לימודי אזרחות בבית הספר –
הפספוס הגדול
שרון רוקני שמר וגדי ראונר
עיתוני הבוקר מדווחים על הפגישה בין ראש הממשלה
לבין נשיאת בית המשפט העליון בנוגע ליחסים בין הרשות המבצעת לרשות השופטת. הם גם
מספרים על הדיונים בכנסת בעקבות הקריאה הראשונה של חוק הלאום. מי צריך ספר לימוד
באזרחות כשהחיים הפוליטיים ודיווחי חדשות עליהם מספקים את תכני הלימוד הנדרשים
באופן מיידי, טרי, עכשווי, מעודכן? אלא שרבים מהמופקדים על לימודי אזרחות פוסחים
על החיים ומעדיפים טקסטים מצוחצחים, נטולי חיות כגון המצוי בספרי הלימוד או
בדוגמאות דמיוניות שבאתרים אזרחות שונים. הבריחה מהמציאות, מהדוגמאות המלכלכות,
מהמקרים האמיתיים הופכת את לימודי האזרחות לעקרים ולנטולי משמעות. בסופו של דבר
התלמידים מסיימים את בחינת הבגרות והם מסוגלים לדקלם את ההצהרה לכל באי העולם בדבר
זכויות האדם או את תכני מגילת העצמאות, הם יכולים לזכור ולומר מהם ששת עקרונות של
המשטר הדמוקרטי או לזהות את ההבדלים בין עבריינות פלילית, שלטונית ואידיאולוגית. לזכור,
לזהות או לדקלם, אל לא ממש להבין. כך הופכים לימודי אזרחות לדומים יותר למכינת-זוטא
המכשירה להיכרות עם המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל. במובן זה ידעו מעטים
שבין התלמידים המצטיינים להציג את ה"בעד והנגד" לכל עמדה אפשרית, שהרי
כל עמדה היא לגיטימית ושוות משקל מוסרית-ערכית, כל עוד ניתן למצוא לה עיגון בחומר
הלימוד. כאשר שאלנו תלמידי כיתה י"ב בבית ספר במרכז הארץ מה הקשר בין פסקת
ההתגברות לבין מהותה של הדמוקרטיה, הם הסתכלו אלינו כאילו נפלנו מהשמיים. החשוב בבית
הספר הוא "לדעת את החומר", לדעת בלי בהכרח להבין אותו לעומק, בלי לקשר
אותו למה שקורה בעולם או בחיים הפוליטיים של המדינה, בלי להבין משמעותיות. הלימוד נעשה
בצורה סטרילית מכיוון שמרבית המורים חוששים מלהיכנס לסיטואציות מורכבות ולדיונים
שיכולים להתפתח למחלוקות אידיאולוגיות קשות או לאנדרלמוסיה בכיתה. מחוץ לכותלי
הכיתה אושיות המשטר הדמוקרטי עוברות טלטלה שמשנה הלכה למעשה את פניה של הזירה
הציבורית, החברתית והפוליטית שלנו, ובו בזמן בשיעורי אזרחות רבים טרודים המורים
בלהספיק את החומר. פרשת אדם ורטה לימדה את המורים לאזרחות שעדיף להחריש מלהסתכן
בדיון ערכי סוער, שבמסגרתו מותר – למורה כמו גם לתלמיד – לבטא במרחב הכיתתי את
דעותיו האותנטיות המנומקות והשנויות במחלוקת. שם, אפילו תחת שר חינוך "טולרנטי"
כביכול – השר שי פירון – נקראו למעשה המורים לברוח מהמחלוקות והשסעים שבליבת
המציאות שלנו.
כך מרוקנים את המקצוע מכל משמעות. כך
מרחיקים את התלמידים מן האפשרות לצלול לתוך המציאות החברתית באמצעות דיונים
מסודרים, הצגת ריבוי דעות והבעתן על-ידי התנסויות חינוכיות כגון ניסוח טענות או
שאילת שאלות.
זאת ועוד. לימודי אזרחות הם ההזדמנות החד-פעמית
הקיימת במערכת החינוך בכדי לקיים דיאלוג פורה עם התלמידים בענייני ערכים: על מה
שראוי מבחינה אישית ועל כיצד החברה שלנו צריכה להיות. זאת ההזדמנות לבחון עמדות
ולחשוף אינטרסים כדי לאמן את החשיבה הביקורתית של התלמידים, כי דמוקרטיה ללא
אזרחים ביקורתיים המתמודדים עם מלוא המשמעויות של עמדותיהם איננה דמוקרטיה מהותית.
זאת גם ההזדמנות לפתח את החשיבה המוסרית של התלמידים ולבקש לנקוט עמדה לגבי סוגיות
חברתיות עכשוויות. מכאן עולה שיש לראות את שיעור אזרחות כשיעור חברה או כשיעור
חינוך, שיעור שבו מגרש האימונים הכיתתי נפתח למפגש ולדיון בין ערכים שונים, לא רק
בין "תבניות ידע" שמהותן רשימות של המושגים והזכויות האזרחיות המעוגנות
בחוקי המדינה. הוראת המקצוע מבלי להידרש חלילה להבעת עמדה ערכית מצד איש ההוראה
בנושאים מורכבים או "נפיצים" מדי, פוליטית, חברתית, וערכית מונעת
מהתלמידים להתכונן לחיי אזרחות של אכפתיות ומעורבות.
לימודי
אזרחות המאופיינים בניתוק מהמציאות ובהיעדר דיון ערכי נהפכים ל"עוד מקצוע
לימודי" ולא למרחב לצמיחה אישית וחברתית. זה פספוס. אך אל דאגה, על זה לא
תקום וועדת חקירה ממלכתית.
שרון רוקני שמר היא משפטנית וסטודנטית בבית
הספר לחינוך של אוניברסיטת תל-אביב
ד"ר גדי ראונר עוסק בהכשרת מורים
לאזרחות באוניברסיטת תל אביב
