהפכו אותם לבני אדם לפני הכל. לבני אדם שרגישים לזולת, לעוולות, לזכויות של האחר, לבני אדם עם סובלנות וסבלנות. לבני אדם לא אלימים שלא מסובבים את ראשם לצד (במקרה הטוב) כשהם נתקלים באלימות או עוול. לבני אדם שמבינים שיש לתרום לחברה אך יש דרכים רבות לעשות את זה. לבני אדם שיבינו שגם מי שאינו אזרח הוא בעל זכויות. לבני אדם שלא יוכלו לקבל הפלייה על רקע של דת, לאום, מין. פשוט לבני אדם. אבל מי צריך בני אדם? צבי צמרת רוצה כנראה "אזרחים טובים יותר למדינה" .
מתי הפסקנו להשתמש במילה בני אדם והמושג אזרח הפך לחזות הכל? ומהו אזרח טוב למדינתו? אזרח צייתן? אזרח שלא שואל שאלות? ומה ההבחנה הזו עושה לכל מי שאינו אזרח?
אותו חינוך לאזרחות שעולה עכשיו לכותרות חייב להכיל בתוכו את משמעויות המשטר הדמוקרטי, את הקשיים שעומדת בפניהם מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ואת החשיבות שבשמירה על איזון בין שני המרכיבים האלה המצויים עוד בהכרזת העצמאות. כן ישראל כמדינה יהודית וכמדינה דמוקרטית על כל המורכבות והבעיות שבהגדרה זו.
באותה הרצאה הוסיף דר צמרת שעדיף "שהתלמידים ירדו לעומק תולדות מדינת ישראל.. ולא יתווכחו על כותרות של אמש או של השבועות האחרונים".. אני לא רואה את הסתירה בין שני הדברים אך אני כן מזהה בדבריו חשש מהתמודדות עם המציאות. התהליכים שעוברים בשנים האחרונות על הציבור בישראל לא נוחים לדיון ואזכיר למי שאולי שכח רק כמה "פנינים: בשנה החולפת הוצע חוק הנאמנות- חוק שמחייב הצהרת נאמנות רק של מי שאינם יהודים. בשנה החולפת רבנים בצפת יצאו בקול גדול נגד השכרת ומכירת בתים לערבים ובפועל לא נעשה לרבנים דבר. השבוע ראש עיריית נצרת עילית הודיע כי הוא מתנגד להקמת מסגד בעירו בקול גדול . האם אלה הימים לוותר על הוראת המקצוע? האם אלה הימים לרוקן את תוכנו? (ולא אשאל איך הייתם מרגישים אם במדינה פלונית היו עולות אותן הצעות רק המילה ערבי הייתה מוחלפת ביהודי...)
כולנו אוהבים לשכוח אבל בסקר שפורסם בתחילת השנה בקרב בני נוער (סקר של מכון פרידריך אברט והמרכז לכלכלה מדינית ) עלו הנתונים מדאיגים: 60% מבני הנוער בגילאי 15-18 מעדיפים מנהיג חזק על פני שלטון החוק. 46% בעד שלילת זכויות בסיסיות מהאזרחים הערבים (כמו הזכות לבחור ולהיבחר). זו אמורה להיות אזעקה שתוביל לתגבור הוראת מקצוע האזרחות במתכונתו הנוכחית, הוראת עקרונות הגישה הדמוקרטית, עקרון שלטון החוק, זכויות המיעוט והפרט, הגבלת השלטון וזאת במקביל ללימוד השסעים במדינת ישראל , הקבוצות השונות הקיימות בה והמורכבות של החיים יחד . ללמוד את הדברים לא לברוח מהם. צבי צמרת רוצה "לכידות" כדבריו, זו לא תושג על ידי מצג שווא והסתרת המציאות, חיים משותפים יכולים להגיע רק דרך הבנת הבעיות וקבלת דרכים דמוקרטיות לפתרונן.
חני ברבש פרל היא סטודנטית להוראת אזרחות באוניברסיטת תל-אביב.
אולי את ההבדל הבסיסי בגישות להוראת אזרחות ניתן לראות כבר בכותרת שנתן דר' צמרת להרצאה שלו במכון מופת בתל אביב במאי השנה: " האם לימודי אזרחות הופכים את תלמידנו לאזרחים טובים יותר של המדינה היהודית-דמוקרטית שלנו". לא האם לימודי האזרחות יהפכו אותם לבני אדם לפני הכל. לבני אדם שרגישים לזולת, לעוולות, לזכויות של האחר, לבני אדם עם סובלנות וסבלנות. לבני אדם לא אלימים שלא מסובבים את ראשם לצד (במקרה הטוב) כשהם נתקלים באלימות או עוול. לבני אדם שמבינים שיש לתרום לחברה אך יש דרכים רבות לעשות את זה. לבני אדם שיבינו שגם מי שאינו אזרח הוא בעל זכויות. לבני אדם שלא יוכלו לקבל הפלייה על רקע של דת, לאום, מין. פשוט לבני אדם. אבל מי צריך בני אדם? צבי צמרת רוצה כנראה "אזרחים טובים יותר למדינה" .
מתי הפסקנו להשתמש במילה בני אדם והמושג אזרח הפך לחזות הכל? ומהו אזרח טוב למדינתו? אזרח צייתן? אזרח שלא שואל שאלות? ומה ההבחנה הזו עושה לכל מי שאינו אזרח?
אותו חינוך לאזרחות שעולה עכשיו לכותרות חייב להכיל בתוכו את משמעויות המשטר הדמוקרטי, את הקשיים שעומדת בפניהם מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ואת החשיבות שבשמירה על איזון בין שני המרכיבים האלה המצויים עוד בהכרזת העצמאות. כן ישראל כמדינה יהודית וכמדינה דמוקרטית על כל המורכבות והבעיות שבהגדרה זו.
באותה הרצאה הוסיף דר צמרת שעדיף "שהתלמידים ירדו לעומק תולדות מדינת ישראל.. ולא יתווכחו על כותרות של אמש או של השבועות האחרונים".. אני לא רואה את הסתירה בין שני הדברים אך אני כן מזהה בדבריו חשש מהתמודדות עם המציאות. התהליכים שעוברים בשנים האחרונות על הציבור בישראל לא נוחים לדיון ואזכיר למי שאולי שכח רק כמה "פנינים: בשנה החולפת הוצע חוק הנאמנות- חוק שמחייב הצהרת נאמנות רק של מי שאינם יהודים. בשנה החולפת רבנים בצפת יצאו בקול גדול נגד השכרת ומכירת בתים לערבים ובפועל לא נעשה לרבנים דבר. השבוע ראש עיריית נצרת עילית הודיע כי הוא מתנגד להקמת מסגד בעירו בקול גדול . האם אלה הימים לוותר על הוראת המקצוע? האם אלה הימים לרוקן את תוכנו? (ולא אשאל איך הייתם מרגישים אם במדינה פלונית היו עולות אותן הצעות רק המילה ערבי הייתה מוחלפת ביהודי...)
כולנו אוהבים לשכוח אבל בסקר שפורסם בתחילת השנה בקרב בני נוער (סקר של מכון פרידריך אברט והמרכז לכלכלה מדינית ) עלו הנתונים מדאיגים: 60% מבני הנוער בגילאי 15-18 מעדיפים מנהיג חזק על פני שלטון החוק. 46% בעד שלילת זכויות בסיסיות מהאזרחים הערבים (כמו הזכות לבחור ולהיבחר). זו אמורה להיות אזעקה שתוביל לתגבור הוראת מקצוע האזרחות במתכונתו הנוכחית, הוראת עקרונות הגישה הדמוקרטית, עקרון שלטון החוק, זכויות המיעוט והפרט, הגבלת השלטון וזאת במקביל ללימוד השסעים במדינת ישראל , הקבוצות השונות הקיימות בה והמורכבות של החיים יחד . ללמוד את הדברים לא לברוח מהם. צבי צמרת רוצה "לכידות" כדבריו, זו לא תושג על ידי מצג שווא והסתרת המציאות, חיים משותפים יכולים להגיע רק דרך הבנת הבעיות וקבלת דרכים דמוקרטיות לפתרונן.
חני ברבש פרל היא סטודנטית להוראת אזרחות באוניברסיטת תל-אביב.
יום רביעי, 8 ביוני 2011
שיעור היסטוריה
במוצאי שבת האחרון במוזיאון תל-אביב
אחרי שחוויתי להיות בפיהם של קומץ החוליגנים
שעמדו וקיללו וזרקו רפש
על אנשי השמאל בהפגנה, עלי ועל אמא שלי
כאשר ניבולי הפה ופחי האשפה של מילים עפו לעברי
ושמעתי שאני בוגד ועריק, שצריך להוציא אותי להורג,
שאני שצריך להתבייש ואפילו למות, אך קודם
לבקש סליחה על כל מעשיי והתנהגותי האנטי-ישראלית
שלי כאזרח, כי צריכים לשלול ממני
את האזרחות ולהטיס אותי לאחת המדינות שלהם
וכאשר חשתי את העוינות הבוערת,
עד כדי רצח בעיניים...
שאלתי את עצמי איפה אני נמצא: האם זו תל-אביב 2011 או
סביליה 1936 או ברלין 1932, או אולי רומא 1922?
אחרי שחוויתי להיות בפיהם של קומץ החוליגנים
שעמדו וקיללו וזרקו רפש
על אנשי השמאל בהפגנה, עלי ועל אמא שלי
כאשר ניבולי הפה ופחי האשפה של מילים עפו לעברי
ושמעתי שאני בוגד ועריק, שצריך להוציא אותי להורג,
שאני שצריך להתבייש ואפילו למות, אך קודם
לבקש סליחה על כל מעשיי והתנהגותי האנטי-ישראלית
שלי כאזרח, כי צריכים לשלול ממני
את האזרחות ולהטיס אותי לאחת המדינות שלהם
וכאשר חשתי את העוינות הבוערת,
עד כדי רצח בעיניים...
שאלתי את עצמי איפה אני נמצא: האם זו תל-אביב 2011 או
סביליה 1936 או ברלין 1932, או אולי רומא 1922?
יום שלישי, 7 ביוני 2011
תואם דינור
הצעדים הנמרצים של יו"ר המזכירות הפדגוגית, ד"ר צבי צמרת, מכוונים למחוק את מקצוע האזרחות מהמפה החינוכית. בשנים האחרונות עבר המקצוע מהפך תוכני ודידקטי, שמטרתו להתאימו למציאות החברתית המשתנה ולהפוך אותו לעמוד אש ומגן הדמוקרטיה באמצעות חשיבה, חינוך, עשייה וקריאה למעורבות פעילה של מורים ותלמידים.
אלא שמגמה ברוכה זו אינה תואמת את תפישת ד"ר צמרת את המציאות. בניסיון לברר מה מניע אותו הגעתי למסקנה, שהוא רואה את עצמו בנעליו ובדמותו של מי שהיה שר החינוך והתרבות השלישי של מדינת ישראל בשנים 1951-1955, בן ציון דינור. דינור היה היסטוריון. במהלך כהונתו התקבל בכנסת חוק חינוך ממלכתי, ובהנחייתו גובשה תוכנית הלימודים הראשונה להיסטוריה, שהדגישה את המאבק והגאווה הלאומיים.
ישראל היתה אז בת שש, וגלים גלים של עולים מן המזרח פקדו אותה. על פי התפישה של כור ההיתוך, היה צורך לחנך וליצור אחידות והידמות ערכית בקרב אוכלוסיות העולים. ד"ר צמרת גם הוא היסטוריון, וחקר את הימים הראשונים של החינוך במדינה. ייתכן שהוא מאוהב במושא מחקרו, ואולי רואה את עצמו כמי שחי בימי קום המדינה ומאמין שביכולתו לשוב ולשחזר את מעשי הגיבור שלו.
המשותף לדינור ולצמרת הוא דאגה רבה לזהות הלאומית של התלמיד הישראלי והדגש על העבר הלאומי, על המסורת ועל מורשת. מדובר במשימה ראויה בעיני, אך צמרת אינו מודע לשינויי הזמן. מי שמבקש להיכנס לספרי ההיסטוריה לצד דינור אינו מודע לכך, שטיפוח הלאומיות בחברה שבה הרוח הלאומנית נושבת חמה, הוא חרב פיפיות. כוונותיו הטובות מעודדות את לובשי החולצות השחורות שבינינו.
אינני סבור, שהמדינה צריכה להתפרק מזכותה וחובתה לחנך את ילדיה על פי ערכיה הלאומיים ועל פי זהותה כמדינה יהודית. אך לצד זאת עליה לעודד חינוך המבוסס על דיון חופשי וביקורתי, על עצמה, על עברה ועל עתידה. עליה לספק מידע וכלי חשיבה ולבקש ממורים ותלמידים להתמודד עם ריבוי דעות ואינטרסים, השקפות ורצונות.
מקצוע האזרחות יכול לשמש כלי להנחלת הדמוקרטיה והרגישות המוסרית. את העם יש לאחד לא רק תחת הדגל וההמנון, אלא גם מסביב לערכים אלה. על צמרת להפסיק לרצות להיות דינור, להתבונן נכוחה במציאות הישראלית של 2011 ולהעניק לתלמידים חינוך לא רק יהודי, אלא גם דמוקרטי.
(פורסם בעתון הארץ, 7 ביוני 2011(
אלא שמגמה ברוכה זו אינה תואמת את תפישת ד"ר צמרת את המציאות. בניסיון לברר מה מניע אותו הגעתי למסקנה, שהוא רואה את עצמו בנעליו ובדמותו של מי שהיה שר החינוך והתרבות השלישי של מדינת ישראל בשנים 1951-1955, בן ציון דינור. דינור היה היסטוריון. במהלך כהונתו התקבל בכנסת חוק חינוך ממלכתי, ובהנחייתו גובשה תוכנית הלימודים הראשונה להיסטוריה, שהדגישה את המאבק והגאווה הלאומיים.
ישראל היתה אז בת שש, וגלים גלים של עולים מן המזרח פקדו אותה. על פי התפישה של כור ההיתוך, היה צורך לחנך וליצור אחידות והידמות ערכית בקרב אוכלוסיות העולים. ד"ר צמרת גם הוא היסטוריון, וחקר את הימים הראשונים של החינוך במדינה. ייתכן שהוא מאוהב במושא מחקרו, ואולי רואה את עצמו כמי שחי בימי קום המדינה ומאמין שביכולתו לשוב ולשחזר את מעשי הגיבור שלו.
המשותף לדינור ולצמרת הוא דאגה רבה לזהות הלאומית של התלמיד הישראלי והדגש על העבר הלאומי, על המסורת ועל מורשת. מדובר במשימה ראויה בעיני, אך צמרת אינו מודע לשינויי הזמן. מי שמבקש להיכנס לספרי ההיסטוריה לצד דינור אינו מודע לכך, שטיפוח הלאומיות בחברה שבה הרוח הלאומנית נושבת חמה, הוא חרב פיפיות. כוונותיו הטובות מעודדות את לובשי החולצות השחורות שבינינו.
אינני סבור, שהמדינה צריכה להתפרק מזכותה וחובתה לחנך את ילדיה על פי ערכיה הלאומיים ועל פי זהותה כמדינה יהודית. אך לצד זאת עליה לעודד חינוך המבוסס על דיון חופשי וביקורתי, על עצמה, על עברה ועל עתידה. עליה לספק מידע וכלי חשיבה ולבקש ממורים ותלמידים להתמודד עם ריבוי דעות ואינטרסים, השקפות ורצונות.
מקצוע האזרחות יכול לשמש כלי להנחלת הדמוקרטיה והרגישות המוסרית. את העם יש לאחד לא רק תחת הדגל וההמנון, אלא גם מסביב לערכים אלה. על צמרת להפסיק לרצות להיות דינור, להתבונן נכוחה במציאות הישראלית של 2011 ולהעניק לתלמידים חינוך לא רק יהודי, אלא גם דמוקרטי.
(פורסם בעתון הארץ, 7 ביוני 2011(
יום שבת, 14 במאי 2011
שיעור היסטוריה: ביצוע מושלם
...ושוב זה קורה... בלי הכנות מוקדמות...הפעם עולה על הבמה מורה חדשה ומציגה את השיעור שלך. הפעם זאת נ' שעומדת מול הכיתה ומדברת בביטחון גמור על ראשית התקופה העבאסית והחליפה מוחמד אל-באקר...דיבורה שוטף ורצוף וככל שעמידתה טובה יותר היא מתחילה להרגיש עוד יותר נוח והכושר הנרטיבי שלה הולך ומשתפר והיא משלבת סיפור קטן לתוך דבריה ויוצרת מתח של עוד ועוד...והיא עושה שימוש נכון ונבון בקול ובלוח הכיתה ורושמת את עיקרי הדברים בצורת עכביש, אלה הם מאפייניה של התקופה והיא גם ממחישה עם תמונות גדולות שהדפיסה וניילנה מבעוד מועד. ...ובין לבין נ' שואלת כמה שאלות חכמות כמו: "מה יכול להיות בתקופה מסוימת כדי שהיא תקרא תקופת זהב?" לבסוף היא גם מנצלת את המחשב ומקרינה כמה תמונות המראות את אמנות התקופה. נ' מסכמת את השיעור בצורה מקצועית, בדיוק בזמן, שתי דקות לפני הצלצול. עיקרי הדברים חוזרים להיות מוקדשים. ליבי מתמלא סיפוק וגאווה. זה היה יוצא מן הכלל. זה היה מצוין.
יום שלישי, 10 במאי 2011
על בחינת הבגרות ולימודי אזרחות בבית הספר – לא זאת הדרך
מבחן הבגרות האחרון באזרחות שבו נבחנו תלמידים בחורף תשע"א, 2011 (מספר השאלון 034114) הינו דוגמה מובהקת של חינוך מנותק מציאות ואי-רלוונטיות, נטילת חיים אמיתיים וריקונם לטובת ידע אקדמי נטול רגש וסובייקטיביות. תלמידים אינם עורכי דין ומטרת לימודי אזרחות איננה להכשיר אותם לכך. המערכת צריכה לטפח ולעודד בניית שיקולי דעת רציונאליים, הומניסטיים של האזרחים לעתיד והמבחן האמיתי הוא להציג עמדות בצורה מנומקת ומבוססת מידע בצפייה שהתנהגותם האזרחית תהיה כזאת.
כדי לבסס את הטענות שלי אציג תחילה את מטרות המקצוע כפי שנוסחו על-ידי משרד החינוך. אחר כך אבחן את האמצעים שמוצעים כדי להעריך אותן מטרות. אנתח את טופס בחינת הבגרות האחרונה במועד החורף תשע"א ואציין את נקודות החוזק והחולשה שלה. לבסוף אציג את דעתי בנוגע לדרכים בהן יש לנקוט כדי לבחון את השגת המטרות. אך, כאמור, תחילה מטרות המקצוע.
א. מהן המטרות להוראת אזרחות – מה מצופה שבוגר מערכת החינוך ידע/ ידע לעשות/ יתנהג כתוצאה מלימודי אזרחות בבית הספר?
המטרות ללימוד אזרחות בבית הספר כתובות במסמך תכנית הלימודים לאזרחות בחטיבה העליונה (תשס"ב, עמ' 10 – 11) והן:
המטרות להוראת אזרחות בביתה ספר תשס"ב
א. בתחום הידע וההבנה
- הקניית ידע על מרכיבי המערכת הפוליטית, החברתית והכלכלית בישראל
(התלמידים)... ילמדו את המשטר: עקרונותיו, מוסדותיו ודרך פעולתו.
...יכירו עובדות ונתונים שיסייעו להם להבין את אופי המשטר ואת בעיותיו.
...ידעו ויבינו מושגי יסוד נבחרים במדעי החברה ובמחשבה המדינית ויסתייעו בהם בבירור הנושאים השונים.
...יכירו את קשת הדעות בישראל בבעיות השנויות במחלוקת
- פיתוח הבנה מורכבותה של המערכת הפוליטית, החברתית והכלכלית
(התלמידים)...ילמדו לאתר מתחים והתנגשויות בין ערכים ועקרונות בינם לבין עצמם ובינם לבין המציאות ויעמדו על הקושי לממש ערכים ועקרונות.
...ילמדו לעקוב אחר מגמות ותהליכים פוליטיים, חברתיים וכלכליים.
...יבחינו בקשר ההדוק שבין תהליכים פוליטיים, חברתיים וכלכליים.
...ילמדו לבחון את הנושאים הנידונים מהיבטים שונים: כלכליים, חברתיים, משפטיים ופוליטיים.
...יוכלו להבין, לנתח ולהעריך את המציאות המורכבת הן הפוליטית והן החברתית.
...יבחנו את הנושאים מנקודות הראות של המגזרים והעדות השונות בחברה הישראלית ובעם היהודי.
...יבינו שביקורת ודו-שיח הם מאבני היסוד במדינה דמוקרטית.
...יבינו שפתרון הסכסוכים במדינה דמוקרטית ייעשה בדרכי שלום.
ב. בתחום המיומנויות והכישורים
(התלמידים) ...יישמו את העקרונות והמושגים שלמדו בבחינה ובהערכת המציאות הפוליטית והחברתית במדינה.
...יבחינו בין סוגי טקסטים ויתייחסו למידע המובא בהם מתוך שיקול דעת וביקורת.
...יבינו וינתחו לוחות, תרשימים וכיו"ב, יציגו ממצאים ויסיקו מסקנות מהנתונים
...יעבדו מידע – זיהוי, מיון, השוואה, ניתוח, מציאת קשרים.
...יסתמכו על נתונים ועובדות בניתוח של נושאים אקטואליים.
...יבחינו בין עובדות לבין השערות ופירושים.
...יבחינו בין הבעת עמדה לבין מסירת מידע.
...ינקטו עמדות מנומקות על בסיס ידע, יוכלו לצרוך מידע מאמצעי התקשורת באופן ביקרתי ומושכל.
...ילמדו להאזין לדעות שונות מדעותיהם ולהתייחס אליהן בצורה עניינית.
...יוכלו לאתר נקודות של הסכמה בתוך מחלוקת במגמה לצמצמה.
...יוכלו לקיים דיאלוג עם אחרים גם כאשר אין הסכמה.
...יוכלו לראות בעיה או תופעה על כל היבטיה ומורכבותה.
...יוכלו למתוח ביקורת מבוססת ומנומקת.
ג. בתחום העמדות
(התלמידים) ...יפנימו את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית .
...יטפחו זהות אזרחית לצד טיפוח זהותם הלאומית.
...יכירו בעובדת היות מדינת ישראל מדינת העם היהודי, ויבינו את מערכת הקשרים והמחויבות ההדדית בין מדינת ישראל לבין העם היהודי בתפוצות.
...יפנימו את ערכי הדמוקרטיה ויפעלו למימושם.
...יכירו בחשיבות כיבוד זכויות האדם והאזרח וזכויות המיעוטים ויפעלו למימושן.
...יטפחו רגישות ומוטיבציה להגנה על זכויות האדם בכלל ועל זכויותיהן של קבוצות חלשות ופגיעות בפרט.
...יהיו מוכנים למלא את חובותיהם ולעמוד על זכויותיהם.
...יהיו מעורבים בענייני הציבור בכלל ובענייני החברה שבה הם חיים בפרט.
...יפנימו את ערכי הפלורליזם והסובלנות.
כפי שניתן להתרשם מרשימה זאת מגוון המטרות הוא רחב וכולל מטרות בתחום הידע, המיומנויות האזרחיות הבסיסיות ונקיטת עמדה בסוגיות של זהות יהודית ואזרחית. עוד יש לציין כי מטרות אלה מתבססות על דו"ח קרמניצר משנת 1996. כזכור ועדה זאת חקרה ביסודיות את המשמעות של להיות אזרחים במדינה יהודית ודמוקרטית ומסקנותיה רלוונטיות עד היום.
למיטב הבנתי יש צורך לחזור ולהדגיש את קיומן של מטרות המקצוע, מכיוון שהן מהוות את מכלול הסיבות שבגללן נכלל המקצוע אזרחות בסילבוס הלאומי. ועוד: על פי המטרות, מוצעים ונכתבים התכנים שילמדו, הדרכים הדידקטיות שינקטו המורים בכיתות והצורות שבהן יבחנו התלמידים. ספר לימוד אינו תחליף לתכנית הלימודים ומטרותיה. בחינה מסכמת של החומר איננה התחנה האחרונה של הלימוד. בלהט הביצוע, נראה כי התהפכו היוצרות והאמצעים הפכו להיות מטרות ויעדים. אני מבקש ליצור כאן לסדר ישן/חדש את העניינים, סדר הגיוני: מה שצריך להנחות את העשייה של המערכת, של כותבי ספרי לימוד, של המורים המלמדים ושל כותבי הבחינות הוא המטרות של המקצוע.
ב. כיצד המערכת יודעת שהמטרות הושגו במלואן/ באופן חלקי/ כלל לא? כיצד המערכת מודדת הצלחה או כשלון? מבחנים חלקיים/ בחינת בגרות/ מטלת ביצוע אזרחות היא מקצוע שיש ללמד מחוץ לבית הספר...ברחוב, בבית הכלא, בבית המשפט, בשוק העירוני...שם צריכים התלמידים לפגוש את המציאות החברתיות ואת בעיותיה...לשוחח עם בני אדם ולשמוע את סיפורם, את מצוקתם, את הנרטיב שלהם. עליהם לאסוף מידע ועל בסיסו ללמוד. רק כך ניתן לחשוב על אזרחות פעילה, מעורבת ומחייבת. אזרחות איננה גוף ידע אקדמי קפוא בזמן שנועד להעניק ידיעות אנציקלופדיות נטולות הקשר חברתי. אזרחות נועדה להיות מקצוע ביצועי, ברמה אישית וברמה חברתית.
החתירה המתמדת לקראת השגתן של המטרות החינוכיות שהוצגו למעלה היא היא החינוך לאזרחות. שום מבחן כתוב ושום עבודת חקר לא תהוונה תחליף לדיאלוג שמורה יכול לקיים בכיתתו עם תלמידיו סביב סוגיות אזרחיות אקטואליות ורלוונטיות לחיי התלמיד כאזרח במדינה. על שיעורי אזרחות בבית הספר להיות מפגשים אזרחיים שבהם מועלות סוגיות אקטואליות, מקרים, עובדות, עקרונות, אידיאלים וגם עמדות פוליטיות. הם צריכים לשאוב ליצירת בוגרים בעלי עמדה והשקפת עולם, מושכלת, מנומקת, נטולת אמוציות גזעניות וערכים אנטי-הומניסטיים, שיעורים שבהם תנשב רוח אהבת האדם והמדינה בנימה של אמון ושל ביקורת גם יחד.
ג. מה שואלים ומה בודק מבחן הבגרות? ניתוח טופס 034114 – חורף תשע"א/ 2011
מבחן הבגרות שהורכב על-ידי משרד החינוך בנוי מארבעה פרקים. על התלמידים לבחור שמונה שאלות מתוך עשרים ולענות עליהן. מחצית השאלות המוצגות הן שאלות ידע (למשל, הצג שני מוסדות של מדינת ישראל המבטאים את האופי היהודי שלה). כדי לענות על שאלות אלה התלמיד צריך לזכור את החומר הנלמד. תלמידים בעלי זיכרון טוב לא יתקשו למצוא את התשובה הנכונה מתוך מאגר הידיעות שלהם. המחצית השנייה של השאלות הינן קטעי מקרים אשר מתוכם התלמיד צריך לציין ולהציג את זכויות האזרח המוצגות בהם ולהסביר כיצד זכויות אלה באות לדי ביטוי בקטע. במסגרת זאת יש גם פרק בו על התלמיד להציג חומר לימודי רחב יותר, כגון חוק השבות. כדי לענות על שאלות אלה יש צורך לזכור את החומר ולהבינו. רק השאלה האחרונה של המבחן, שאלה 20, אשר גם היא עומדת לבחירה, יש בקשה להביע את העמדה של התלמיד תוך הצגת טענה ושני נימוקים.
אז איזה סוג של שאלות שואלים במבחן הבגרות? כאמור, מחציתן שאלות ידע ומחציתן שאלות של זיהוי ("ציין") ושל ידע (הצג) המלוות בסוג מסוים של הבנה או אפילו יישום על פי הטקסונומיה של בלום ("הסבר כיצד זכות זאת בא לידי ביטוי בקטע"). מצב זה טוב יותר משאלון בחינת בגרות בהיסטוריה, למשל, ששם סוג השאלות הוא של ידע בלבד. אך הדבר אינו מנחם. האפשרות לחוות דעה בעניינים האזרחים המוצגים, כגון, זכויות הפרט, השסע הדתי, חוק השבות, מעמדן של יהודי התפוצות, ועוד נמנעת מהתלמידים. מדוע?
כששוב מסתכלים על המטרות להוראת אזרחות ומהי הדמות של הבוגר-האזרח הרצוי, הנני חושב ש"לדעת את החומר" הוא דבר בסיסי, להבין את החומר הוא דבר חשוב ומקדם, אך לקבוע עמדה מנומקת הוא הדבר ההכרחי. שום חינוך אזרחי משמעותי לא יתקיים בהיעדר הבעה ונקיטת עמדה מצד התלמיד, תוצאה של ידע ולימוד בסיסיים.
ולכן אני מציע שהפרק הבודק את הידע של התלמיד יתבצע באמצעות שאלות ידע "רגילות", אך הפרק שנועד לבחון את עמדותיו ייעשה עם ספרים פתוחים. התייחסות למקרה זה או אחר באמצעות כתיבת טענה והצגת נימוקים אישיים יכולה להיות מלווה בחומר עזר פתוח בלי חשש להעתקה.
הנני סבור שאם נשנה את שיטת הבגרות, נשנה גם את תהליך ההוראה ואת מה שאנו חושבים היא למידה משמעותית אצל התלמידים. בכיתות בית הספר יתקיימו בעיקר דיונים שבהם יצטרכו התלמידים לחוות דעה בצורה תרבותית ומסודרת. בסופו של דבר הם מביעים עמדות כאשר מסיימים את בית הספר ונכנסים למסלול האזרחות האמיתי, בשנת שירות, בצבא או בכל מקום בחברה. בית הספר צריך ללמד את התלמידים לחשוב ולשקול את האפשרויות השונות העומדות בפניהם, לברר מהם הערכים שמאחורי כל אחת מהעמדות...ועל התלמידים להחליט.
ד. לסיכום
לעסוק בענייני אזרחות ודמוקרטיה מתפרש על-יד יו"ר המזכירות הפדגוגית כעיסוק מפלג את העם על גבול החתרנות השמאלנית. דר' צמרת אינו מעוניין להכיר בחינוך לאזרחות פעילה כחינוך לערכי האדם. לדידו, מה שמפרק את החברה הוא הדיון הציבורי הפתוח, האי-הסכמה. עבורו פתרון הקסם למצב הקיים הוא הוספת ידע ביהדות. באמצעות מדיניות זאת, צמרת מקרב אלינו חברה לאומנית ובלתי סובלנית. אך לא רק הוא.
כאשר הגזענות נגד הזר והאחר משתוללת ברחוב, היחיד שמשפיע בצורה אפקטיבית ואמיתית ומעצב את הזהות היהודית, הציונית והאזרחית של ילדי ישראל הוא השר ליברמן ומפלגתו. הכלים החינוכיים העומדים לרשות אנשי החינוך לא מסוגלים לעמוד מולו ומתגלים כלא מתאימים במאבק על עיצוב הזהות. בזמן שהשר ליברמן ורבני ישראל משנים את המציאות בפועל, החינוך עומד בצד ושותק. לימודי אזרחות אשר נועדו להכשיר אזרחים מעורבים ובעלי תודעה דמוקרטית במדינה שמנסה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית מוכיחים את עצמם כלא משמעותיים, דווקא ברגע זה. הרי לכל תלמיד מן המניין מה שמעניין אותו הוא להצליח בבחינת הבגרות. לימודי אזרחות במתכונתם הנוכחית מנותקים מהמציאות החברתית והלאומית.
כדי לבסס את הטענות שלי אציג תחילה את מטרות המקצוע כפי שנוסחו על-ידי משרד החינוך. אחר כך אבחן את האמצעים שמוצעים כדי להעריך אותן מטרות. אנתח את טופס בחינת הבגרות האחרונה במועד החורף תשע"א ואציין את נקודות החוזק והחולשה שלה. לבסוף אציג את דעתי בנוגע לדרכים בהן יש לנקוט כדי לבחון את השגת המטרות. אך, כאמור, תחילה מטרות המקצוע.
א. מהן המטרות להוראת אזרחות – מה מצופה שבוגר מערכת החינוך ידע/ ידע לעשות/ יתנהג כתוצאה מלימודי אזרחות בבית הספר?
המטרות ללימוד אזרחות בבית הספר כתובות במסמך תכנית הלימודים לאזרחות בחטיבה העליונה (תשס"ב, עמ' 10 – 11) והן:
המטרות להוראת אזרחות בביתה ספר תשס"ב
א. בתחום הידע וההבנה
- הקניית ידע על מרכיבי המערכת הפוליטית, החברתית והכלכלית בישראל
(התלמידים)... ילמדו את המשטר: עקרונותיו, מוסדותיו ודרך פעולתו.
...יכירו עובדות ונתונים שיסייעו להם להבין את אופי המשטר ואת בעיותיו.
...ידעו ויבינו מושגי יסוד נבחרים במדעי החברה ובמחשבה המדינית ויסתייעו בהם בבירור הנושאים השונים.
...יכירו את קשת הדעות בישראל בבעיות השנויות במחלוקת
- פיתוח הבנה מורכבותה של המערכת הפוליטית, החברתית והכלכלית
(התלמידים)...ילמדו לאתר מתחים והתנגשויות בין ערכים ועקרונות בינם לבין עצמם ובינם לבין המציאות ויעמדו על הקושי לממש ערכים ועקרונות.
...ילמדו לעקוב אחר מגמות ותהליכים פוליטיים, חברתיים וכלכליים.
...יבחינו בקשר ההדוק שבין תהליכים פוליטיים, חברתיים וכלכליים.
...ילמדו לבחון את הנושאים הנידונים מהיבטים שונים: כלכליים, חברתיים, משפטיים ופוליטיים.
...יוכלו להבין, לנתח ולהעריך את המציאות המורכבת הן הפוליטית והן החברתית.
...יבחנו את הנושאים מנקודות הראות של המגזרים והעדות השונות בחברה הישראלית ובעם היהודי.
...יבינו שביקורת ודו-שיח הם מאבני היסוד במדינה דמוקרטית.
...יבינו שפתרון הסכסוכים במדינה דמוקרטית ייעשה בדרכי שלום.
ב. בתחום המיומנויות והכישורים
(התלמידים) ...יישמו את העקרונות והמושגים שלמדו בבחינה ובהערכת המציאות הפוליטית והחברתית במדינה.
...יבחינו בין סוגי טקסטים ויתייחסו למידע המובא בהם מתוך שיקול דעת וביקורת.
...יבינו וינתחו לוחות, תרשימים וכיו"ב, יציגו ממצאים ויסיקו מסקנות מהנתונים
...יעבדו מידע – זיהוי, מיון, השוואה, ניתוח, מציאת קשרים.
...יסתמכו על נתונים ועובדות בניתוח של נושאים אקטואליים.
...יבחינו בין עובדות לבין השערות ופירושים.
...יבחינו בין הבעת עמדה לבין מסירת מידע.
...ינקטו עמדות מנומקות על בסיס ידע, יוכלו לצרוך מידע מאמצעי התקשורת באופן ביקרתי ומושכל.
...ילמדו להאזין לדעות שונות מדעותיהם ולהתייחס אליהן בצורה עניינית.
...יוכלו לאתר נקודות של הסכמה בתוך מחלוקת במגמה לצמצמה.
...יוכלו לקיים דיאלוג עם אחרים גם כאשר אין הסכמה.
...יוכלו לראות בעיה או תופעה על כל היבטיה ומורכבותה.
...יוכלו למתוח ביקורת מבוססת ומנומקת.
ג. בתחום העמדות
(התלמידים) ...יפנימו את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית .
...יטפחו זהות אזרחית לצד טיפוח זהותם הלאומית.
...יכירו בעובדת היות מדינת ישראל מדינת העם היהודי, ויבינו את מערכת הקשרים והמחויבות ההדדית בין מדינת ישראל לבין העם היהודי בתפוצות.
...יפנימו את ערכי הדמוקרטיה ויפעלו למימושם.
...יכירו בחשיבות כיבוד זכויות האדם והאזרח וזכויות המיעוטים ויפעלו למימושן.
...יטפחו רגישות ומוטיבציה להגנה על זכויות האדם בכלל ועל זכויותיהן של קבוצות חלשות ופגיעות בפרט.
...יהיו מוכנים למלא את חובותיהם ולעמוד על זכויותיהם.
...יהיו מעורבים בענייני הציבור בכלל ובענייני החברה שבה הם חיים בפרט.
...יפנימו את ערכי הפלורליזם והסובלנות.
כפי שניתן להתרשם מרשימה זאת מגוון המטרות הוא רחב וכולל מטרות בתחום הידע, המיומנויות האזרחיות הבסיסיות ונקיטת עמדה בסוגיות של זהות יהודית ואזרחית. עוד יש לציין כי מטרות אלה מתבססות על דו"ח קרמניצר משנת 1996. כזכור ועדה זאת חקרה ביסודיות את המשמעות של להיות אזרחים במדינה יהודית ודמוקרטית ומסקנותיה רלוונטיות עד היום.
למיטב הבנתי יש צורך לחזור ולהדגיש את קיומן של מטרות המקצוע, מכיוון שהן מהוות את מכלול הסיבות שבגללן נכלל המקצוע אזרחות בסילבוס הלאומי. ועוד: על פי המטרות, מוצעים ונכתבים התכנים שילמדו, הדרכים הדידקטיות שינקטו המורים בכיתות והצורות שבהן יבחנו התלמידים. ספר לימוד אינו תחליף לתכנית הלימודים ומטרותיה. בחינה מסכמת של החומר איננה התחנה האחרונה של הלימוד. בלהט הביצוע, נראה כי התהפכו היוצרות והאמצעים הפכו להיות מטרות ויעדים. אני מבקש ליצור כאן לסדר ישן/חדש את העניינים, סדר הגיוני: מה שצריך להנחות את העשייה של המערכת, של כותבי ספרי לימוד, של המורים המלמדים ושל כותבי הבחינות הוא המטרות של המקצוע.
ב. כיצד המערכת יודעת שהמטרות הושגו במלואן/ באופן חלקי/ כלל לא? כיצד המערכת מודדת הצלחה או כשלון? מבחנים חלקיים/ בחינת בגרות/ מטלת ביצוע אזרחות היא מקצוע שיש ללמד מחוץ לבית הספר...ברחוב, בבית הכלא, בבית המשפט, בשוק העירוני...שם צריכים התלמידים לפגוש את המציאות החברתיות ואת בעיותיה...לשוחח עם בני אדם ולשמוע את סיפורם, את מצוקתם, את הנרטיב שלהם. עליהם לאסוף מידע ועל בסיסו ללמוד. רק כך ניתן לחשוב על אזרחות פעילה, מעורבת ומחייבת. אזרחות איננה גוף ידע אקדמי קפוא בזמן שנועד להעניק ידיעות אנציקלופדיות נטולות הקשר חברתי. אזרחות נועדה להיות מקצוע ביצועי, ברמה אישית וברמה חברתית.
החתירה המתמדת לקראת השגתן של המטרות החינוכיות שהוצגו למעלה היא היא החינוך לאזרחות. שום מבחן כתוב ושום עבודת חקר לא תהוונה תחליף לדיאלוג שמורה יכול לקיים בכיתתו עם תלמידיו סביב סוגיות אזרחיות אקטואליות ורלוונטיות לחיי התלמיד כאזרח במדינה. על שיעורי אזרחות בבית הספר להיות מפגשים אזרחיים שבהם מועלות סוגיות אקטואליות, מקרים, עובדות, עקרונות, אידיאלים וגם עמדות פוליטיות. הם צריכים לשאוב ליצירת בוגרים בעלי עמדה והשקפת עולם, מושכלת, מנומקת, נטולת אמוציות גזעניות וערכים אנטי-הומניסטיים, שיעורים שבהם תנשב רוח אהבת האדם והמדינה בנימה של אמון ושל ביקורת גם יחד.
ג. מה שואלים ומה בודק מבחן הבגרות? ניתוח טופס 034114 – חורף תשע"א/ 2011
מבחן הבגרות שהורכב על-ידי משרד החינוך בנוי מארבעה פרקים. על התלמידים לבחור שמונה שאלות מתוך עשרים ולענות עליהן. מחצית השאלות המוצגות הן שאלות ידע (למשל, הצג שני מוסדות של מדינת ישראל המבטאים את האופי היהודי שלה). כדי לענות על שאלות אלה התלמיד צריך לזכור את החומר הנלמד. תלמידים בעלי זיכרון טוב לא יתקשו למצוא את התשובה הנכונה מתוך מאגר הידיעות שלהם. המחצית השנייה של השאלות הינן קטעי מקרים אשר מתוכם התלמיד צריך לציין ולהציג את זכויות האזרח המוצגות בהם ולהסביר כיצד זכויות אלה באות לדי ביטוי בקטע. במסגרת זאת יש גם פרק בו על התלמיד להציג חומר לימודי רחב יותר, כגון חוק השבות. כדי לענות על שאלות אלה יש צורך לזכור את החומר ולהבינו. רק השאלה האחרונה של המבחן, שאלה 20, אשר גם היא עומדת לבחירה, יש בקשה להביע את העמדה של התלמיד תוך הצגת טענה ושני נימוקים.
אז איזה סוג של שאלות שואלים במבחן הבגרות? כאמור, מחציתן שאלות ידע ומחציתן שאלות של זיהוי ("ציין") ושל ידע (הצג) המלוות בסוג מסוים של הבנה או אפילו יישום על פי הטקסונומיה של בלום ("הסבר כיצד זכות זאת בא לידי ביטוי בקטע"). מצב זה טוב יותר משאלון בחינת בגרות בהיסטוריה, למשל, ששם סוג השאלות הוא של ידע בלבד. אך הדבר אינו מנחם. האפשרות לחוות דעה בעניינים האזרחים המוצגים, כגון, זכויות הפרט, השסע הדתי, חוק השבות, מעמדן של יהודי התפוצות, ועוד נמנעת מהתלמידים. מדוע?
כששוב מסתכלים על המטרות להוראת אזרחות ומהי הדמות של הבוגר-האזרח הרצוי, הנני חושב ש"לדעת את החומר" הוא דבר בסיסי, להבין את החומר הוא דבר חשוב ומקדם, אך לקבוע עמדה מנומקת הוא הדבר ההכרחי. שום חינוך אזרחי משמעותי לא יתקיים בהיעדר הבעה ונקיטת עמדה מצד התלמיד, תוצאה של ידע ולימוד בסיסיים.
ולכן אני מציע שהפרק הבודק את הידע של התלמיד יתבצע באמצעות שאלות ידע "רגילות", אך הפרק שנועד לבחון את עמדותיו ייעשה עם ספרים פתוחים. התייחסות למקרה זה או אחר באמצעות כתיבת טענה והצגת נימוקים אישיים יכולה להיות מלווה בחומר עזר פתוח בלי חשש להעתקה.
הנני סבור שאם נשנה את שיטת הבגרות, נשנה גם את תהליך ההוראה ואת מה שאנו חושבים היא למידה משמעותית אצל התלמידים. בכיתות בית הספר יתקיימו בעיקר דיונים שבהם יצטרכו התלמידים לחוות דעה בצורה תרבותית ומסודרת. בסופו של דבר הם מביעים עמדות כאשר מסיימים את בית הספר ונכנסים למסלול האזרחות האמיתי, בשנת שירות, בצבא או בכל מקום בחברה. בית הספר צריך ללמד את התלמידים לחשוב ולשקול את האפשרויות השונות העומדות בפניהם, לברר מהם הערכים שמאחורי כל אחת מהעמדות...ועל התלמידים להחליט.
ד. לסיכום
לעסוק בענייני אזרחות ודמוקרטיה מתפרש על-יד יו"ר המזכירות הפדגוגית כעיסוק מפלג את העם על גבול החתרנות השמאלנית. דר' צמרת אינו מעוניין להכיר בחינוך לאזרחות פעילה כחינוך לערכי האדם. לדידו, מה שמפרק את החברה הוא הדיון הציבורי הפתוח, האי-הסכמה. עבורו פתרון הקסם למצב הקיים הוא הוספת ידע ביהדות. באמצעות מדיניות זאת, צמרת מקרב אלינו חברה לאומנית ובלתי סובלנית. אך לא רק הוא.
כאשר הגזענות נגד הזר והאחר משתוללת ברחוב, היחיד שמשפיע בצורה אפקטיבית ואמיתית ומעצב את הזהות היהודית, הציונית והאזרחית של ילדי ישראל הוא השר ליברמן ומפלגתו. הכלים החינוכיים העומדים לרשות אנשי החינוך לא מסוגלים לעמוד מולו ומתגלים כלא מתאימים במאבק על עיצוב הזהות. בזמן שהשר ליברמן ורבני ישראל משנים את המציאות בפועל, החינוך עומד בצד ושותק. לימודי אזרחות אשר נועדו להכשיר אזרחים מעורבים ובעלי תודעה דמוקרטית במדינה שמנסה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית מוכיחים את עצמם כלא משמעותיים, דווקא ברגע זה. הרי לכל תלמיד מן המניין מה שמעניין אותו הוא להצליח בבחינת הבגרות. לימודי אזרחות במתכונתם הנוכחית מנותקים מהמציאות החברתית והלאומית.
יום שני, 4 באפריל 2011
כנות ויושר
היום הגעתי לכיתה כמה דקות לפני תחילת השיעור
והסטודנטית א' ניגשה אלי ואמרת לי כך:
"אני רשומה לקורס שלך, אך לפני שבוע
לא הגעתי מכיוון שנרדמתי..."
קטעתי את א' בדיבורה והשלמתי את המשפט:
..."בטח עבדת עד מאוחר ולא התעוררת או אולי היית במסיבה
ולא קמת..."
אבל א' שללה את כל האפשרויות האלה והמשיכה במשפטה...
" לא. פשוט נרדמתי ורק שמעתי את השעון
ברבע לשתיים-עשרה וזה היה כבר מאוחר".
הודיתי לא' על כנותה ועל יושרה...
על כך שהיא הייתה יכולה לשקר ולומר לי כל מיני תירוצים
כאלה או אחרים...אבל א' החליטה לא לשקר ולומר את האמת
ולהתנצל...
...ואני מתהלך עם הא' הזאת וחושב שעוד לא אבדה תקוותנו.
13 בנובמבר 2008
והסטודנטית א' ניגשה אלי ואמרת לי כך:
"אני רשומה לקורס שלך, אך לפני שבוע
לא הגעתי מכיוון שנרדמתי..."
קטעתי את א' בדיבורה והשלמתי את המשפט:
..."בטח עבדת עד מאוחר ולא התעוררת או אולי היית במסיבה
ולא קמת..."
אבל א' שללה את כל האפשרויות האלה והמשיכה במשפטה...
" לא. פשוט נרדמתי ורק שמעתי את השעון
ברבע לשתיים-עשרה וזה היה כבר מאוחר".
הודיתי לא' על כנותה ועל יושרה...
על כך שהיא הייתה יכולה לשקר ולומר לי כל מיני תירוצים
כאלה או אחרים...אבל א' החליטה לא לשקר ולומר את האמת
ולהתנצל...
...ואני מתהלך עם הא' הזאת וחושב שעוד לא אבדה תקוותנו.
13 בנובמבר 2008
הירשם ל-
רשומות (Atom)