יום רביעי, 15 ביולי 2015

 שיעור משמעותי בהיסטוריה: הקניית מידע, טיפוח החשיבה והתמודדות עם ערכים 

ההוראה הבית ספרית נתפסת בדרך כלל כהעברת חומר. המורים אומרים שהם מעבירים שיעור ולא שמלמדים שיעור. בדרך כלל הצגת המידע על-ידי המורה תופס את המקום המרכזי של השיעור. השיעור בנוי כמסירה פרונטאלית והטענה הנשמעת מפיהם של המורים היא "קודם כל ידע" (למעשה הם מדברים על מידע ולא על ידע), וכי אין זמן לעסוק בהיבטים שונים, בשאלות חשובות או בדיונים על הנושא.

השאלה המרכזית והמטרידה היא כיצד בונים שיעור שבו מעורבים כל המרכיבים הנחוצים כדי לקיים שיעור בעל משמעות עבוד התלמידים. ברצוני להציג כאן דגם מעגלי- ספירלי של שיעור היסטוריה המורכב משלושה חלקים: (1) הקניית מידע; (2) טיפוח חשיבה מסדר גבוה ו-(3) התמודדות עם ערכים וזהות. 

הדגם הוא מעגלי וספירלי מכיוון שנפתח בשאלה היסטורית פתוחה המהווה יסוד מארגן של השיעור ואותה יש לחקור במהלכו, והוא נסגר עם העלאת השאלה בסוף השיעור ומתן תשובות אפשרויות. למשל: צ'מברליין – איש חזון או איש תמים?; העלייה הגדולה: מי צריך להגיד תודה? העולים למדינה או המדינה לעולים?; המהפכה התעשייתית: ברכה או קללה? וכו'. לשאלות האלה אין תשובה חד-משמעית אחת. ההצעה היא לבנות מערך שיעור הנושא שלושת ההיבטים המוזכרים למעלה: (1) מידע על תכנים היסטוריים, (2) טיפוח חשיבה מסדר גבוה באמצעות נקיטת אסטרטגיית הוראה מפעילה ו-(3) דיון מסכם המכוון לטפח את המבנה הערכי- מוסרי של התלמיד ואולי גם את המבנה הזהותי שלו.

על מה נשען דגם כזה? הדגם המוצע אינו המצאה ואינו חורג מגבולות המוכר. הוא ביטוי נאמן לסעיפים הכתובים בחוק חינוך ממלכתי (1953, תיקון 2000) ביחס ליעדי החינוך. במסמך מכונן זה ניתן למצוא התייחסות למצופה ממערת החינוך ביחס לשלושת ההיבטים המדוברים: (1) מידע, (2) חשיבה ו- (3) ערכים. היבטים אלה מעובדים ומנוסחים כמטרות החינוך של מדינת ישראל. בחוק הזה כתוב שמטרות החינוך הן לא רק לימוד תולדות העם, הארץ והמדינה, אלא גם טיפוח האישיות והיכולות הטמונות בילדים וגם טיפוח ערכים של מעורבות, כבוד, אחריות וכו'. 

"השילוש הקדוש" נשמר על-ידי משרד החינוך בבואו לנסח את מטרות הוראת המקצועות השונים בבית הספר וביניהם, מסמך המטרות להוראת ההיסטוריה בבית הספר. זהו מסמך שהופיע בשנות ה- 70 של המאה הקודמת והוא מלווה גרסאות שונות של תכנית הלימודים להיסטוריה. המסמך פורס את הכוונות, הציפיות והיעדים של המשרד והוא מבטא את העמדה הרשמית של משרד החינוך בנוגע למטרות הוראת ההיסטוריה בבית הספר. אלה הן המטרות שאמורות להיות מושגות על-ידי תלמידי בית הספר, בתום שתיים-עשרה שנות לימוד בהיסטוריה. עבור מעצבי מערכת החינוך ההיסטורי המסמך הוא "האני מאמין" של הארגון וההתעלמות מהמטרות האלה באמצעות ניסוח מבחן בגרות מסכם שבנוי ברובו משאלות ידע, למשל, הוא סטייה מן הכוונות המוצהרות של המחוקק. עבור המורים, מטרות אלה מהוות מצפן אליו יש לכוון את מעשי ההוראה. מהי המשמעות המעשית של ההנחיות האלה? התרגום המעשי של מסמך המטרות הוא שבכל שיעור היסטוריה, בכל יחידת לימוד ולאורך כל שנת הלימודים על המורה להיות מודע שעליו ללמד לא רק את החומר הלימודי, אלא גם לעסוק בהיבט זה או אחר של החשיבה ההיסטורית וגם לעסוק בפאן זה או אחר של החינוך הערכי ו/ או זהותי של הנערים. בכל יחידת לימוד שמורה מלמד, בכל תרגיל, מטלת בית או בכל מבחן יש לחשוב על "השילוש הקדוש": מידע, חשיבה וערכים. באותה מידה משרד החינוך צריך לדאוג שההיבטים האלה יהיו נר לרגליו בכל מסמך, הנחיה, תכנית, פרסום או אישור לספר לימוד שהוא מפיק.
העיקרון לפיו מטרות-על זוכות לתרגום מעשי ברמות נמוכות יותר ניתן להיקרא עקרון פרקטלי. אנו מציעים לתרגם את המסגרת שמשרד החינוך קבע ביחס ללימודי היסטוריה וליישם אותה בשיעור. תרגום המילים ורעיונות בא לידי ביטוי בתבנית מערך השיעור שתוצג בהמשך. התבנית הינה כלי תכנוני שנועד להכיל בתוכה לא רק את התכנים, אלא גם את המטרות ואת דרכי הוראתם. אנו סבורים שתכנון מודרך הוא אמצעי הכרחי כדי להיות ממוקדים ונאמנים לכוונות המעצבים של תכנית הלימודים להיסטוריה. 
מורים יכולים לחשוב שכל זה מוגזם ואפילו הזוי, שהרי הוראת היסטוריה במציאות הבית-ספרית מסתכמת בהעברת מידע ותו לא. ברוב המקרים הוראת היסטוריה מצטמצמת להסבר פרונטאלי של המורה על בסיס אוסף של ידיעות שעל התלמיד לזכור. התמונה הכללית היא של המון פרטים בודדים, פיסות מידע, מפה ומשם, שיש לזכור בעל פה כדי להצליח בבחינה – הן בשלבים המוקדמים של לימודי היסטוריה והן בשבלים המאוחרים של מבחן הבגרות. התשובה ל"אין זמן" של המורים היא קביעת סדר עדיפויות וצמצום הנושאים בתכנית הלימודים כדי ללמד פחות נושאים לעומק.
לפי המוצע כאן על המורים לחשוב ולתכנן בשלושת המישורים: (1) כמלמד מידע חדש שנועד להפוך לידע אצל הלומדים; (2) כגנן המבקש לטפח את גבעולי החשיבה של התלמיד ו- (3) כמדריך המעוניין להבליט את הצדדים הערכיים והזהותים של התכנים הלימודיים. המורה להיסטוריה הוא בנאי אינטלקטואלי אשר תפקידו לפתוח מסלולי הליכה חדשים בפני הצעירים, מבחינת ההשכלה, החשיבה והערכים. 

לימודי היסטוריה הם הרבה יותר מלימוד עובדות או תהליכים שאינם קשורים בכלל לעולם התלמיד, לא כאישות פרטיקולארית ולא כבן-העם או כאזרח במדינה. ולכן, אם אנחנו רוצים לקיים פעילות לימודית על פי רציונל מסוים שאיננו רק "ללמוד את החומר למבחן או להצליח בבחינת הבגרות", הרי הוצגה כאן מסגרת תיאורטית שמאפשרת לקיים שיעור היסטוריה עשיר ואתגרי שבו לא רק מורים יצאו ממנו נשכרים, אלא ובעיקר תתרחש למידה משמעותית עבור התלמידים.

יום שני, 13 ביולי 2015




מה קורה בבית הספר כשאין מפות?


תיאור ופרשנות של שיעור היסטוריה מוצלח 


בית ספר במרכז הארץ. כיתה י"א. הנושא: מלחמת ששת הימים. המורה ק' פותח את השיעור באמצעות סקירה על הסיבות שהביאו לפרוץ המלחמה ב- 5 ביוני, המהלכים העיקריים והתוצאות. לבסוף השאלה: מלחמת ששת הימים: ניצחון מזהיר או בכייה לדורות? המורה כותב את השאלה על הלוח וגם מבהיר מה זה הביטוי "בכייה לדורות". זאת שאלה מערערת כי...אם המלחמה הייתה כל כך מוצלחת, כפי שנהוג לחשוב, מדוע יש מקום ל"משהו" שלילי? השאלה הזאת מלווה את השיעור. היא מהווה הציר המארגן של השיעור. המורה ק' מבהיר שבסוף השיעור כל אחד יהיה מסוגל לתת תשובה לשאלה הזאת.
החלק הראשון של השיעור עוסק בהסבר על מהלכים העיקריים של המלחמה. המורה עושה את זה באמצעות מפה של ארץ ישראל שהוא שרטט על לוח הכיתה. מתברר שבבית הספר אין מפה של ארץ-ישראל. הוא מבקש משני תלמידים לגשת למפה והוא נותן לכל אחד מהם מצבע (טוש) צבעוני. הוא מחלק מפות אילמות לכל הכיתה. המורה מעלה שמות רבים של מקומות, כגון לטרון, גוש עציון, טול-כרם, בניאס, סיני וכו'. ככל שק' מתקדם בתיאור הקרבות, נשמעים עוד ועוד שמות של אתרים, ערים, יישובים והרים.  התלמידים מתבקשים לסמנם על גבי המפות. התלמידים הצמודים למפה בחזית הכיתה טועים. הדבר מעורר צחוקים, אבל ממשיכים. זאת פעילות אינטר-אקטיבית שגורמת למרבית התלמידים להיות קשובים ומעורבים. התלמידים צריכים למקם את המידע על גבי המפה. המורה ק' מבין שלא ניתן ללמוד את ההיסטוריה של מלחמת ששת הימים בלי מפה. כך שהפעילות שיזם ק' והזמן שהוא הקדיש לשילוב המפה בתוך שיעור היסטוריה נעשו בעיתם ובאופן טבעי. נזכרתי בשיעורים אחרים שראיתי, בהם היה צורך להציג מפה והמורים לא עשו זאת. כיצד תלמידים אמורים לדעת איפה "ספרד" או "איסטנבול", "גמלא" או "ציפורי"? כשלומדים היסטוריה יש צורך תמידי לתלות מפה בכיתה ולהיעזר בה.
המורה רשם במהירות רשימת תוצאות של המלחמה: הרחקת הגבולות, כיבוש/ שחרור שטחים נרחבים, שליטה על אוכלוסיה זרה, מעמדה האיתן של ישראל בעולם וכו'. בהמשך חולקו התלמידים לזוגות וקיבלו דפים עם מקורות שונים, בעיקר משניים, אשר כללו הערכות, דעות והתייחסויות לגבי התוצאות ולהשלכות המלחמה. המטלה הייתה לקרוא ביחד ארבעה (4) קטעים, לגבש דעה ולהציג טיעון מוצק אחד כדי לשכנע את האחרים שתוצאה אחת מבין אלה היא מן החשובות ביותר בהשוואה לאחרות. זאת מטלת ביצוע שבה התלמידים מתבקשים לנקוט עמדה ולהגן עליה בדיון כיתתי. יש להשתמש בידע, לגייס נימוקים ולשכנע באמצעות מילים. המטלה מוסיפה פלפל לנושא.  המורה חוזר לשאלה שכתובה על הלוח ומבקש את הדעה האישית של התלמידים. נפתח דיון וכך הופכת הכיתה לפרלמנט של דוברים... כשנותנים הזדמנות להתבטא לא רק "חמשת התלמידים הטובים" מדברים. נשמעות דעות לכאן ולכאן. ק' חותר לקראת הסיכום. אין הכרעה. נשמעו דעות שונות. השיעור מסתיים.

...אז מה היה לנו? שאלה מרכזית פתוחה, שימוש במפה, שיתוף התלמידים, עבודה בזוגות סביב מקורות היסטוריים ומטלת ביצוע צנועה, חזרה לשאלה המרכזית ודיון פתוח. כן ירבו !!

יום שלישי, 7 ביולי 2015


מאמר של אורלי מלמד על השימוש הנבון בסרטים לטובת קידום הלמידה המשמעותית 

http://www.mofet.macam.ac.il/masa/Pages/31/634745830134481017.aspx

יום ראשון, 5 ביולי 2015

גאדאמר 

מאמר קצת ארוך ומייגע של אסתר יוגב על התפיסה היסטורית של גאדאמר.  

נראה כי חשוב לקרוא ולחשוב על מערך תכנוני והוצאה לפועל בכיתה.

http://www.mofet.macam.ac.il/prof/dialog/Documents/EsterYogev1.pdf

יום רביעי, 1 ביולי 2015


ארעיות 

"בעוד מאה שנה, ייתכן מאוד שהאמונה בזכויות האדם ובדמוקרטיה תיראה לצאצאנו תמוהה ומשונה לא פחות מהאמונה בכתבי הקודש או בכתביו של מארקס." 

יובל נוח הררי   
היסטוריה של המחר
עמוד 148

 

יום שבת, 7 במרץ 2015

המצוד אחר היסוד המארגן של שיעורי היסטוריה
גדי ראונר  ודורון מצא
שיעור היסטוריה כדוגמה
הפעם מדובר בשיעור בכיתה ז' ובה 30 תלמידים הנראים ערניים ונכונים ללמוד שיעור היסטוריה. הילדים, ברובם, קשובים. אין טלפונים ניידים מסתתרים מתחת לספר (עדין לא...). למורה יש הופעה נינוחה. הוא נוכח ולאורך השיעור הוא מפגין ידע תחום-הדעת, הרבה מעבר לרמה הנדרשת. המורה תכנן את השיעור וקבע לעצמו "יעדי הבנה" על פי המדיניות הקיימת בבית הספר (1). השיעור עוסק בשני תת- נושאים: (א) התקופה שאחרי מות הנביא מוחמד ו- (ב) יציאת המוסלמים למסעות כיבוש. ספר הלימוד מקדיש לתקופה הזאת כשני עמודים המספרים את רצף האירועים השונים (2). השיעור מתנהל בצורה מסודרת וזורמת. המורה מבסס את השיעור על קריאת קטעים מתוך ספר הלימוד: תלמיד קורא והמורה משלים, מבהיר, מרחיב. לרוב המורה שואל שאלות פינג-פונג שהתשובה עליהן מצויה בטקסט עצמו, למשל, "מי היה? איפה הם היו?" זאת הייתה הדינאמיקה בחלק הארי של השיעור. רק פעם אחת שאל המורה: "מי יכול להסביר לי את הקטע?" שזוהי שאלה ברמת חישבה גבוהה יותר, רמה של הבנה. היה גם קטע קצר של עבודה עצמית באמצעות שאלות כתובות על הלוח.
במערך התכנון כתב המורה שני יעדי ההבנה של השיעור:
  • "התלמיד יבין ששורשי הפילוג המוסלמי בין הסונים לשיעים נעוצים כבר במאה השביעית"
  • "התלמידים יבינו שחולשה מדינית של מדינה או אימפריה מאפשרת לכוחות זרים ואפילו הם לא צבא סדיר להשתלט על שטחים שהיו שייכים לה".
על פי ההגדרה יעדי ההבנה אמורים לסייע למורה לכוון את ההוראה שלו לאורך השיעור. אלא ששני הרעיונות שהוצגו למעלה – חשובים ככל שיהיו - מהווים חלק ממכלול רחב יותר. כאמור, השיעור התנהל כסדרו, אך קשה לדעת האם הושגו היעדים שנקבעו.
המבנים הסמויים מן העין
חינוך הוא הזדמנות לצמיחה, בכל הרמות ובכל הגילאים. שיעור בן 45 דקות הוא לא "עוד שיעור", אלא הזדמנות חד-פעמית שלא תחזור לעולם. גם שיחת המשוב אחרי השיעור בין המורה לבין הצופה היא קרקע פורייה לטיפוח החשיבה הרפלקטיבית אצל המורה. השיעור כמו-שוכב על שולחן הניתוחים והוא מהווה דוגמה והזדמנות להעלות למודעות המורה כיצד לחשוב עליו בצורה אחרת, מתחת או מעבר לרצף האירועים והמידע הכלולים בהם, להסתכל עליו דרך הפריזמה של יסודות שמארגנים את המידע.
כאמור, השיעור היה מורכב משני תתי-מכלולים. לגבי המכלול הראשון, הוא כלל התייחסות היסטורית למה שקרה אחרי מות מוחמד ולשאלת הירושה. בנושא הזה ישנם מאבקי כוח שהתרחשו בין הדמויות והקבוצות השונות: אנשי מכה ואנשי אלמדינה, שבט קוריש, אבו בכר ועלי בן אבי טלאב, שיעים וסונים. פרק זה בהיסטוריה מאופיין בריבוי טענות, אינטרסים, שאיפות, כוחות מסורתיים ורצונות המלווים באלימות, רציחות, הדחות וכו'. המכלול הזה מזמן הירהורים רבים ומורכבות. מיהו היורש הלגיטימי של הנביא? שאלת הפילוג בין סונים לשיעים היא חלק משאלה רחבה יותר שהיא שאלת הלגיטימיות של הירושה. השאלה הזאת מזמנת מורכבות וניתן לנצל זאת כדי להציגה ככזו. לא רצף אירועים זורמים, אלא מורכבות. מורכבות, אם כן, היא היסוד המארגן של החלק הזה.
לגבי המכלול השני הוא עסק ביציאה למסעות הכיבושים. ספר הלימוד מציג את הסיבות  שהביאו להתפשטות האסלאם ולהקמת האימפריה המוסלמית: מלחמת מצווה נגד עובדים אלילים וכופרים, חיפוש אחר מרחבים פוריים ותפיסת שלל וניצול חולשתן של האימפריות פרס וביזנטיון. המכלול הזה מזמן עיסוק בסוגיות של סיבתיות היסטורית, וליתר דיוק, רב-סיבתיות. כאן יש הזדמנות להיכנס לעומק בנוגע למהי חשיבה סיבתית בהיסטוריה. לא סיבה אחת שמיוחסת לאירוע היא זו שהביאה לתוצאה, אלא סיבות רבות. כאן המקום להרחיב ולהבהיר את הסיבות לסוגיהן, למשל, סיבות מיידיות, סיבות לטווח ארוך, סיבות תהליכיות וכמובן גם סיבות המקוטלגות לכלכליות, דתיות או צבאיות, תנאים מספיקים והכרחיים ואפילו (הפסיקו לקרוא כאן כל אלה שלא מכירים את המושג "היסטוריה נוגדת מציאות) "מה היה קורה אילו גורם מסוים לא היה מתקיים...האם האירוע היה מתחרש או לאו?"... רב-סיבתיות היא היסוד המארגן את החלק הזה.
מסקנות ביניים
א. ללמד מורכבות, ללמד חומר היסטורי דרך עדשת המורכבות, ללמד שהיסטוריה איננה סיפור ליניארי ומסודר, ללמד שהמרחב האנושי בעבר (ולמעשה גם בהווה) הוא אוסף של פרספקטיבות ומעשים שונים ולעיתים מנוגדים. כל זה הינו מטרה חינוכית מרכזית של לימוד היסטוריה בבית- הספר. היסוד המארגן של מורכבות לא רק מארגן את החומר הלימודי ומעניק לו משמעות, אלא מהווה גם יעד חינוכי כשלעצמו.
ב. ללמד רב-סיבתיות, ללמד חומר היסטורי באמצעות העדשה של הרב-סיבתיות, ללמד שאירועים היסטוריים לא נגזרים מתוך סיבה אחת בלבד או סיטואציה בדידה, אלא כתוצאה של סיבות רבות שהפרשנות עליהן פתוחה וניתנת לדיון על-פי התפיסה ההיסטוריוגרפית בה אוחזים ההיסטוריונים השונים. כל זה הינו מטרה חינוכית מרכזית בלימוד היסטוריה בבית הספר. היסוד המארגן רב-סיבתיות לא רק מארגן את החומר הלימודי ומעניק לו משמעות, אלא הוא גם יעד חינוכי כשלעצמו.
המצוי
מה שקורה בפועל הוא שמורים להיסטוריה מלמדים "היסטוריה אירועית" (3). הם ממוקדים יתר על המידה בפרטים השונים של הסיפור היסטורי. על כן, לרוב, הסיפור ההיסטורי המסופר הוא ליניארי ונוטה לפשטנות יתר (4). במובן הזה, המורים פועלים בצורה צייתנית ביחס לספר הלימוד או למחברת שלהם. הדבר נעשה על פי הנורמה המקובלת בלימוד היסטוריה וכפי שהתגבש בפרקטיקה המוכתבת מלמעלה ומעוגנת בבחינות הבגרות. זה נכון שבמקרים מסוימים העיסוק בפרטים הוא קריטי מכיוון שפרט כזה או אחר הוא רלוונטי לבירור ולקביעת עמדה, ומעבר לכך תלמידי בית ספר אינם נמצאים בסמינר חוקרים אוניברסיטאי והם נדרשים לעמוד בפרקטיקת מבחני הבגרות התובעת מהם רמת ידע של שינון והתמצאות בעובדות.
ואולם, ללימודי היסטוריה יש יעדים חינוכיים, מעבר להצלחה בבחינת הבגרות. מטרות להוראת ההיסטוריה כפי שנוסחו על-ידי משרד החינוך מסייעות למורה להרחיב את רפרטואר האפשרויות העומדות לפניו (5). הידיעה שלימודי היסטוריה נועדו להשיג יעדים לא רק בתחום הדעת, אלא גם בתחום פיתוח החשיבה, הערכים והזהות של הלומד היא עניין  מרכזי ונראה כי מרבית המורים אינם מודעים לה או בוחרים להתעלם ממנה מטעמים שונים.
אז מה עושים?
האתגר הוא לארגן את החומר הלימודי מחדש ולהתייחס לספר הלימוד, למחברת או למחקר ההיסטורי בנימה ביקורתית, ספקנית. להתייחס אליהם כאל מזווה גדוש בחומרי גלם. על המורים להרכיב מהם את התבשיל הייחודי להם. עליהם להמריא אל-על מעבר לאירועים ולהתבונן עליהם מלמעלה תוך הפעלת ראיה כוללנית ותוך חיפוש תימה מרכזית להוראה. ארגון החומר הלימודי סביב מושגים היסטוריים או סוציולוגיים, סביב מודלים חברתיים וסביב סוגים שונים של חשיבה היסטורית או ערכית הוא אם כן ייעודו של המורה להיסטוריה וזהותו המקצועית (6)
החשיבה מחדש על הסיפור ההיסטורי (ולמעשה על מהותה של הדיסציפלינה ההיסטורית בכלל) אמורה להוביל את המורה ליצירה הטומנת בחובה חשיפה של היסודות המארגנים את האירוע ההיסטורי הנלמד בכיתה (7). במובן הזה מלאכתו של המורה אינה לשעתק את הטקסט המעובד של ספרי הלימוד, זה המכיל את מה שניתן להגדיר "היסטוריה אירועית" או "היסטוריה של מידע", אלא להציע הבנה מאורגנת משלו לנושא הנלמד. זהו מבנה פרשני, וכמובן הוא יהיה רק אחד מבין מבנים פרשניים אחרים שניתן להציע, המתאים למידע המוצג ושופך עליו אור מחודש.
תכלית מבנה היסוד היא לספק הסבר משמעותי, עמוק, מעין טענה מכוננת למכלול האירועים והעובדות הנלמדים. מדובר בהסבר המפלח את הקליפה החיצונית דרכה נלמדת הדיסציפלינה ההיסטורית - המבוססת כאמור על פרטי מידע של שמות, אירועים, מעשים - ויורד לעומקה של התבוננות. מדובר בחיפוש אחר הקוד הגנטי של ההתרחשות ההיסטורית, כמו צלילה לאיתור 'הקופסה השחורה', שבאמצעותה ניתן לפענח את גודש ההתרחשויות היסטוריות ולחבר זה לזה את חלקי הפאזל ליצירת תמונה היסטורית בעלת היגיון. אין המדובר בתמונת פאזל נתונה מראש אלא בכזו שאנחנו כמורים-פרשנים המארגנים מחדש את הסיפור ההיסטורי בחרנו להרכיב מבין שפע התמונות האפשריות. 
מבנה מארגן ופרשני שכזה מסוגל להכיל ולקשור בין מכלול הרכיבים, אירועים, סיפורים ומעשים. הוא החוט המקשר בין חלקי השיעור השונים. הוא ציר חוצה ומארגן. באמצעותו נוכל להחיות את העבר, ללמד את ההיסטוריה כדרמה ולהוציא אותה מהקיפאון הנוצר בחסות העיסוק בידע עובדתי. לא פחות מכך, היסוד המארגן מזמן לנו הזדמנות לניהול דיאלוג בעל משמעות עבור התלמיד. הארגון מחדש של החומר סביב יסוד מרכזי כזה הופך את לימודי היסטוריה למכלולים משמעותיים.
איזה מן מורה?  
תנאי להתכווננות כזו של לימודי ההיסטוריה היא שינוי מנטאלי ומקצועי של המורה. לא עוד מתווך של הטקסט בספרי הלימוד, אלא דמות של 'מורה-חוקר' הנכון לפרק את חומרי הלימוד המוצעים לו ולהרכיבם מחדש דרך בחינה ביקורתית שלהם המבוססת על הרחבת הידע, העמקה ונכונות גם להפליג אל מחוץ לגבולות הדיסציפלינה ההיסטורית למרחבי ידע נוספים, כגון ספרות, מדעי החברה או פילוסופיה.
במובן הזה המורה צריך לסגל לעצמו תודעה כפולה ומשולבת של איש מעשי העומד מול כיתה ושל חוקר יצירתי היוצר מבנים של יסודות מארגנים עם החומר הלימודי. המפגש בין השניים הוא זה שיאפשר למורה להגדיר מחדש את מטרות השיעור. לשרטט את העיקר. לצוד ולתפוס את התשתיות העמוקות שמסתתרות מתחת לאירועים, לעובדות, למילים, לדמויות. לפרש מחדש את חומר הלימוד. להציע תכולה חדשה של ידע. לאתגר את התלמיד. להרחיב את דעתו באמצעות הרחבת דעתו וידיעתו של המורה עצמו.  
כמעט כל נושא ניתן ללמד על סמך יסודות מארגנים שונים, בצורות שונות עם הדגשים שונים ולהציע פרשנות מרחיבה למידע הקיים. חישבו על שיעורים שניתן היה ללמד באמצעות צירים מארגנים שונים, כגון בניית ציר זמן כרונולוגי על לוח הכיתה, הצגת טיעונים אל מול דילמה, השוואת מפות או מקורות כתובים, יצירת מארגן גרפי ועוד. חשבו על שיעורים שניתן לבססם על מרכיב מרכזי של חקר ההיסטוריה כגון חשיבה פרספקטיבית, התפתחות של מושג מסוים או המתח בין עובדות היסטוריות לבין זיכרונות קולקטיביים. שערו שיעורים שנבנים על סמך מטרות חינוכיות, כגון פירוק אנליטי של מקרה, ערך הסובלנות או ההבנה פרשנית של העבר.
לסיכום
הרעיונות המרכזיים שהוצגו ברשימה הזאת הן:
         א.         תפקיד המורה אינו להעביר ולתווך מידע, אלא להרכיב מחדש את נושא הלימוד ולכונן יצירה לימודית-היסטורית משמעותית ומרחיבת דעת.

         ב.         יצירה שכזו פירושה לצלול אל מתחת לרובד של המידע ההיסטורי ולבחור פרשנות מסוימת מתוך פרשנויות שונות. במילים אחרות: למצוא את הקופסא השחורה או התמונה הקוהרנטית שמתאימים לנושא הלימודי שעל הפרק. משמע, למצוא את היסוד המארגן.
          ג.          יצירה מחדש של הסיפור ההיסטורי כרוכה בעבודת מחקר זוטא ולכן המורה הוא יותר מאיש המלמד על פי שיטות הוראה מסוימת . המורה הוא איש דעת ואיש הדיסציפלינה ההיסטורית.
          ד.         כדי להרחיב את דעת התלמידים, על המורה להרחיב את השכלתו לעבר אופקי-ידע נוספים. כך יוכל להתרומם מעל ספר הלימוד.
זה לא קל. אך התכוונות והחתירה אל קביעת יסוד מארגן של השיעור או של יחידת הלימוד הן מיומנות שניתנת ללמידה ולתרגול כדי להגביר את המקצועיות של המורה להיסטוריה.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
הערות
(1) מדיניות זו היא פרי הובלה של מכון ברנקו-ויס ונשענת על תפיסתם של גרנט ויגינס וג'יי מקטאי בספרם הבנה בכוונה: תכנון שיעורים עתירי הבנה בהוצאת מכון ברנקו-וייס.
(2) טביבאן, ק' (1997). מסע אל העבר. מימי ביניים ועד העת החדשה. תל אביב: מט"ח. ע"מ 28 – 30.
(3) ראונר, ג' (2003). המודל המנטלי בפעולה של מורי ההיסטוריה. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור בפילוסופיה. אוניברסיטת תל אביב.
(4) בהשראת ההבחנה של אבנר בן עמוס לגבי אופיים של ספרי למוד. ראה: בן עמוס, א' (ע') (2002).  היסטוריה, זהות וזיכרון. תל אביב: רמות. ע"מ 8.
(5) ראה: מטרות להוראת היסטוריה – מסמך הנמצא בחוברת תכנית הלימודים של המקצוע.
(6) ראה אצל הסוציולוג הצרפתי פייר בורדיה (2005).  שאלות בסוציולוגיה, תל-אביב: רסלינג,  ע"מ 36-34.
(7) על יסודות מארגנים בתכנית לימודים, ראה ספרו של ג'ון מקניל (1996) קריקולום. וגם פרסומים שונים של שבח עדן, משה זילבשרטיין דליה עמנואל וכרמלה גינת.

ד"ר גדי ראונר מכשיר מורים להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה הפתוחה.
ד"ר דורון מצא הוא תלמיד הוראה באוניברסיטת תל-אביב ועמית מחקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית.