יום ראשון, 28 בדצמבר 2014

מאורעות ואדי סאליב
כתבו: מתן שגיא, מתן שטטלר ואיציק דדון
הכיתה
כיתת סטודנטים לתעודת הוראה בקורס "מתודולוגיה של הוראת ההיסטוריה"
נושא השיעור
מאורעות ואדי סאליב – אפליה בואדי או צירוף מקרים?
מסגרת הזמן
45 דקות
חומר קריאה  ברמת מורה  (רמה אקדמית)
סמי שלום שטרית, המאבק המזרחי בישראל : בין דיכוי לשחרור, בין הזדהות לאלטרנטיבה, 1948־2003 (תל־אביב : עם עובד, תשס"ד 2004) עמ' 72-118.
כהן, איתן, המרוקאים : הנגטיב של האשכנזים (תל-אביב : רסלינג, 2002), הפרק מאורעות ואדי סליב –המרוקאים החוק והסטריאוטיפ "מרוקו סכין".
נחמיאס, אלי ורון שפיגל ואדי סאליב המיתוס ושיברו : מאורעות ואדי סאליב במבט מחקרי חדש (חיפה : המחברים, תשס"ט 2009).


מהם התכנים של השיעור?
ציון כל המושגים המרכזיים
הצגת שני רעיונות מרכזיים:
בחינת תגובות סובייקטיביות למאורעות ואדי סאליב כמפתח להבנת התחושות והמציאות הבינעדתית בישראל של סוף שנות החמישים.
מדוע חשוב ללמד את הנושא הזה?
למי זה חשוב?
מאורעות ואדי סאליב הן התפרצות חד פעמית בהיסטוריה של מדינת ישראל: מחאה אלימה כנגד האליטות השולטות שהממסד הצליח להכיל ולמוסס למשך מעל עשר שנים.
מורים הם סוכנים לשינוי חברתי, ועליהם להכיר היטב את הבסיס עליו בנויה ההיסטוריה החברתית והעדתית בישראל.



מטרות השיעור
מטרות ידע :
התלמידים יכירו את המציאות בארץ בסוף שנות החמישים.
התלמידים יכירו את השתלשלות האירועים שהובילה למאורעות ואדי סאליב.
התלמידים יכירו את התגובות למאורעות.
מטרות פיתוח החשיבה:
חשיבה אמפתית – פיתוח אמפתיה כלפי אוכלוסייה מוחלשת – אולי גם כלפי השלטונות.
חשיבה שיפוטית – הכרעה שיפוטית לגבי התבטאויות דמויות שלטוניות, נקיטה באמצעים אלימים והדיווח העיתונאי.
חשיבה השוואתית – בין מקורות היסטוריים שונים.
חשיבה אנליטית – ניתוח מקורות היסטוריים וגזירת עמדות וגישות של הכותבים מתוכו.
מטרות ערכיות
התלמידים ינקטו עמדה אל מול המאורעות – הנקיטה באלימות, המדיניות השלטונית כלפי האוכלוסייה ומקומו של היחיד בחברה ותפקידו בשינוי חברתי.
במילים אחרות – האם יש הצדקה לאלימות נגד שלטון? האם למדינה יש לגיטימציה, מכורח נסיבות, להחליש/למדר אוכלוסייה מסוימת? מה תפקידו של היחיד בשינויים חברתיים?



מהלך השיעור
+  לוח זמנים
פתיח – 5 דקות :
הצגת קטע מהשיר "מדינת אשכנז".
על איזו מדינה מדובר? זה רלוונטי היום? זה היה רלוונטי פעם?
אנחנו עוסקים בהיסטוריה של מדינת ישראל. מיקום על ציר הזמן.
פעילות הקניית חומר – 15 דקות:
מצגת:
תמקם אותנו מבחינת ההיסטוריה של ישראל – שנות החמישים, גלי עלייה, הצנע.
תמקם אותנו מבחינה גיאוגרפית – ואדי סאליב. מה זה המקום הזה?
תסקור את האירועים ביולי 1959. מה קרה שם בדיוק?
פעילות בקבוצות - 15 דקות :
5 קבוצות. כל קבוצה תקבל שני מקורות היסטוריים אחרים  לגבי האירוע (פרוטוקולים מתוך ישיבת מפא"י, עדות של תושב השכונה, מסקנות ועדת חקירה, ראיון עם צלם המאורעות וסיקור הפגנות בעיתון "העולם הזה").
כל קבוצה תענה על שאלות לגבי המקור ההיסטורי. השאלות בנויות כך שהקבוצה תצטרך (גם) לנסח הכרעות בשם הדוברים במקור שקיבלו.

הגדירו את סוג המקור שלפניכם ?
איך הייתם מעריכים את אמינותו של המקור ?
תרומתו של המקור להבנת האירוע ?
בהנחה ולא הייתם מקבלים רקע לסיפור המעשה האם מקור זה מספיק היה בכדי להבין מה קרה שם ?
מהי העמדה המרכזית של המקור בצד של הסיפור ?
השוו בין מקור זה לבין המקור השני שקיבלתם וציינו לפחות 2 עדויות מקבילות ושתיים נוגדות ?
סיכום – 5 דקות :
מעבר משותף על המסקנות מתוך החקירה בקבוצות.
הבנת הבעייתיות במקורות ההיסטוריים – השוני בנקודות המבט והדברים השונים שניתן "לקחת" מכל מקור.
הצגה - מה קורה בואדי סאליב היום?
ובהינתן הזמן הקרנת קטע מסרט תחקיר שנעשה בנושא.


המקורות כנספחים

ראיון עם מימל (ירון אמיל), נערך על ידי אלי אשד באפריל 2010

"מימל" התפרסם בנערותו כנער שצילם את המתרחש במהומות ואדי סליב וצילומיו פורסמו בשבועון העולם הזה.
מה הייתה המעורבות שלך באירועי ואדי סליב ?
מימל: הייתי בן 15 הייתה לי מצלמה וכשהתחילו כל המהומות התחלתי לצלם.
זכור לך מה היו הסיבות להפגנות ולמהומות ?
מימל: זה היה חייב להתפוצץ. בוא אספר לך את הסיפור של המשפחה שלי כדי שתבין . עלינו לארץ ב48. היינו שבעה אחים אבי היה צורף במרוקו. במלחמת השחרור נכנסו לעיר שלנו אושטא עיר קטנה בגבול אלגי'ר מרוקו הפורעים הערביים וכול בני המשפחה, 48 איש, ברחנו לאלגי'ר ומשם למרסיי ומשם עלינו לארץ ישראל . לקחו אותנו לרעננה למעברה. שני אחים שגרו בואדי סליב ביקשו מאיתנו לעבור לשם כי היו דירות עזובות. הגענו לשם לדירה. והמצב היה קשה קשה אבא היה מובטל והייתה אפליה איומה. אבא עבד ארבעה ימים בשנה. כל הג'ובים הטובים היו בידי אשכנזים. אם היית בחברת חשמל זה אומר שהיית אשכנזי. כולנו היינו עניים מרודים. היו צעירים שבאו בלי המשפחתיות שלהם שחיו מתחת למדרגות כי לא היה להם מקום אחר לישון וזה היה מצב שהיה חייב להתפוצץ.
איך הגעת להיות הצלם "הרשמי" של ההפגנות ?
 מימל: אף אחד לא ניסה לעזור לנו ממש ודוד בן הרוש החליט שהיגיע הזמן לשנות את הכללים. הוא היה יושב אז בבית קפה בואדי סליב מספר 4. הוא ועוד שבעה חבר'ה החליטו לפוצץ אספה של מפא"י עם משה דיין ומשה שחל. הם הבינו את החשיבות של תשומת לב תקשורתית. לי הייתה אז מצלמה אז הם פנו אלי וביקשו מימני מראש לצלם ולתעד הכל. "אנחנו נפריע לאסיפה" הם אמרו לי "ואז הם יתנפלו עלינו. בכל פעם שתראה שוטר מכה מרוקני ומתנהג אליו באלימות תנציח הכל." השוטרים קיבלו הוראה לעצור באלימות ולהכות את כל המפריעים ואני צילמתי הכל איך הם מכים מרביצים גם לנשים הרות ולוקחים אנשים לבית הסוהר, אז הם עצרו גם אותי. החרימו את הצילומים שלי ונעצרתי בבית הסוהר למשך יומיים .באו אורי אבנרי ושלום כהן עורכי "העולם הזה" ששמעו עלי ועל הצילומים שביצעתי. הם שאלו במשטרה איך עוצרים צלם שלהם. כשיצאתי מששם הם והם נתנו לי תעודת צלם העולם הזה. הודות ללחץ שלהם שיחררו אותי בבוקר שבת בניגוד לכל מה שהיה מקובל.
כמה ימים לאחר מכן החלו מהומות והפגנות ובראש זה עמד דוד בן הרוש. אני הייתי אז כבר בגדר חצי מקצוען והתחלתי לצלם הכל בכל מקום ואת התמונות שלחתי לאבנרי ולשלום כהן שהיו היחידים שתמכו במפגינים.
בן הרוש נעצר בידי שוטרים שפרצו לביתו והשוטרים עצרו אנשים שהופיעו בתמונות שלי שפורסמו בעולם הזה ובמקומונים. השוטרים החרימו את הצילומים. השופטת ביקשה שיחזירו לי אבל הם החזירו רק חלק מהפילמים. עד היום לא קיבלתי את השאר.
האם אתה, בני משפחתך ומקורביך חויתם גזענות מהשלטונות העירוניים ? האם היה מאמץ לדכא את התרבות המרוקנית? האם זאת הייתה הסיבה לפריצת המהומות?
(לאחר הירהור ארוך)  אישית לא זכור לי שחוויתי גזענות. אבל ההורים שלי בהחלט חוו ..
איך הגזענות הזאת התבטאה? היו דיבורים על הנחיתות והזרות  של התרבות המרוקנית?
(לאחר שתיקה ארוכה) השכנים שלנו שחיו איתנו בעיר הפולנים המזרח אירופים קראו לנו "מרוקו סכין", "פרנעקים". זאת הייתה גזענות .דווקא לי אישית החברים שלי כולם היו  יהודים ממוצא מזרח אירופי  אני אישית לא הרגשתי שום אפליה.
העירייה העבירה אותכם למקום אחר במקום ואדי סליב?
 בהחלט זרקו אותנו בש"י עגנון מקום גרוע ליגה ד.'
אבל יותר טוב מואדי סאליב?
 ברור. אבל במקום לערבב שמו אותנו בקבוצות גדולות .
אחרי הפינוי היה שיפור מינימאלי?
ברור. אבל זה עדיין לא היה מקום טוב. אבל שמע עם כל זה שואדי סליב היה מקום גרוע לפחות בואדי סליב הייתה חמימות. הכל היה פתוח הבתים היו פתוחים כי לא היה מה לגנוב .במקום החדש היה מה לגנוב ולא הייתה חמימות, שם האנשים היו נועלים את הדלתות.
היום במבט לאחור אני אומר שההורים שלי היו טיפשים על שלא הלכו למקום אחר כמו אחוזה ודניה, מקומות חופשיים ומגדרים אותם. הכל יכול היה להיות שלי. הרי הערבים ברחו .
 היום יש גזענות בחיפה?
כן.  כלפי האתיופים. 
וכלפי המרוקנים?
כלל לא. אתה רואה שמתחתנים מרוקנים עם פולניות והונגרים והכל בסדר גמור.כל הילדים שלי הם בעלי תארים אקדמאיים כולם. הם עובדים בג'ובים טובים יש לי בן בחברת חשמל. מה שלא קיבלנו מההורים שלנו שכל כך סבלו בארץ הזאת אנחנו נותנים לילדים שלנו.





שאלות לניתוח המקור –

הגדירו את סוג המקור שלפניכם ?
איך הייתם מעריכים את אמינותו של המקור ?
תרומתו של המקור להבנת האירוע ?
בהנחה ולא הייתם מקבלים רקע לסיפור המעשה האם מקור זה מספיק היה בכדי להבין מה קרה שם ?
מהי העמדה המרכזית של המקור בצד של הסיפור ?
השוו בין מקור זה לבין המקור השני שקיבלתם ציינו לפחות 2 עדויות מקבילות ושתיים נוגדות ?









חלקים נבחרים מעדותו של משה גבאי לפני "ועדת החקירה הציבורית לענין מאורעות ואדי סאליב":

"אמי נמצאת חמש שנים בארץ, גרה במעברה ואין לה שום אמצעי קיום... אני רוצה בכל לבי לעזור לה, אבל אין לי איך... כמה פעמים באה אלי הביתה ... התחילה לבכות: 'אין לי במה לעשות שבת'... אמרתי לה: 'אל תבואי אלי יותר. אני לא רוצה לשמוע את הסבל שלך, מספיק אני סובל בעצמי, אני עלול לאבד את עצמי לדעת. מספיק לי מכל הצרות האלה. אם הייתי מוצא איזו אנייה הייתי עולה עליה ועוזב את הארץ.
אין לי דם ואין לי אומץ ואני לא יודע לגנוב. אם הייתי רוצה לגנוב, הייתי יוצא להיות גנב ולא לראות במצוקה של אשתי וילדַי. כאשר אני בא הביתה, אשתי אומרת לי: 'אתה לא רוצה לעבוד' ואני רב איתה ולפעמים עולה לי הדם לראש ואני רוצה לרצוח אותה. כי היא אומרת לי: 'אתה הולך ללשכה ואתה עומד ומסתובב'. היא לא יודעת שאני הולך ומבקש עבודה ולא מקבל. היה פעם מקרה שהביאו לי משטרה מפני שאני צעקתי: 'תן לי עבודה'. הרים שפופרת: 'פה יש מישהו מתפרע'. בא הסמל גיגי ועוד שני סמלים וקצין, אני אמרתי 'כן, אני רוצה ללכת לבית סוהר', אף על פי שאף פעם לא הייתי. אני רוצה פעם להרגיש מה זה ואם אני אמצא שזה טוב, אני אשאר שם כל החיים.
הלשכה שהוא מקום המפגש היחיד של האנשים המיואשים בישראל. אחד מספר כיצד לווה לירה והשני בוכה ולפעמים צועק: 'יש לי שמונה ילדים, תן לי (עבודה) בחפירה, תן לי פתק, תן לי שם'. המזכיר צוחק: 'מה אתה מספר לי - אני עזרה סוציאלית? אני אמרתי לך שתעשה כל כך הרבה ילדים? אתם אוהבים רק את האשה, אבל אתם לא יודעים מה לעשות עם הילדים. ואיזה אפליה בין מרוקנים לבין יוצאי אירופה. המרוקנים העובדים בעבודות הכי קשות מרוויחים 120–130 לירות לחודש והאירופאי תופס מטאטא ומרוויח 300 לירות.
אני חושב שפה בארץ היה לי גם כן מגיע משהו אחרי ששירתי את המדינה, ואני יודע לכתוב ויש לי שתי שפות... אני מקלל את היום שבו נולדתי להיות מרוקני... שלחו אותי לדואר בתור דוור. אמרו 'תגיש את קורות חייך בכתב'. כתבתי ואז שאלו אותי איפה למדתי לכתוב. אמרתי בארץ. הוא אמר לי, 'מאיפה אתה?' אמרתי: 'ממרוקו'. והוא אמר, 'פלא, מרוקני כותב ככה'... אמרתי לו: 'מה יש, כל המרוקנים בורים?' הוא ביקש שאכתוב בצרפתית וכתבתי. אמר לי: 'תבוא מחר'. באתי והתקבלתי.
יש מרוקנים מלומדים אבל לא נותנים להם אפשרויות. הנה, הדוד שלי גמר אוניברסיטה במרוקו... היה ציוני פעיל, חייו היו בסכנה, הוא בא לארץ והוא יושב במעברה, הוא אירגן תעמולה, רצה להפוך את המדינה, הוא כתב מכתבים לממשלה ולכנסת, איים עליהם שיהיה אויב העם מספר אחת. אולם כנראה שהשתיקו אותו, נתנו לו עבודה בביטוח לאומי. אני מתפלא איך הוא לא בא להעיד פה...
אל תחשבו שכל המרוקנים רוצים לגור בוואדי סאליב. רבים רוצים לצאת לספר, רק שנהיה בני אדם. אבל מה כואב לנו? כאשר באה אנייה מרומניה את העולים משכנים בקרית מוצקין וקרית חיים ובנוה שאנן, ולא שולחים אותם לספר. רק את המרוקנים שולחים לספר, לחבל לכיש ולשובל ולנגב.. אני רק יודע דבר אחד: בלי הספרדים לא הייתה מדינה וצריך לתת להם לחיות כמו בני אדם... אני מתפלל לאלוהים שגם הילד שלי יוכל ללכת לקייטנה, אם כי אינני חושב שיוכל כשאני רואה את הילדים הקטנים המתרוצצים בוואדי סאליב חצי עירומים או עירומים לגמרי ומלקטים אבנים וחול ואדמה כי אין להם מה לאכול.
אני גר בוואדי סאליב משנת 51', אולם לא שמעתי שאיזה עיתונאי יבוא ויתעניין בחיינו ויכתוב עלינו. אולם לאחר המקרה הנורא באים כולם וכותבים, ופתאום עלינו לכותרות... אני זוכר שהייתי פעם בטירה הדרומית באסיפה של בן גוריון והוא הבטיח שבעוד שנתיים יחוסלו המעברות, אולם זה שקר. אמא שלי עד היום יושבת בצריף ובוודאי תשב עוד חמש שנים. אמנם בונים עכשיו שיכון אבל היא צריכה לשלם אלף או אלפיים לירות, ומאיפה תיקח? ואנו עובדים בדחק, כבוד השופט, אתה אינך יודע מה זה כי אף פעם לא עבדת בזה... אני אומר לכם בכנות, אני לא אוכל בשר במשך חודש ימים אפילו פעם אחת. לרוב אני אוכל תפוחי אדמה כי זה משביע. הבן שלי, מאז שנולד, אולי שלוש פעמים קניתי לו בננות... אני לא פוגש מרוקני אחד שאומר שטוב לו. הוא אומר: 'הלוואי ויבוא המוות, כל מרוקני שלא עובד והוא במצוקה מחכה למוות'".
(הפרוטוקולים פורסמו על ידי גידי וייץ בעיתון הארץ, 13.02.2014 )


שאלות לניתוח המקור –

הגדירו את סוג המקור שלפניכם ?
איך הייתם מעריכים את אמינותו של המקור ?
תרומתו של המקור להבנת האירוע ?
בהנחה ולא הייתם מקבלים רקע לסיפור המעשה האם מקור זה מספיק היה בכדי להבין מה קרה שם ?
מהי העמדה המרכזית של המקור בצד של הסיפור ?
השוו בין מקור זה לבין המקור השני שקיבלתם וציינו לפחות 2 עדויות מקבילות ושתיים נוגדות ?









חלקים מסיקור העולם הזה, "מהומות ברחבי הארץ", 22.7.59:

מה שהיה חייב לקרות, קרה. אחרי מרד ואדי סאליב בשבוע שעבר, התמרדו השבוע תושבים של מגדל-העמק ובאר-שבע. בעיירת העולים, במרומי הרי נצרת הידהדו קריאות הזעם והמרירות של עולים מצפון-אפריקה; בבאר-שבע היו אלה יוצאי עיראק ופרס שהטילו את אימתם ברחוב.
לא היה כל קשר ארגוני בין התפרצות-הזעם של ואדי סאליב לבין תביעת-הקיום של עובדי הדחק במגדל העמק והשתוללות-הפתע בבאר-שבע. אך קשר הדוק איחד את שלושת המאורעות: ההתקפות החדשות על המשטרה יכלו לקרות רק אחרי מאורעות ואדי סאליב. קרב-הרחובות בחיפה לא זו בלבד שיצר תקדים. הוא הצית ניצוץ של התמרדות גלויה בלבם של מאות אלפי מבני עולי המזרח ברחבי המדינה.
יום לפני ואדי סאליב, העולים רק יבבו ביאוש כי דופקים אותם. למחרת סיננו: "נבטיח את זכויותינו בכוח!" במגדל-העמק ובבאר שבע השתמשו בפעם הראשונה בכוח - לא באובדן-החושים, לא במקרה, אלא מתוך הכרה מלאה. זוהי משמעותה של המהפכה הנרקמת עתה בישראל: אחרי עשר שנים של תחנונים ואזהרות, מתבוננים אזרחי ישראל השניה בדרך חדשה: דרך האלימות.
מאחורי ההתפרצות בבאר-שבע לא עמדה שום תביעה מסויימת; שום גורם מסעיר לא סיפק את הניצוץ להבערת האש. כאשר החלו עשרות צעירים מנפצים חלונות-ראווה, מציתים מכוניות ברחובות ומעלים באש את משרדי מחלקת-הגביה העירונית הייתה זו אך הצהרה בדם-קר כי המפגינים אינם מרוצים מן המצב הכללי שבו הם חיים.
בערב יום ב' ניגשו שני צעירים לדוכן המשקאות של קפה כסית, ברחוב הראשי של באר-שבע. הם שתו בקבוק טמפו וכוס גזוז, דרשו מן הזבנית עודף מחצי-לירה שלא נתנו. בעל הקפה ניסה להחליק את העניין, שילם לצעירים חצי-לירה מכיסו. אך התיגרה פרצה בכל-זאת. אחד מהשניים השליך כסא לתוך זכוכית-החזית של כסית. היה זה אות להתחלת ההתקוממות. השעה הייתה שעת-ערב מוקדמת, והרחוב הראשי המה מאדם. כהרף-עין צצו מבין הקהל קבוצות מאורגנות-היטב של צעירים, ניפצו תוך שניות שישה חלונות-ראווה. ובאותה מהירות שבה נכנסו לפעולה - התמזגו שוב באלמוניות הקהל. שתי מכוניות חנו בצדי הכביש. סמרטוטים טבולים בדלק הוטלו עליהן, גפרור העלה אותן באש.
תוך חמש דקות הופיעו השוטרים, חבושי קסדות ומניפים אלות כבדות. הצעירים חדלו מניפוץ חלונות והחלו רוגמים את השוטרים. מרחובות, מאשקלון ומפתח-תקוה החלה זורמת תגבורת משטרתית. בסך-הכל נמשכו ההתנגשויות כשעתיים, הסתכמו במחיר עגום: חמישה שוטרים פצועים, 42 תושבים עצורים, מהם רבים פצועים.
בסביבות חמש אחר-הצהרים, נתקבלה הודעה משני השוטרים הנמצאים דרך קבע במגדל-העמק. דיווחו אנשי הסיור: "עשרות נשים נרגזות מפגינות ליד המועצה המקומית, דורשות שיחרור בעליהן שנעצרו בבוקר במשרד הסוכנות בחיפה. הספיקו כבר לנפץ חלונות ולקרוע תמונות. ההתקהלות נמשכת." הקהל, ששורותיו תפחו והלכו עד שברחבה התרכזו כבר כמה מאות איש, חזר על הדרישה: "שחררו את העצורים!"
המדובר היה ב- 14 מתושבי המקום, שיצאו אותו בוקר למשרדי הסוכנות בחיפה ובפיהם טענה מרה וצודקת: אי-אפשר להתקיים משכר-הדחק, ואילו הנורמות שנקבעו להם בעבודת הקרן-הקיימת היו מעל ומעבר למה שחייב לתת פועל-דחק. 30 איש יצאו לחיפה, מחציתם נכנסו לשטוח את בעייתם בפני פקידי הסוכנות. כאשר יצאו משם כעבור ארבע שעות היו במצב-רוח קודר, שברו תמונות שהיו תלויות במסדרון. 14 מהם נעצרו על התפרעות, היתר חזרו למגדל-העמק, הביאו את הבשורה למשפחות העצורים. אלה התקהלו מיד לפני בנין המועצה המקומית, תבעו לשחרר את העצורים. "הם רק הלכו לדרוש צדק!" קראו. משלא נענו, החלו מנפצים שמשות ורהיטים.
בשעה שמונה ורבע, היו השוטרים עייפים ומרוטים. כמו יחידה החוזרת מקרב קטלני, מסרו הסמלים דו"ח למפקדיהם על האבידות בגוף וברכוש: " 11 שוטרים
פצועים; שמשות המכוניות מנופצות; שני פצועים מבין העצורים." קרב מגדל-העמק הסתיים באבידות לכל הנוגעים בדבר: לשוטרים, למפגינים ולמדינת ישראל.




שאלות לניתוח המקור –

הגדירו את סוג המקור שלפניכם ?
איך הייתם מעריכים את אמינותו של המקור ?
תרומתו של המקור להבנת האירוע ?
בהנחה ולא הייתם מקבלים רקע לסיפור המעשה האם מקור זה מספיק היה בכדי להבין מה קרה שם ?
מהי העמדה המרכזית של המקור בצד של הסיפור ?
השוו בין מקור זה לבין המקור השני שקיבלתם וציינו לפחות 2 עדויות מקבילות ושתיים נוגדות ?









עיתון דבר, 12.7.59:

בישיבת מזכירות מפא"י שנתקיימה ביום שישי בנוכחות חברי הנהלת סיעת המפלגה בכנסת, נמסר דו"ח על מה שהתרחש בחיפה. הובעה חרדה להתפרעויות בעיר, אשר פרצו על רקע של הסתה עדתית. צוין כי רוב תושבי ואדי סאליב לא השתתפו בפגיעה בסדר אשר פרצה כתוצאה ממקרה מצער. יחד עם זאת הודגש, כי מה שאירע מהווה מעשה ללא תקדים בחיינו. היו פגיעות בגוף וברכוש, הוצתו סניפי ההסתדרות ומפלגת פועלי א"י, והופרעו החיים התקינים בחלק של העיר חיפה. בישיבה הודגש כי מפלגת פועלי א"י, אשר בין שורותיה נמנים עשרות אלפים של עולים מצפון אפריקה ובני עדות המזרח, הפעילים בכל שטחי העשייה במשק, בפיתוח ובמערכת הביטחון, לא תיתן את ידה לניסיונות להכתים עדות אלו בגלל מעשה של מספר קטן של אזרחים המשתייכים אליהן. כן הודגש שיש להזהיר מפני ניסיונות של אלמנטים שונים לעלות על דרך של הסתה עדתית .
הוטל על חברי מפלגת פועלי א"י בממשלה ובכנסת למצוא, בשיתוף עם נציגי סיעות אחרות, את הדרכים הנאותות כדי למנוע הישנות תופעה כזו. המזכירות החליטה שהמפלגה תסייע לתיקונם ושיפוצם של סניפי המפלגה וההסתדרות שנפגעו בהתפרעויות.
קטעים נבחרים מהפרוטוקולים של הישיבה המתוארת בקטע:
לוי אשכול: "יש אנשים שאת השכר אינם מוציאים וחוסכים ממנו. חלק לא קטן מהשכר הם מוציאים על ערק".
[על זריקת האבנים] "אולי למנהג בארץ מוצאם, שם זה היה נוהג מקובל".
"האם באמת תרצה שיישבו (השוטרים) בחיבוק ידיים?"
 "זה יהיה יום שחור בשבילי... אני אומר לכולנו: (אין כאן) שום צל ורמז של הרקע הסוציאלי. קראתי בעיתון שאחד רגז שהגיע לכך שהוא רועה זונות. מישהו הכריח אותו לכך? אם אנו מסתכלים למה שהיה בבאר שבע. האם אנו יכולים להצדיק זאת בגלל הרקע? תבינו לאן אנו הולכים. מסתבר שנרקומנים לא נולדו בארץ..."
"היה יהודי כמוני שמשך שנים הרבה טען: עלייה קצת סלקטיבית... ממצרים שלחו לנו קודם כל את הנמושות... אינני יודע את מי מביאים עכשיו מפרס, אבל נגזר עלינו לקבל אותם, נדע איזה ג'ונגל אנחנו מכינים לעצמנו".
"אני בטוח שרבנים  קשורים לאיזו מפלגה ובשליחותה הם עושים זאת... הגיע הזמן שנדע לדבר בלשון יחיד ולא בלשון רבים, ומישהו צריך לדעת מי הוא יחיד זה. רק לפני מספר שבועות שמעתי שבגין אמר שלא פגש מצב מהפכני כמו ששורר עכשיו בארץ. אפשר לסמוך עליו... אני חושב שזו עבודה של בגין, שהיא מביאה ומוכרחה להביא להתפרעות, לזריקת האבנים למשרדי הסוכנות היהודית, לשבירת מועדון ההסתדרות"
שר החינוך זלמן ארן: "ב–11 שנות קיומה עשתה המדינה כמיטב חוסר יכולתה כדי להרים חלק זה של הציבור במידה שדבר זה ניתן באופן אובייקטיבי, אם כי יכול להיות שבמקרה זה אינו ניתן... בחינוך, שאני יותר בקי בו, אני יודע שבאמת עשינו את המקסימום, אינני מתאר לי איזו מדינה ־ שהיא שהיתה יכולה לעשות בשטח זה, ובמיוחד לעדות המזרח, מה שאנחנו עשינו מאז קום המדינה... הכלל של עדות המזרח אין לו חוש לזה, אולי לא יהיה לו אף פעם חוש לזה, אבל יש לו אהדה פסיבית לעניין הזה (לאלימות)... אני בטוח שיש גרעין המכוון את הדברים מראש. צריך להיות טיפש ולהאמין שבכל מקום יש סיבה אחרת".
שר העבודה מרדכי נמיר: "יש כמה התפרצויות שאנו שותקים עליהן. כל זה מתרחש בעונה שלא הייתה כמוה מבחינת העבודה והתעסוקה, שלא הייתה כמוה אפילו בשלוש השנים האחרונות שהיתה תעסוקה כמעט מלאה... אני מוכרח להניח שיש איזה גיבוי, איזה מחסה למארגני ההפגנות... הדבר היחיד שיש בפרשת ואדי סאליב הוא ששוטר בעל שם אשכנזי ירה שלא כהלכה... אומרים שבחוץ לארץ זה מתפרסם כמלחמת אזרחים, יש גם ארצות ערב בסביבה..."
(הפרוטוקולים פורסמו על ידי גידי וייץ בעיתון הארץ, 13.02.2014 )



שאלות לניתוח המקור –

הגדירו את סוג המקור שלפניכם ?
איך הייתם מעריכים את אמינותו של המקור ?
תרומתו של המקור להבנת האירוע ?
בהנחה ולא הייתם מקבלים רקע לסיפור המעשה האם מקור זה מספיק היה בכדי להבין מה קרה שם ?
מהי העמדה המרכזית של המקור בצד של הסיפור ?
השוו בין מקור זה לבין המקור השני שקיבלתם וציינו לפחות 2 עדויות מקבילות ושתיים נוגדות ?









מתוך דין וחשבון וועדת החקירה בעניין המאורעות בחיפה בואדי סאליב:
12. אין הוועדה סבורה, שדווקא המציאות הלוקאלית המצומצמת של שכונת ואדי סאליב, היא היא הדחף היחיד, שהניע את המשתתפים בהתפרעויות ליטול חלק בהן. הוועדה סבורה שהרקע למניעים, שהווה קרקע פורה להסתה, רחב יותר והוא משתרע בין שכבות שונות וריכוזים שונים של חלקים מבני העדה הצפון-אפריקאית.
הוועדה משוכנעת, כי בקרב חלקים ניכרים של היישוב מיוצאי צפון-אפריקה, ובעיקר מרוקו, קיימת הרגשה עמוקה של קיפוח ואף אפליה, כלפיהם. במקרים קיצוניים אף קיימת הרגשה של אפליה מכוונת. ברם, תחושה זו של קיפוח ואפליה בלתי מודרכים, אך הנובעים מכוח נסיבות, הינה כמעט נחלת רוב מניינה של עדה זו.
באופן טבעי, ברור שרגשות אלה מהדהדים בעיקר בחללם של ריכוזים שלא נקלטו קליטה מלאה במסגרות הקיימות והם ניזונים יום יום, שעה שעה, מתוך מצבים עובדתיים של חוסר עבודה, היעדר דיור מתאים, סיכוי מועט לאפשרויות התקדמות ויחס זלזול מסוים, ונראה שאף בקרב חלקים של העדה אשר הצליחו להסתדר ומעגל קליטתם הושלם יחסית (ואין הם מועטים כלל וכלל) אף בקרבם קיימת הזדהות ניכרת עם תחושת הקיפוח והאפליה.
13. אין ספק שמצווים אנו לרדת לעומקי שרשה של תחושה זו, אך בטרם ננסה לעשות זאת, רואה הוועדה חובה לעצמה לציין ברורות שלא נשאר בלבה כל צל של ספק שאפליה מכוונת מצד מוסדות המדינה והלאום אינה קיימת כלל. אם בשלבי ביצוע, בדרגים נמוכים אפשר לגלות, זעיר פה זעיר שם, ספיחי יחס ומגע הנובעים מדעות קדומות, כפי שנראה להלן הן חלקים ניכרים מציבורנו – הרי במוסדות התכנון וקביעת המדיניות לא זו בלבד שאין כל זכר לאפליה מכוונת, אלא במקרים רבים נתקלה הוועדה ברצון כן, נטייה ברורה ומגמה בולטת לדאגה מיוחדת ומועדפת לעדות המזרח תוך שאיפה להביאן לשילוב מלא בכל שלבי הציבוריות הישראלית.
16. נוסף לכך יש לזכור כי בעליה ארצה נטלה חלק מועט ביותר השכבה המשכילה והמנהיגה של הפזורה הזו, וכי מרביתה של היהדות הצפון אפריקאית שהועלתה ארצה בשנות קיום המדינה הינה – מטעמים שונים הנעוצים באורח החיים בגולה – חסרת מקצוע בעל ערך שימושי ויצרני בארץ. חוסר מקצוע המתאים למבנה הכלכלי הישראלי יצר את המצב המדאיג שאחוז יוצאי צפון אפריקה בין פועלי הדחק והפועלים הפשוטים ובין מחוסרי העבודה הינו בולט ביותר ומאידך – אחוזם בעמדות מפתח כלכליות ובמשרות בדרג גבוה – מועט מאוד.
אף גם זאת: בזרום העליה ההמונית הצפון אפריקאית ארצה היא לא מצאה כאן ריכוזים מספיקים של יוצאי עדה זו בעלי מנהגים דומים במידה היכולה להוות עבורם משען כלשהו ומעין גזר לציבוריות הישראלית. העולים מצאו עצמם בארץ ללא מנהיגות מוכשרת, ללא מקצוע מתאים וללא בסיס חברתי זהה. גורם נוסף לקשיי ההיקלטות של עלוים אלה בכללם היה המספר הגדול של משפחות מטופלות בילדים רבים, ובעקבותיו נתעצמו קשיי הקליטה, הדיור והפרנסה.
כל הבעיות האלה גרמו לתחושות ההפליה שהועמקה פי כמה על ידי כך שבמקרים רבים התרכזו העולים בריכוזים נושאי אופי עדתי. יש להביא בחשבון גם את ההשפעה הפסיכולוגית ההרסנית של מציאות אנשים מאוכזבים בריכוזים כאלה הנתונים במצוקה חמרית קשה ובעלי הרגשת קיפוח עמוקה.
17. .....הוועדה מציינת בצער, כי בשכבות רבות ומגוונות של הציבוריות הישראלית, מושרשות עדיין דעות קדומות רבות הגורמות, לעתים קרובות לזלזול הדדי ולעתים להעמקת רגשי נחיתות בחלקים מסוימים...... כאן חטא הצבור בכללו. כאן אשמים אנחנו כולנו. לא פתחנו מספיק לבבותינו ובתינו בפני כל אלה הנזקקים בראש ובראשונה למידה גדושה של אהבת ישראל. לא זו בלבד, אלא לעתים קרובות, בגישה היומיומית, גרמנו ללא כוונה להעמקת רגשות הפירוד והנצחתם, בהשתמשנו במלות גנאי שונות המצביעות על מוצאו של האדם או בהדגישנו מוצאו של אדם כשהוא נתפס בקלקלתו, כל אלה, יצרו אוירה שסכנה מרובה בה.
20. מאורעות ואדי סאליב ודומיהם, חייבים לשמש לנו אות אזעקה המזהירנו שטרם הגיעה העת לשאננות, כי טרם הגענו אל קיצו של המאמץ הלאומי וכי יש צורך במפנה חד בכל יחסינו הבינעדתיים במדינה. יש לזרז האמצעים את התהליך המבורך של מפעלים קיימים בשיכון, התיישבות, השכלה ועוד. שומה על המדינה להעמיד בראש דאגותיה את העלאת רמתן התרבותית של קבוצות נחשלות על ידי הבטחת תנאים שווים בתחרות למלחמת החיים ולהתקדמות השכלתית חברתית וחינוכית. בראש סולם העדיפויות צריך שתעמוד הדאגה המתמדת לשילובן של כל העדות במעגלות החיים הכלכליים והתרבותיים...



שאלות לניתוח המקור –

הגדירו את סוג המקור שלפניכם ?
איך הייתם מעריכים את אמינותו של המקור ?
תרומתו של המקור להבנת האירוע ?
בהנחה ולא הייתם מקבלים רקע לסיפור המעשה האם מקור זה מספיק היה בכדי להבין מה קרה שם ?
מהי העמדה המרכזית של המקור בצד של הסיפור ?
השוו בין מקור זה לבין המקור השני שקיבלתם ציינו לפחות 2 עדויות מקבילות ושתיים נוגדות ?






יום שלישי, 23 בספטמבר 2014

כיצד עושים למידה משמעותית בהיסטוריה? - למידה משמעותית מחפשת מרחבים
דר' גדי ראונר

לאחרונה נערך מחקר בסיאטל שבארצות הברית שבו השוו החוקרים כמה זמן השקיעו תושבי העיר בהליכה ספורטיבית לפני ואחרי בניית מסלולי הליכה. הם מצאו כי סלילת מסלולי הליכה חדשים לתושבים הביאה לעלייה משמעותית בפעילות ההליכה שלהם. במילים אחרות, יצירת תנאים הולמים ומתאימים לפעילות עודדה והגבירה את העיסוק ואת הפעילות.  
באמצעות סיפור זה ננסח כעת את הסוגיה שמעסיקה אותנו במאמר קצר זה: כאנשי חינוך, כמחנכים וכמורים  אנו מבקשים לטפח למידה משמעותית אצל התלמידים, הווה אומר, ליצור תנאים דומים ל"מסלולי הליכה" עבורם כדי שיוכלו לקיים מפגשים פוריים בינם לבין כל מטעני הידע, התרבות, החברה והסביבה: הגות ומעש, אירועים ודעות, סוגיות ואישים, ערכים ועמדות
מהם "מסלולי הליכה של משמעות"?  מסלולי הליכה נסללים בתוך שדות, שטחים, מרכזים, קניונים, מגרשים, ו/ או נופים...או במילים אחרות: בכל מרחב שטומן בחובו תנאים, הזדמנויות או אפשרויות. מטרתם של מסלולים אלה היא לגרום לסקרנות, להתעוררות ולמוטיבציה של הלומדים, למעורבות ובסופו של דבר למשמעות. אנו נצליח להפוך את החומר הלימודי ל"מרחבים בעלי מסלולי הליכה"  כאשר נקיים פעילויות מאתגרות שיובילו להתנסויות מעשירות ומבנות משמעות. רק כך נתמודד עם שאלות של משמעות  שלא בדרך של הטפה ואינדוקטרינציה. על מנת להבין טוב יותר את השלבים הכרוכים במתווה הזה נציין אותם כך:
א. יצירת מרחבים של הזדמנויות
ב.  עוררות ומוטיבציה
ג. פעילויות והתנסויות
ד. מעורבות והתמודדות עם סוגיית המשמעות
מתווה זה עומד על שני בסיסים תיאורטיים שחשוב להכיר. הראשון קשור לשאלה הכללית כיצד מתרחשת הלמידה אצל הפרט. השני הוא ייחודי וספציפי והוא פועל יוצא של ההגדרה שאנו מאמצים כאן בנוגע לשאלה כיצד נוצרת משמעות.
(א) כיצד מתרחשת הלמידה? נאמץ כאן את התיאוריה של פיאז'ה לפיה הלמידה היא תהליך אישי של הפרט והיא מתרחשת כאשר הפרט בא במגע עם הסביבה הפיזית או החברתית. לפי כך, לא ניתן להעביר את הידע של מישהו אחד לשני "כמו שהוא" ולא ניתן להעתיק אותו במדויק. הפרט בונה או מבנה את הידע הייחודי שלו במוחו, בתוך מבנים מנטאליים הקיימים בראשו. מתפיסתו של פיאז'ה לגבי הלמידה התפתחה בימינו הגישה הקונסטרוקטיביסטית אשר מבינה כי הלמידה מתרחשת על-יד קישור או שיוך של הידע החדש לידע הישן במבנים מנטאליים קיימים. אם כך, תהליך הלמידה ככלל הוא קישור או חיבור של התנסויות, מושגים ו/ או רעיונות קיימים עם התנסות, מושג או עם רעיון חדש. דיס-הרמוניה, בלבול, חוסר נחת או בעיה נגרמים כתוצאה ממפגש בין הידע הקיים לידע החדש והם המניעים את הלמידה החותרת ליצירת איזון והרמוניה.
הדברים אינם חדשים. אל מול התפיסה המסורתית והמשורשרת של הוראה כפעילות הדיבור של המורה והלמידה כמעשה סביל של הלומד, במהלך שישים השנים האחרונות צמחו גישות אלטרנטיביות שהתבססו על הידע החדש בפסיכולוגיה, בחקר המוח ובבינה מלאכותית. הגות והתנסויות חינוכיות בחינוך המתקרא פאיידוצנטרי, פרוגרסיבי, מתקדם, אינטגרטיבי, דמוקרטי, קיבוצי, פתוח, פעלתני, רדיקלי, הצביעו על כיוונים כאלה, בצורה כזאת או אחרת של הצלחה.
(ב) משמעות היא ידע, חבוי או גלוי, מודע או נסתר, הנושא בחובו נקיטת עמדה. למשל, שאלות וביטויי של משמעות בנוגע לזהות הם, לדוגמה: לאיזו מסגרת לאומית, חברתית, אנושית אני שייך? מה מבדיל אותי מאחרים? מה הייחודי לי ולאחרים הדומים לי? מה הקשר שלי לתרבות הלאומית, לחברה שאני חי בה או לסביבה ? איזה מין אדם, בן לאום או אזרח אני? כיצד אני מבטא את המשמעות הזאת? האם אני רואה את עצמי שותף פעיל? האם אני מודע לכך ויודע להסביר זאת? האם אני מחובר למסגרת החברתית באופן רגשי? מה אני עושה עם המשמעות שהענקתי לעצמי? מהם הערכים הממלאים אותה? האם אני יודע על קיומן של התייחסויות שונות אליה? מה היחס שלי לנורמות ולטקסים הקיימים? מה היחס שלי למיתוסים לאומיים, לאמונות רווחות, לזיכרונות קולקטיביים מכוננים? ועוד.
מפרספקטיבה כזאת אנו טוענים כי ניתן לקיים הוראה יעילה ומשמעותית שנועדה לטפח את למידה קונסטרוקטיביסטית. מפגש בין הלומד לבין הידע, המכלול התרבותי, החברתי ו/ או הסביבתי, מפגש הנושא אופי דיאלוגי הוא היוצר או המטפח משמעות. ולכן אפשר לומר שתמיד נוצרת משמעות, גם אם לא קיים התיווך של גורם חיצוני כלשהו, כגון הורים או מורים. אך בבואנו לנקוט בפעולה מכוונת שנודעה להשפיע על המשמעות, עלינו לתווך באמצעות הכוונה, שאלות, מטלות שנועדו לאפשר מפגש בין השניים. מכאן ניתן לומר, כפי שכבר נאמר לעיל, שדיאלוג של משמעות מתקיים כאשר נוצרים הזדמנויות, מרחבים, מגרשי אימונים, מגרשי משחקים, מעבדות, שדות, נופים, "שדות קרב", מסלולי חיים, מקומות פתוחים, טריטוריות ועוד ועוד אנלוגיות בין הלומד לבין החומר הלימודי.
כיצד הוראה אמורה להבנות משמעות? כיצד הופכים נושא לימודי "משעמם" למרחב הזדמנויות לטיפוח משמעות? באחת הכיתות בהן צפיתי ראיתי כיצד זה קורה. בעשר הדקות האחרונות של השיעור, הייתי עד למהפך הקטן והצנוע שהתרחש בכיתה. המורה לימד פרק חובה באזרחות: שש גישות למדינת ישראל. בין איחורים לבין הפרעות, בין יציאות מאושרות ויזומות לבין משחקי פלאפונים, הוא עבר לשלב של הפעילויות והוא הוציא דף והכריז על עבודה בזוגות שבה כל זוג היה צריך לקרוא קטע מסוים, לזהות ולתת שם לגישה המוצגת. הקריאה הכיתתית של כל קטע הייתה איטית למדי והרוח המונוטונית של הפעילות התחילה לתת את אותותיה. גם המורה הבין זאת ולכן החליט לעבור לתרגיל הבא וכאן הוא הציג דילמה על פיה משחק כדורגל בינלאומי עומד להתקיים בערב ראש השנה וצריך לדון בכיתה האם לאפשר את קיומו או לאו. בהתחלה עמד המורה ו"שיחק פינג-פונג" עם תשובות התלמידים, על פי התבנית של המורה הכל-יודע, הכל-נותן והכל-מעניק. ובהמשך שנים או שלושה תלמידים התייחסו ונימקו את עמדתם ביחס לדילמה באמצעות מרכיבי תוכן מרכזיים של הנושא: מקומה של הדת במדינה, מהי יהדות בעיניהם, מהן זכויות האזרח, מהו האופי הרצוי למדינת היהודים, מהי דמוקרטיה ועוד. ולפתע נהיה שקט. הקשבה שררה בכיתה. איש לא הוסיף לשחק עם הנייד שלו. ואמרתי לעצמי שהעברת השרביט אל "גנרל הכיתה" עשה את שלו. ברגע שהמורה יצר הזדמנות של דיון פתוח ופוטנציאל של משמעות, זיהו התלמידים שהנושא מעניין ובעל משמעות עבורם. התלמידים קיבלו  אפשרות לבטא את עצמם, לשכנע אחד את השני, להשפיע על העמדות ולעסוק בזהות. וגם למורה היה חלק שווה במשחק ואפשרות להשפיע.
מהם המרחבים החינוכיים שנועדו להביא להתמודדות של התלמיד עם מתן המשמעות? הנה כמה אפשרויות:
למצוא זיקה בין הנושא הלימודי לבין עולמם של התלמידים. זה הכלל הראשון: מציאת הקשרים בין הנושא הנלמד לבין הלומד. למשל: מצבים אישיים, חברתיים או משפחתיים הכרוכים בבחירות ובהחלטות ערכיות (ידידות, פחד, כאב, עזיבה, בגידה), תחומי עניין ואינטרסים של הלומדים (מחשבים, אופנה, תכניות טלוויזיה, כדורגל, זמרים, שירים אקטואליים, נסיעות לחו"ל)...כל אלה יכולים להוות גשרים.
לשתף וליידע את התלמידים מראש לגבי מטרות השיעור ומה הולכים לעשות. למשל: "בסוף השיעור תבינו  הסיבות שהביאו לעלייתו של היטלר לשלטון ותוכלו לזכור אותן".
לשתף וליידע את התלמידים מדוע הנושא הלימודי חשוב, רלוונטי ו/ או משמעותי ועבור מי הוא כזה.
למשל: "מדיניות כור ההיתוך חשובה לדעת אותה מכיוון שהיא חלקה מההווי של הרבה משפחות במדינה, חלק מהביוגרפיה של כמה מהסבים שלכם. זה גם פרק חשוב בתולדות המדינה כי הישוב הכפיל את עצמו בכמה שנים ספורות. וגם היום כשיש עולים מחבר העמים או מאתיופיה שעולים לארץ...כיצד הם נלקטים? האם יש שוני בין הקליטה של אז והקליטה של היום?"
לעורר סקרנות ומעורבות באמצעות שאלה פתוחה ומעוררת. זאת שאלה שמנחה את השיעור ומשמש עמוד שדרה שלו, ציר מארגן. זאת שאלה שדורשת התייחסות ונקיטת עמדה לקראת סוף השיעור באמצעות דיון מסכם שבו התלמידים מנמקים. למשל: רוטשילד: נדבן או טייקון?; נפוליאון: כובש או משחרר?; מתי התחילה השואה?
לקיים פעילות פרטנית – דף עבודה עצמית. הדף מציג אוסף שאלות ומטלות ממוקדות ברמות חשיבה שונות – משאלות של הבנת הנקרא וידע ברמת בסיס, דרך שאלות של תרגום וזיהוי הרעיון המרכזי, יישום של עקרונות ומושגים, פירוק והרכבה של קטעי הסבר ועד שאלות ברמת הערכה ושיפוט (הטקסונומיה של בלום). ניתן לבצע את הפעילות הזאת בתחילת השיעור או בחלק ממנו.    
לקיים פעילות קבוצתית. המטלה צריכה להצדיק את הפעילות בקבוצה. הקבוצות צריכות להיות מורכבות מ- 4 תלמידים בלבד. 
לקיים דיון מסכם במליאה בסוף השיעור. דיון שבו התלמידים יכולים לבטא את הרעיונות ואת העמדות שלהם לגבי הנושא שנלמד.
להביא מקורות מעניינים לכיתה כדי להמחיש את האירוע ההיסטורי. סיפורים מהיום-יום של הדמויות, בדיחות, מכתבי אהבה או מחאה.
להציג אירוע היסטורי באמצעות דילמה שדורשת התייחסות. דיון בדילמות מוסריות הוא עיסוק שדורש שיפוט, רגש ונקיטת עמדה. זהו מפגש עם ערכים שבו אין אפשרות למלא אחר שני הערכים בשלמותם. לימודי השואה מזמנים כר נרחב של עיסוק בדילמות כאלה, אשר באמצעותם נכנסים התלמידים לתוך עורם של הדמויות ומתחקים אחר המצב ההיסטורי.
להציג אירוע היסטורי באמצעות מחלוקת בין הדמויות ההיסטוריות או בין הערכות ההיסטוריונים.
לקיים פעילות של חקירה בלשית.
לבצע מטלות ביצוע ממוקדות שהן ביצועי הבנה. לומדים כשעושים, כשמתנסים. זאת למידה משמעותית שכרוכה בהבנה אמיתית. מטלות ביצוע הן מטלות יצירתיות שבהן הלומד מיישם את החומר הנלמד ומראה את הבנתו. למשל: כתיבת מכתבים, תכנון משחקים, הזמנות, מודעות, כרזות, דגמים, כרטיסיות, מצגות, חוברות, להכין תערוכת תמונות, לכתוב ערך בוויקיפדיה וכו'.
ללמד לנתח פריט חזותי (תמונה, קריקטורה, כרזה או סמל) על רבדיו השונים. ניתן להציג תמונה כחידה רב-שכבתית שדורשת פענוח. שכבות הניתוח הן: זיהוי פרטים, קריאה אישית, קריאה היסטורית- חברתית, קריאה תקשורתית, וקריאה ביקורתית.
דרכי טיפול בחומרים חזותיים אפשר למצוא בקישורית:
http://lib.toldot.cet.ac.il/didact/pages/item.asp?item=16265
לתת לתלמידים לבחור - תמונה, מילה, מושג, פרשנות, עמדה או ערך -  שמתאים להם כדי לקיים סבב התייחסויות ודיון. על סמך הכללים של משחקי הפינות. למשל: מה מחליטים בניה של משפחה יהודית ברוסיה הצארית לעשות לנוכח גל הפרעות (להגר לארצות הברית, להצטרף לכוחות המהפכה, לעלות לארץ ישראל, להצטרף להגנה היהודית או להתאים את היהדות לרוח ההשכלה)?
לבקש מהתלמידים לשאול שאלות על הנושא הלימודי, דברים שהיו רוצים לדעת. למשל: בתחילת לימוד על השואה, לשאול את התלמידים מה היו רוצים לדעת ולבנות את התכנית ההוראה על פי השאלות האלה שהן המסקרנות אותם.
לבקש מהתלמידים להרכיב מבחן על הנושא. זאת מטלת ביצוע שניתן לבצעה כשיעורי בית. כמו כן, אפשר להשתמש בשאלות שהתלמידים שאלו כדי להרכיב את המבחן "האמיתי".
לקיים משחקי תפקידים בכיתה. משפט ציבורי, "חיים שכאלה" או שחזור אירועים היסטוריים. משחקי תפקידים נועדו לטפח – בין היתר-  את החשיבה האמפתית של התלמידים כי מאפשרים להיכנס לנעלים של הדמויות, לחשוב ולהרגיש כמו...
למשל: משפט ציבורי לנפוליון – כובש או משחרר; חיים שכאלה עם דויד בן גוריון; טקס הורדת הדרגות לסרן דרייפוס, כינוס העולים של העליות השונות וכו'.
להציג אירוע אקטואלי מטריד. למשל: האם סקוטלנד עצמאית? אמצעי התקשורת רווים מידע על הנושא וזה החומר הזה רלוונטי ללימוד ההתעוררות הלאומית בסוף המאה ה19. הפילוסוף הגרמניה הנס גיאורג גאדמר טוען שכל רצון של האדם ללמוד מונע על ידי עניין רלוונטי כלשהו ולא על ידי רצון לחפש מידע ניטראלי. לפי השקפתו, התעניינותם של בני אדם בסיפור ההיסטורי צומחת מתוך שאלה כלשהי שמטרידה אותם בהווה והם מחפשים בתוך ההיסטוריה את התשובה. שאלה כזו היא שמניעה את הסקרנות הראשונית ומעוררת את הרצון לצאת למסע אל סיפור היסטורי כלשהו. זה יוצר תודעה היסטורית פעילה.
לגוון במתודות ההוראה במסגרת השיעור. זאת כדי לשבור את המילוליות באמצעות שפות אחרות: חומרים חזותיים שניתן לנתח או ליצור, עבודות יצירתיות כגון תכנון טקס, הצגת מפות היסטוריות, סרגלי זמן ו/ או מוזיקה של התקופה שניתן להזין.
לתכנון יחידות ולא שיעורים בודדים. הכוונה לתכנון יחידות נושאיות מבוססות מתודה שונה. ניתן ללמוד על גילוי ארצות רק באמצעות מפות היסטוריות; את הרנסנס ניתן ללמוד באמצעות יצירות אמנות; אנטישמיות באמצעות קריקטורות וכו'.
ללמד את התלמידים למפות נושא לימודי. ביצוע של מיפוי זאת פעילות ניתוח כי יש צורך לפרק את האירוע לגורמים השונים ולזהות סיבות, התרחשות ותוצאות. אפשר לבקש מהתלמידים להשלים את המיפוי שהמורה התחיל או להשלים את מילות הקישור וכו'.
לערוך השוואות. באמצעות השוואות אנו מחדדים את ההבדלים ואת המשותף בין הפריטים. מומלץ שהתלמידים ינסחו את הפרמטרים להשוואה כדי לשתפם בה. כמו כן, פעילות ההשוואה נועדה לביצוע כדי להשיג יעד מסוים, למשל, להעריך פועלו של מנהיג או לנקוט עמדה בנוגע להחלטה שהתקבלה.פעילות ההשוואה הינה פעילות אנליטית.
לתת לתלמידים ללמד שיעור או חלקי שיעור. למה הקלפים צריכים להיות כל הזמן בידיו של המורה? מדוע לא לשתף את התלמידים בהוראת עמיתים? כל אחד לפי יכולתו...מי בארגון של פעילות ומי בהסבר פרונטאלי; מי בצילום של האירוע ומי בכתיבת הזמנות. השיתוף והמעורבות מביאים למשמעות. או כפי שנאמר: בכל פעם שאני מלמד אתכם, אני גוזל מכם ללמוד את זה בעצמכם (פיאז'ה)
להציג את התמונה הגדולה, את הסיפור הגדול. לרוב שוכחים המורים להתבונן על התמונה הגדולה והם הולכים אחר הפרטים השונים של הסיפור ההיסטורי. התלמידים מאבדים את הקשר ואת הרציונל: למה אנו לומדים את הנושא? מה יש בו? מה חשיבותו? מה צריך לדעת ממנו? תנסו לחשוב במונחים כאלה על ימי הביניים או על הנצרות, על ימי משפחת החשמונאים או על יהודי ספרד במאה ה- 15. ספרו של יובל נוח הררי, קיצור תולדות האנושות, היני ספר חובה לכל מורה להיסטוריה.
לערער את הידע הקיים. למשל, על ההבדלים בין מיתוס היסטורי לבין חשיבה היסטוריוגרפית ביקורתית. הערעור מביא לסקרנות ולרצון לדעת מה קרה "באמת". למשל, הצגת הממצאים והפרשנות במצדה (ראה:
https://www.academia.edu/4173783/Masada_from_the_Roman_Point_of_View_-_in_Light_of_New_Excavations_by_Arubas_and_Goldfus_Hebrew_with_English_Synopsis_
וכך גם הפרשנות של הרכבי על מיתוס בר-כוכבא, הפרשנות של בצלאל בר-כוכבא על מלחמות יהודה המכבי, מיתוס תל חי וכו'.

הצעד הראשון הוא להפוך את מושאי הלימוד, מה שקרוי התכנים או הנושאים או החומר הלימוד ל"מרחבים". זה דורש מאיתנו לחשוב קצת אחרת על הדברים מבלי לוותר על מה שאנו רגילים לעשות. אנו יודעים ללמד חומר באמצעות הסברים, תיאורים והקנייה, בעיקר על-ידי מונולוג. אני מציע להקדיש חלק מהשיעור לדיאולוג בין התלמידים לבין החומר בתיווך המורה. מה זה דיאלוג? לא הדו-שיח שאנו רגילים אליו לפיו אנו שואלים שאלות קצרות וסגורות שמקבלות תשובות קצרות וסגורות, אלא שאלות פתוחות שדורשות מחשבה ברמה גבוהה יותר או הבעת עמדה, או הסתכלות פנימה. אני מציע לקיים הוראה מבוססת מרחבים שמזמנים דיאלוג כדי שהלמידה תהה משמעותית, יעילה ופורייה יותר. זה התנאי הראשון וההכרחי כדי שנוכל להתקדם.עלינו לבנות מסלולי הליכה משמעותיים וערכיים כדי שהתלמידים שלנו יתאמנו בהם עוד ועוד.
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
כל ההמלצות המוצעות כאן נוסו ונלמדו בכיתות היסטוריה על-יד המחבר והסטודנטים שלו.
ראה להרחבה:
הוראת היסטוריה עתירת חשיבה – ד"ר גדי ראונר
gadirauner@gmail.com
http://www.historyteaching.co.il  באתר, בכתובת:
https://www.facebook.com/groups/447810545307013/  בקבוצת הפייסבוק:

​    ​http://tchnghistory.blogspot.co.il בבלוג: 

יום שני, 14 ביולי 2014

כן להתלהב!!!
בערב, בשעת החדשות, אני יושב מול הטלוויזיה וצופה בעיתונאים המוכשרים. אין זה משנה מהן הכותרות של אותו יום ועל מה הם מדברים. אני מתבונן בפנים ובשפת גופם. אני לא מקשיב למילים אלא מתרכז ושומע רק את המנגינה הרצופה והבטוחה שהם מבצעים. אני מתפלא כל פעם מחדש מההתלהבות שלהם, מהרצון להסביר בצורה משכנעת, מהאנרגיות ומהחיוניות שמלוות אותם ומהיכולת להפוך כל אייטם לנושא החשוב ביותר שיש לדבר עליו.
אני מקנא בהם ושואל את עצמי מדוע רוב המורים כאשר הם עומדים בפני הכיתה אינם כאלה. מדוע אינם מאמצים את ההתנהגות הזאת? מדוע שלא ידמו לאותם פרשנים, מגישים, מראיינים או חזאים שכל ערב חייבים להוכיח את עצמם מול הצופים בבית? מדוע לא לדמיין, לפני שהשיעור מתחיל, שיש לתת את ההצגה הטובה של החיים...כי יש תחרות על המקום, כי אם לא אהיה טוב יעיפו אותי לכל רוחות ויביאו מישהו אחר ולכן עלי להרשים את הקהל? מדוע לא לחשוב שעליהם לשכנע את הצופים שהם הטובים ביותר, המעודכנים, המקושרים והמתלהבים ביותר?
כל פעם שאני מבקש מהסטודנטים שלי לתכנן שיעור, להגיש מערך שיעור, עליהם להתייחס לשאלה: מהי החשיבות של הנושא?  או במילים אחרות: מדוע הנושא שהולך להיות נלמד הוא משמעותי? מדוע הוא רלוונטי? זו אחת השאלות הראשונות שאנחנו המורים צריכים לענות כשאנחנו חושבים על השיעור הבא שלנו. לדאבון לבי לא הרבה סטודנטים מצליחים להתמודד עם השאלה הקשה הזאת. הם לא מצליחים לרדת לעומק העניין. הם מסתובבים מסביב לגרעין המהותי הזה בלי לפצח אותו ואז הם כותבים בפשטות שהנושא הוא חלק מתכנית הלימודים. בניסיון ליצור הבנה אני מנסה הסבר אחר, למשל, "לו היו אומרים לך שאין זמן ללמד את הנושא הזה כי הוא לא דבר חשוב ולכן רוצים למחוק אותו מתכנית הלימודים, כיצד היית מגיב ומצדיק את קיומו ואת הוראתו? אותם סטודנטים מוכשרים מוסיפים להתפתל בינם לבין עצמם ושואלים בשקט מה רוצה המרצה העקשן הזה. הם מתקשים לענות על השאלה הזאת תשובה כנה ומספקת. אז כיצד מתמודדים עם השאלה הזאת?
התנאי הראשון כדי לענות עליה הוא הידיעה שיש צורך לדעת את הנושא. למשל, אם קוראים רק חצי עמוד על הקונגרס הציוני הראשון מתוך אתר אינטרנט כלשהו או סיכום כזה או אחר מתוך ספר לימוד, לעולם לא יוכלו להתייחס ולענות על שאלת החשיבות בצורה חכמה ואמיתית. קריאה של פריטים בודדים, אך רלוונטיים על הנושא, למשל, מאמר מרכזי אחד ופרק מתוך ספר מחקר אמורה לספק מושג כללי לגבי הרעיון המרכזי של הנושא. אני זוכר את עצמי עושה את המלאכה הזאת במהלך הקיץ, במסגרת ההכנות לקראת שנת הלימודים. מורה ש"עשה שיעורי בית" וקרא חומר רקע על הנושא שהוא הולך ללמד, אם הוא גם מעורב וקשוב מבחינה חברתית יש לשער כי יוכל לתת תשובה אישית טובה לשאלת החשיבות של הנושא.
הגעתי למסקנה שהשאלה הזאת איננה מכשול שרירותי שאני מעמיד בפני המורים לעתיד, אלא שלב הכרחי לקראת הצלחת המורים. תחילה, דעו את הנושא ואחר כך, חשבו מה יש בו שהוא חשוב, שלא ניתן בלעדיו, שהוא הכרחי להילמד בכיתה!!  ומדוע חייבים אתם ללמד אותו בכיתה.
עכשיו אני מגיע לנקודה נוספת ומרכזית של חיבור זה: זיהוי החשיבות של הנושא הלימודי העומד על הפרק אמור להעניק למורה את האנרגיות, הכוחות וההתלהבות הדרושים כדי להפוך את הסיטואציה הקרויה "שיעור היסטוריה" לדבר החשוב ביותר של אותו רגע. מציאת המשמעות מובילה להתלהבות וההתלהבות של המורה יכולה להביא למעורבות של התלמידים ולשותפות שלהם בפעילות ההוראה. "רואים שאתה חי את הנושא" אמרו לי פעם תלמידי כיתה י"א כאשר הסברתי להם על הפעילות המדינית של הרצל. זה קרה בהשפעת ספרו של עמוס אילון, "הרצל". התלהבתי מהדמות ולכן היה לי חשוב ללמד עליה, על הרעיונות ועל מאבקים שלה.
בקיצור:
ידע (מוביל ל...)  חשיבות (מוביל ל...) התלהבות (מוביל ל...)  מעורבות.

אני תקווה שמורים יאמצו את המסלול הזה וינסו לעלות עליו בכל שיעור. כעת אני רק חושש מדבר אחד: שהם יצליחו והצלחה זאת תביא אותם לפרוש מן ההוראה ולהצטרף למחלקות החדשות בטלוויזיה.


יום רביעי, 9 ביולי 2014

"עבדים היינו..."
רדיקר, מרקוס, ספינת עבדים -  היסטוריה אנושית, בבל, 2014.
גדי ראונר
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
כך או אחרת ילדינו (היהודים) פוגשים את המילה "עבדים" מאז יושבים ושומעים אותה, שנה אחר שנה, בסדר פסח. הם גם שרים אותה בגן הילדים. אלא שבתכנית הלימודים להיסטוריה המונחים "עבד, עבדים, עבדות" נעלמו ואינם, כאילו יד נעלמה כיוונה לכך או שמא חוסר תשומת-לב החליט כך. כיצד ניתן להסביר שאירוע מכונן בתרבות המערבית אשר נמשך כ- 400 שנה – מאז גילוי אמריקה -  אינו זוכה להתייחסות כלשהי בספרי הלימוד?
ההסבר השכיח הוא שאין מספיק שעות ללמד את החומר וכי הבחירה בין הנושאים והקיצוצים הפוקדים את שעות הכיתה לעתים קרובות הם אכזריים ואינם מאפשרים ללמוד נושאים חשובים כגון זה. ובכל זאת, הדבר נראה אבסורדי וחסר הגיון. כיצד ניתן להבין שנערי ישראל – יהודים ו/ או ערבים - מסיימים י"ב שנות לימודי היסטוריה בלי לדעת דבר על אחד הפרקים השפלים ביותר  בתולדות המערב?
הקריאה בספר הזה הוא מעשה מזוכיסטי...ולמרות הכל אני מאוד ממליץ לקרוא אותו, שהרי נראה כי אנו אוהבים להתבונן במעשיהן של דמויות פסיכופטיות (לאחרונה, הדמות של וולטר וויט – בסדרה "שובר שורות"). תחושה כבדה של אי-נחת מתמדת פקדה את קריאתי, כשראיתי את עצמי יושב על הכורסה הנינוחה או שוכב על המיטה המפנקת. בהתחלה נראים האירועים מתרחשים אי-שם, רחוקים בזמן ובמקום, אך אט-אט מתבהרת התמונה ומתמקדת בדרמות האישיות של אלה שאכלסו את ספינות העבדים.
במשך ארבע מאות שנה כ- 14 מיליון בני אדם שועבדו באפריקה, מהם כ- 12.4 מיליון הועמסו על החופים בספינות עבדים למען "מסע הביניים הימי". כל זה הניב "תשואה" של 9 מיליון עבדים בעלי יכולת הישרדות ארוכת טווח בצד השני של האוקיינוס. הם אלה שיצרו מיליוני טונות של סוכר, טבק וכותנה ששוגרו לעולם הישן ותרמו להיווצרות של ההצבר הראשוני ולהתפתחות קפיטליסטית בערי אירופה ואמריקה.
ספינת העבדים הינה היחידה הבסיסית שמייצגת את תמצית משטר העבדות ואת הרצחנות שלו. תחילה החטיפה, העקירה מן השורש, נטישת הבית המוכר, ההתעללות והפגיעה בבני המשפחה הקרובים, המסע לעבר החוף, המכירה והעלייה לבית הכלא הצף. בהמשך ההפלגה לאמריקה. הספר גדוש בתיאורים שהמחבר בחר וליקט מתוך יומנים וספרי זיכרונות של העבדים עצמם, של רבי מלחים או של רב חובלים וסוחרים שבשלבים מאוחרים של חייהם החליטו לפרסם את החוויות הקשות שצברו במהלך ההפלגות.
מסכת הסבל והרועה מסתערת על פני 387 עמודים. לפעמים הספר נראה כתוב ברשלנות-מהכיוון שמחבר מרבה בסיכומים שלו ביחס למקורות הראשוניים. נראה כי בכל התיאורים המפורטים קיים ניסיון להתמודד עם העבר שאיננו עוד ולצייר בדמיונם של הקוראים תמונה או אפילו סרט איטי מלא תמיהה וכאב, כאילו אנחנו תלויים מעל תורן הספינה וצופים על הנעשה שם למטה, בסיפון העליון. הראיה המחודדת שלנו מאפשרת לצפות בסיפון התחתון הצפוף בבני אדם רעבים וכואבים, מיואשים, צמאים ומושפלים, בני אדם שהפכו למספר בלבד.

במוחי, ההשוואה עם שואה "שלנו" מופיעה לעיתים קרובות כדבר בלתי נמנע, אף כי כאן, בספינת העבדים, המטרה הייתה שונה, הפוכה. המטרה הייתה החיים, להביא כמה שיותר עבדים חיים כדי שניתן יהיה למכור אותם. אלא הם, אולי, חיים לכאורה ולכן העבד שניסה לפגוע בכוח עבודה שלו עצמו על-ידי סירוב לאכול או להתאבד בקפיצה למי האוקיאנוס ולמפגש עם הכרישים הגואלים, היה נענש קשות.
מיפוי החופים של המסחר באפריקה מזכיר במידה רבה את מיפוי המחנות. אך במקום אדמת אירופה יש אוקיינוס אין-סופי ובמקום חיילים נאצים יש מלחים וקציני-ים. במקום מחנות יש ספינות ובמקום 6 שנים של רדיפה, פגיעה ורצח, יש 400 שנה של התעללות וסדיזם. בשני המקרים, המוות והחיים-לכאורה עומדים על כפות המאזנים של התנאים המחפירים ושל המקריות. הילדותיות שבנו יכולה להוביל לשאלה: מה היה גרוע יותר? השואה או העבדות הקולוניאלית?
צלילה עמוקה לתוך הספר מלווה בשאלת המשמעות...מה זה ספינה עם עשרות בני אדם -  נשים וגברים, נערים ונערות, ילדים - שנמצאים שבויים במשך יותר מחצי שנה בהמתנה  על החוף? מהי ההפלגה הזאת של חודשים ארוכים במסע הביניים הימי? מהי המשמעות של מטען אנוש, מסה חסרת זהות ובלתי נבדלת של בשר ודם?
מכל האמור נראה כי הספר קרוב אלינו, הוא "שלנו", כי "עבדים היינו..." אצל פרעו בארץ מצרים ולא מזמן גם אצל הנאצים. אז מתי ניסינו לפתח שיחה עם בנינו על "היות עבד"? ...לא כאנקדוטה אגדית ולא כשגרה שנתית ביום הזיכרון, אלא כמיצוב קיומי וריאלי? מתי ניסינו להתמודד עם הרגש הטמון באי-מוסריות של המקרבנים? פרק ההיסטוריה האומלל הזה קרוב אלינו יותר ממה שחשבנו ופרסום הספר הינו הזדמנות טובה למורי ההיסטוריה (ולא רק) להרים את הכפפה ולצאת להתמודדות עם הנושא.
ד"ר גדי ראונר – מכשיר מורים להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב ובאוניברסיטה הפתוחה.







Pupils' enjoyment of history: what lessons can teachers learn from their pupils?
Authors: Richard Harris a; Terry Haydn b
Affiliations:  
a University of Southampton. UK

b University of East Anglia. UK
DOI: 10.1080/09585170601072544
Publication Frequency: 4 issues per year
Published in: journalCurriculum Journal, Volume 17, Issue 4 December 2006 , pages 315 - 333
Subject: Curriculum Subject;

If you would like to pay in any other currency please see the purchasing help pages for more information.


Abstract
This article explores pupil attitudes towards history as a school subject in England, with a view to developing a better understanding of the factors which influence disaffection or engagement with the subject. The study attempts to identify what pupils like and dislike about how they are taught and what they are taught in history lessons. The study was carried out in 12 secondary schools with pupils aged 11-14. Questionnaires were returned from 1740 pupils and 160 of these were involved in focus group interviews. The findings show that how pupils are taught appears to matter more than what they are taught and identifies teaching approaches that pupils considered to be particularly effective, and teaching approaches that appear to contribute to pupil disaffection and disengagement from the subject. The study also provides insights into the extent to which pupils find history enjoyable compared to other school subjects. Although the study is primarily of interest to history teachers, it may also be of interest to teachers of other subjects who have a concern for the degree of pupil engagement with their subject.
Keywords: Active learning; Disaffection; Engagement; History teaching; Interactive learning; Pedagogy


יום שלישי, 8 ביולי 2014

על המקורות ההיסטוריים
מתוך: וינריב, א' (1987). חשיבה היסטורית – פרקים בפילוסופיה של ההיסטוריה.  הוצאת האוניברסיטה הפתוחה: תל-אביב.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
  • להיסטוריון אין גישה ישירה אל העבר ההיסטורי. הוא לומד על התרחשותם של אירועי העבר דרך המקורות. הוא לומד על עבר בעקיפין באמצעות שרידיו.
  • היסטוריונים של המאה ה- 19 ( Niebuhr ואחר כךRanke ) אמרו שבלי ביקורת המקורות ההיסטוריון נידון לחזור ולצטט מיתוסים.
  • "...הבסיס לעבודה זו, המקורות של תכניה, הם זיכרונות, יומנים, מכתבים, דינים וחשבונות דיפלומטיים ודבריהם המתועדים של עדי-ראיה..." Ranke, 1824
  • רנקה קבע שחקירה היסטורית חייבת להתבסס על מקורות ראשונים, הם המקורות שנכתבו בתקופה הנחקרת. זה חומר הגלם העיקרי של ההיסטוריון.
  • ניתן להיעזר בכתבים מתקופה מאורחת יותר – הם המקורות המשניים.
  • תחילה יש לחקור את המקור בביקורתיות ואחר כך יש לפרשו כדי לעמוד על תוכנו.
  • על פי רנקה זיהוי המקורות הראשונים ופירושם הנכון מאפשרים להיסטוריון לתאר את העבר כהווייתו, כפי שהיה באמת.
  • האם יכול ההיסטוריון לשחזר את המציאות כפי שהייתה? כתיבת ההיסטוריה אינה יכולה להתעלם מסכמות או עקרונות מארגנים בראשו של ההיסטוריון.
  • נראה כי רנקה ביקש לראות את האירוע מבפנים, בעניינים של משתתפים...להכיר את האירוע כפי שהיה עת היה הווה.
  • לנגלואה וסניובוס (1898) – שישה שלבים בעבודתו של ההיסטוריון:
      • איסוף מקורות
      • ביקורת חיצונית  של המקורות (האם המקור אותנטי או זיוף?)
      • ביקורת פנימית של המקורות (איזה מידע מהימן ניתן לדלות מהמקור? האם המחבר אמין?
      • גילוי העובדות על סמך המקורות (המקורות משמשים כראיות לעובדות)
      • עריכת סינתזה של העובדות או פירושן
      • העלאת הסינתזה על הכתב (בעזרת דמיון יוצר)
  • ראיה היא דבר-מה המצביע על קיומו של דבר-מה אחר. המקור האותנטי משמש ראיה לקיומן של עובדות היסטוריות.
  • על פי רנקה על ההיסטוריון להימנע מכל חריצת משפט על העבר ומכל ניסיון להפיק ממנו לקחים לגבי ההווה או העתיד.
  • כרוניקה היא מקור היסטורי ראשוני המספר על האירועים בעת התרחשותם.
  • ההיסטוריון מושיט כביכול את ידו מעבר למקורות אל אירועי העבר עצמם, "נתקל" בהם או "נוגע" בהם. הוא מביט מבעד המקורות ו"רואה" את העובדות.
  • המקורות הם עדויות. עדות היא מקור שנכתב מלכתחילה במטרה לדווח ולספר על המתרחש.
  • על פי רנקה ההיסטוריון שואף לספר מה שקרה באמת, לטעון טענות אמיתיות על העבר.
  • אמת היא יחס של התאמה בין טענה לבין המציאות או העובדה. טענה היא אמיתית אם היא תואמת את המציאות.