מדריך קצר להספדים ישראליים - עיון - הארץ

מדריך קצר להספדים ישראליים - עיון - הארץ

על היחס בין היסטוריה לבין מוסר

מתוך: קאר, א.ה. (1986). היסטוריה מהי? ת"א: מודן. מתוך הפרק 3: היסטוריה, מדע ומוסר. עמ'. 83- 92.

• ההיסטוריון אינו נדרש למתוח משפט ערכי על החיים הפרטיים של הדמויות בסיפורו.
• תכונת האופי של הדמות חשובה רק במידה ויש לה השלכות על המאורעות ההיסטוריים.
• לגזור משפט ערכי על גיבור הסיפור – זאת גישה ישנה נושנה – על פי המחבר.
• "ההיסטוריון אינו רשאי לעסוק בהערכות...שכן אינו שופו וודאי שאינו שופט תליין" – נואלס.
• לעומת זאת: מחובתו של ההיסטוריון "לשפוט את קארל הגדול, נפוליון, ג'נג'יס חאן, היטלר וסטלין על מעשי רצח המוניים". – ישעיה ברלין.
• לדעת המחבר, אין טעם לשפוט מבחינה מוסרית את העוולות של נפוליון או של קארל הגדול או של בעל עבדים.
• אך כהיסטוריונים קשה לנו לנתק את עצמינו מהאישיות שלנו כאשר אנו עוסקים בדמויות כמו היטלר או סטלין...דמויות בנות זמנינו.
• מקס וובר אומר שעל ההיסטוריון לשפוט מבחינה ערכית את המוסדות ולא את היחידים שיצרו אותם (למשל, את מוסד העבדות או הקפיטליזם).
• מתחת לעובדות מסתתרת מידה מסוימת של פרשנות.
• פרשנות היסטורית מעורבת לעולם בשיפוט מוסרי או שיפוט ערכי.
• קשה להעריך מבחינה ערכית פעולה של שינוי או של שימור. טובתם של אחדים מצדיקה את סבלם של אחרים – זו הנחה מובלעת בכל משטר.
• למשל, המהפכה התעשייתית הייתה הישג גדול של קידמה וגם היה בה נישול איכרים מאדמתם, ניצול ילדים ותנאי עובדה וחיים מחפירים לפועלים.
• מעולם לא שמעתי על היסטוריון הטוען שעקב המחיר האנושי מוטב היה לעצור את גלגל הקדמה ולהימנע מתיעוש.
• "ההיסטוריה היא סיפורה האכזרית שבכל האלות. אלה המוליכה את מרכבת הניצחון שלה על הררי גוויות, לא רק במלחמה, אלא אף בתקופות של שלום ושל התפתחות כלכלית. ואנו בני אדם לרוע המזל, כה סכלים שאיננו אוזרים עוז להתפתחות אמיתית, אלא כאשר סבל נורא דוחף אותנו לכן" – אנגלס.
• מושגים מוסריים שאנו משמשים בהיסטוריה (כגון, חירות, שוויון, צדק, דמוקרטיה) הם כמו צ'ק בנקאי. זה החלק המודפס שלו. החשוב הוא מה וכיצד ממלאים את השורות: כמה חירות, למי, באיזה סכום?
• השיפוט ההיסטורי נעשה בתוך מסגרת מושגית שהיא יצירה היסטורית. לא ניתן להציב קנה-מידה על-היסטורי לשפיטת מעשים היסטוריים. זה נוגד את המהות ההיסטורית.
• היסטוריה היא תנועה ותנועה מחייבת השוואה.
• האמונות והערכים שלנו הינם חלק מההיסטוריה, ונושא למחקר היסטורי. 

הסיבתיות בהיסטוריה

סיכום פרק 4 בספרו של א.ה. קאר, היסטוריה מהי? ת"א: מודן, 1986, עמ' 96-113.

ג'ונס חוזר הביתה ממסיבה שבה לגם כמות אלכוהול שאינו רגיל בה. הוא נוהג במכונית שבלמיה – יסתבר אחר כך – אינם תקינים, ובפנייה חשוכה, היכן ששדה הראייה לקוי יותר, הוא פוגע והורג את רובינסון, שחצה את הרחוב לתומו כדי לקנות סיגריות בקיוסק שבפינה. מה סיבת התאונה וההרג?

האם מצב השכרות של ג'ונס? אם כך העניין הוא פלילי; האם הטיפול הרשלני במוסך שבו טופלו הבלמים? האם החושך בפינת הרחוב? אם כך, יש לערב את רשויות התחבורה. או אולי, תאוות העישון של רובינסון היא זו שגרמה לתאונה? הוא נהרג מכיוון שהיה מעשן משובע.

• חקר ההיסטוריה הוא חקר הסיבות. ההיסטוריון שואל ללא הרף "מדוע"?
• על פי הרודוטוס, מטרת עבודתו היא: "לשמר זיכרון של מעשיהם של היוונים ושל הברברים במיוחד, ויותר מכל, להבהיר את הסיבה למלחמותיהם ההדדיות".
• ההיסטוריוגרפיה המודרנית בונה את רצף האירועים של העבר בסדר עוקב של סיבה ומסובב (תוצאה).
• ההיסטוריון עוסק במכלול של סיבות, ביחסים ביניהן ובקביעה מה בסופו של דבר (או בחשבון האחרון) היא סיבת כל הסיבות על פי פרשנותו.
• היסטוריון ניכר בסיבות שהוא בוחר להעלות.
• כל וויכוח בהיסטוריה נסוב בעצם סביב שאלת סדר הקדימויות של הסיבות.
• לצד חיפוש אחר סיבות ופרשנויות חדשות, לצד הבחנה במורכבות, על ההיסטוריון לעשות סדר בתוך שלל הסיבות, לפשט.
• ההיסטוריה, כמו כל מדע אחר, מתקדם בתנועה כפולה של ריבוי ומורכבות, מצד אחד, ושל אחידות ופשטות, מצד שני (רעיון של אנרי פואנקרה).
• דטרמיניזם = תפיסה לפיה לכל מה שמתרחש יש סיבה או סיבות, והוא לא יכול היה להתרחש אחרת, אלא אם משהו בסיבות היה גם כן שונה.
• אנו חיים מתוך הנחת יסוד שלכל דבר יש סיבה וזה התנאי כדי להבין מה קורה סביבנו. כל הזמן אנחנו מחפשים סיבות כדי להסביר את ההתנהגויות שלנו או של האחרים (בסיפורים של קפקא להתרחשויות אין סיבה הנראית לעין וזה מקור העלילה).
• היסטוריון לא יכול לכתוב שיש התרחשויות "בלתי נמנעות" כל עוד לא התרחשו בפועל (למשל, נפילת משטר אסד בסוריה – 2013). בהיסטוריה לא ניתן לדבר על כורח המציאות, אף על פי שהיסטוריונים כותבים כאילו מה שקרה בפועל אכן אמור היה לקרות.
• הדבר קצת מבלבל מכיוון שבהיסטוריה המודרנית אנשים זוכרים את המצב הקודם, לפני השינוי, שבו היו פתוחים מספר כיווני התפתחות אפשריים (למשל, ועידת וורסאי או ועידת מינכן ב- 1938).
• התפיסה הקרויה "האף של קליאופטרה" (שמו של מאמר של ברי בשנת 1916) גורסת ששרשרת של מקרים וצירופי מקרים מזדמנים הם ביסודה של ההיסטוריה. הדוגלים בכך אומרים שיש מקריות בהיסטוריה שהיא השתלשלות של סיבות ומסובבים שמצטלבים (או מתנגשים). כל המקרים המזדמנים האלה הם גם כן סיבות.
• בדרך כלל תיאוריה זאת מתאימה לקבוצות או אומות הנמצאות בתהליך של שקיעה.
• כדי לאזן את התפיסה הזאת אומר מונטסקיה: "אם סיבה מסוימת כגון תבוסה מקרית בקרב גורמת לחורבנה של מדינה שלמה, אזי הייתה סיבה כללית כלשהי, שגרמה לנפילת המדינה כתוצאה מקרב אחד" – עיונים בסיבות לגדולת הרומאים, לעלייתם ולשקיעתם.
• גם מארכס טוען שיש מקום למקריות בהיסטוריה...המתבטאת בעיקר דרך השפעת האופי המקרי של המנהיגים, אך המקרים נעשים חלק ממגמת ההתפתחות הכללית ומקוזזים אחד את השני באמצעות מקרים אחרים. המקרים יכולים להביא לתאוצה או להשעיה של התהליכים.
• כמו ביחסו לעובדות היסטוריות, גם במקרה של הסיבות, ההיסטוריון עורך בחירה של הסיבות, קובע את המדרג שלהן ואת החשיבות שהוא מעניק להן. כל זה מהווה תמצית הפרשנות של האירוע ההיסטורי.
• ההיסטוריה היא תהליך של סלקציה, של אוריינטציה סיבתית כלפי המציאות.
• נראה כי מה שקובע משמעות היסטורית הוא מידת ההתאמה של השתלשלויות לתבנית ההסבר והפרשנות הרציונאליים. יש סיבות ומסובבים שהם מקריים ואינם רלוונטיים.
• סיבות רציונאליות הן אלה שבעיקרון ניתן להשליכן על ארצות אחרות, תקופות אחרות, מצבים אחרים. זאת אומרת, ניתן להכליל ולהפיק מהן לקחים מועילים. הן מרחיבות ומעמיקות את ההבנה.
• סיבות מקריות הן אינן ניתנות להכללה. ומכיוון שהן יחידות ומיוחדות, חד-פעמיות, הן אינן מלמדות שום לקח ואינן מובילות לשום מסקנה.
• סיבתיות כרוכה בפרשנות. ההסבר הסבתי הוא פרשנות ערכית.

עבודת ההיסטוריון כביטוי להווה שלו/ הפרט והחברה/ חינוך ביקורתי

מתוך: א.פ. קאר (1986). היסטוריה מהי? ת"א: מודן. עמ' 44-64.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------

• החברה והפרט כרוכים זה בזה.
• "שום אדם אינו אי לעצמו. כל אדם הוא פיסה מהיבשת, חלק מהיבשת" – ג'ון דון
• מרגע הלידה, ההשפעה החברתית עושה אותנו מיצורים ביולוגיים ליחידות חברתיות.
• המונח "טבע האדם" הוא מונח מעוצב על-יד החברה עצמה.
• פולחן האינדיווידואליזם הוא אחד המיתוסים רבי העוצמה בהיסטוריה המודרנית.
• לפי בורקהארט (תרבות הרנסנס באיטליה) התחיל פולחן האינדיבידואל בתקופת הרנסנס.
• החברה הקפיטליסטית והאידיאולוגיה שלה הדגישו את תפקיד היוזמה האישית בסדר החברתי שלה.
• הפרט אינו פועל מחוץ לחברה. גם ההיסטוריון הוא בן תוצר של הזמן והחברה שלו. ההיסטוריון הוא תוצר של ההיסטוריה.
• ההיסטוריון הוא חלק מההיסטוריה. המיקום שבו הוא מוצא את עצמו בשיירה (ההיסטורית) קובע את נקודת המבט שלו על העבר.
• למשל, ההיסטוריה היוונית יכולה להצטייר כתמונה אידיאלית של דמוקרטיה אתונאית ולשכוח את בעיית העבדות.
• מומזן, בתור ליברל גרמני מאוכזב ממהפכת 1848, עושה אידיאליזציה לקיסר המסמל את האיש החזק שיציל את גרמניה מחורבן.
• היסטוריה בעלת עוצמה נכתבת דווקא בשעה שראיית העבר של ההיסטוריון מוארת בתפיסתו את בעיות ההווה.
• אי אפשר לרדת לעומקה או להעריך נכונה עבודה של היסטוריון מבלי לאתר תחילה את נקודת המבט שלו.
• נקודת המבט של ההיסטוריון משוקעת ברקע חברתי והיסטורי.
• עבודת ההיסטוריון אינה אלא מראה המשקפת את החברה שבו הוא חי.
• האם יש להיסטוריה מהלך מכוון לקראת הקידמה או אין להיסטוריה כל דפוס של התפתחות בכלל?
• ככל שההיסטוריון יהיה מודע למצבו, כך הוא יהיה מסוגל יותר להתגבר על מגבלותיו.
• לפני שאנו לומדים היסטוריה עלינו ללמוד את ההיסטוריון ולפני שאנו לומדים על ההיסטוריון, עלינו ללמוד את הסביבה ההיסטורית והחברתית שלו.
• מי עושה את ההיסטוריה: הפרט או החברה? היחיד הוא חבר בחברה כלשהי מעצם מהותו.
• "הפוליטיקה מתחילה היכן שנמצאים ההמונים, לא היכן שנמצאים אלפים, אלא היכן שנמצאים מיליונים, רק שם מתחילה פוליטיקה אמיתית" – לנין
• לפעמים פעולות של בני אדם גורמות לתוצאות שהפועל עצמו לא התכוון להן או לא חזה אותן.
• לא ניתן לכתוב היסטוריה על סמך כוונות או הסברים שמוסרים המעורבים עצמם.
• העובדות ההיסטריות הן תוצאה של פעולת גומלין בין אינדיבידואלים בחברה לבין הכוחות החברתיים. במקרים רבים תוצאות הפעולות של היחידים הן שונות מהכוונות ואף מנוגדות להן.
• מלכים ומורדים גם יחד הם תוצר של התנאים המיוחדים של זמנם וארצם. הם חשובים כתופעה חברתית ולא כבודדים.
• האישיות הגדולה בדורה היא זו היודעת לצקת במילים את רצון הדור, האומרת לדור מה רצונו, ומגשימה רצון זה בפועל. מעשיה של האישיות ההיסטורית הם דופק הזמן ותמצית מהותו של הדור: היא שמוציאה את הוויית הדור מן הכוח אל הפועל – הגל.
• ההיסטוריה היא תהליך חברתי שבו מעורבים פרטים כיצורים חברתיים.
• אין הנגדה בין פרט וחברה.
• ההיסטוריה היא דיאלוג בין החברה של היום לחברה של אתמול.
• היסטוריה היא "הזיכרון שדור אחד מוצא לראוי לזכור על דור אחר" – בורקהארט
• אנו מסוגלים להבין את העבר רק לאור ההווה ואת ההווה רק לאור העבר.

מהי היסטוריה? על הקשר בין ההיסטוריון לבין העובדות היסטוריות

מתוך: קאר, א.ה. (1986). היסטוריה מהי? ת"א: מודן. פרק 1: ההיסטוריון והעובדות, עמ' 21-43.

• בתור עורך של ההיסטוריה המודרנית בהוצאת קיימברידג' האמין הלורד אקטון (בשנת 1896) שנמצאים בשלב מעבר מההיסטוריה המקובלת להיסטוריה מוסכמת.
• בשנת 1957 העורך של אותה אנציקלופדיה (סר ג'ורג' קלארק) טען ש...
• מחקרים היסטוריים שוב ושוב מתחלפים על-ידי חדשים;
• ידיעת העבר מועברת ומעובדת באמצעות ועל –ידי בני- אנוש;
• חקר העבר הוא דבר אין סופי;
• בכל הערכה היסטורית מעורבים בני-אדם;
• אין דעה אחת עדיפה על השנייה;
• אין בנמצא אמת היסטורית אובייקטיבית.
• כל תשובה לשאלה מהי היסטוריה מבטאת – במודע או לא במודע – את התקופה והמקום שבהם היא ניתנת והיא חלק מהשקפותינו על החברה שבה אנו חיים.
• המאה ה- 19 הייתה תור הזהב של העובדות, פולחן העובדות, על סמך התפיסה הפוזיטיביסטית.
• רנקה אמר אז שהמשימה של ההיסטוריון היא "פשוט להראות מה באמת קרה"
• ההיסטוריה של המאה ה- 19 התיימרה להיות מדעית: לוודא את העובדות ולהסיק מסקנות.
• ההשקפה האמפיריציסטית האנגלית טענה שעובדות מוצגות מחוץ למתבונן והן אינן תלויות בתודעתו. "עובדה" היא נתון של הניסיון, להבדיל ממסקנה.
• לפי ההשקפה הזאת ההיסטוריה היא גוף של עובדות בדוקות המצויות במסמכים ובארכיאולוגיה – כמו שדגים מצויים בדוכן השוק. ההיסטוריון מלקט אותן, לוקח אותן הביתה, מבשל ומגיש אותן לפי טעמו.
• ראשית הצב כראוי את העובדות, ורק אחר כך קפוץ, על אחריותך, לחולות הנודדים של הפרשנות.
• העובדות הן קדושות, הדעות הן חופשיות – סי.פ. סקוט
• מתי עובדה הופכת להיות עובדה היסטורית? לדעת קאר ובניגוד לממרה האומרת שעובדות מדברות בעד עצמן, העובדות מדברות רק כאשר ההיסטוריון מזמין אותן. ההיסטוריון מחליט מהן העובדות שיעלו על הבמה, באיזה סדר או הקשר.
• "עובדה היא כמה שקית. היא לא תעמוד עד שלא תכניס משהו לתוכה" (אמר אחת הדמויות של המחזאי לויג'י פיראנדלו).
• ההיסטוריון מחליט להפוך עובדה לעובדה היסטורית.
• ההיסטוריון הוא בהכרח בררן.  
• טעות היא לחשוב שעובדות היסטוריות קיימות באופן אובייקטיבי וללא תלות בפרשנות של ההיסטוריון.
• מעמדו של המאורע כעובדה היסטורית יקום וייפול על פרשנות. יסוד זה של פרשנות חודר אל כל עובדה היסטורית.
• מה שיודעים על אתונה של המאה ה- 5 – למשל - ידוע מתוך בעלי השקפה מסוימת אשר סברו כי עובדות מסוימות מאשרות את ההשקפה שלהם ולכן הן ראויות להישמר.
• ההיסטוריה שאנו למדים על ימי הביניים מבוססת על עובדות אך אינה עובדתית כלל וכלל. היא אינה אלא סדרה של הערכות מקובלות (פרופ' באראקלאף).
• לגבי התעודות – שום תעודה לא יכולה לספר לנו יוצר ממה שהיה בראשו של מחברה.    המסמכים אינם מספרים לנו מה התרחש, אלא מה חשב מי שכתב על מה שהתרחש או מה רצה שאחרים יחשבו על מה שהתרחש או מה שהוא עצמו רצה לחשוב שהתרחש.
• עובדות ומסמכים חיוניים לעבודתו של ההיסטוריון – אך אל נא תסגדו להם.
• בתחילת המאה ה- 20 קרוצ'ה אמר שכל היסטוריה היא "היסטורי העכשווית" והתכוון לכך כי היסטוריה הינה בעיקרו של דבר, ראית העבר בעיניי ההווה ולאור הבעיות של ההווה, וכי המשימה העיקרית של ההיסטוריון הינה הערכה של העבר, ולא התיעוד שלה.
• ההיסטוריון האמריקאי קארל בקר (1910) אמר: "העובדות ההיסטוריות אינן קיימות עבור שום היסטוריון עד שהוא יוצר אותן".
• בקצה השני ובשונה מהרוח של המאה ה- 19....ההיסטוריון קולינגווד (1945) טען שהעבר הנחקר על-ידי ההיסטוריון אינו עבר מת, אלא עבר שבמובן מסוים ממשיך לחיות בהווה. כל היסטוריה היא היסטוריה של המחשבה...היסטוריה היא שחזור מחדש, במוחו של ההיסטוריון, של המחשבה שתולדותיה הוא חוקר". ההיסטוריון משחזר במוחו את מה שהתרחש במוחן של הנפשות הפועלות שלו. ההיסטוריון  הוא בעל דמיון ומבין את רוחם של האנשים שאת מעשיהם הוא חוקר, ואת המחשבה שמאחורי מעשיהם.
• פרופ' אואקשוט אמר: היסטוריה הינה התנסותו של ההיסטוריון. היא נעשית בידי ההיסטוריון, ולא בידי איש זולתו: לכתוב היסטוריה זו הדרך היחידה לעשותה".
• עובדות היסטוריות לעולם אינן מגיעות אלינו "טהורות"...כיוון שלעולם הן משנות צורה במוחו של המתעד.
• עלינו ללמוד על ההיסטוריון לפני שאנו לומדים את העובדות.
• העובדות אינן כלל וכלל כמו דגים בדוכן השוק. הן כמו דגים המשייטים באוקיינוס העצום ולעיתים בלתי חדיר. מה שיעלה בידו של ההיסטוריון, תלוי במקצת במקריות, אך בעיקר בחלקת האוקיינוס שיבחר לדוג בה ובציוד שישתמש בו – שני גורמים אלה מצידם תלויים בסוג הדג שהוא רוצה לדוג. ברוב במקרים יעלו בידי ההיסטוריון העובדות שהוא היה מעוניין בהן. היסטוריה משמע פרשנות.
• אי אפשר לכתוב היסטוריה אלא אם עולה בידו של ההיסטוריון ליצור קשר רוחני כלשהי עם אלה שעליהם הוא כותב.
• אנו יכולים להתבונן בעבר להבין אותו רק בעיני ההווה. ההיסטוריון הוא בן זמנו.

• על פי קאר, הפרשנות ממלאה תפקיד חיוני בהגדרת העובדות ההיסטוריות, אך אין להסיק מכך שכל פרשנות טובה כמו כל אחרת. לא הכל הולך.
• על ההיסטוריון לשאוב לכלול בתמונה את כל העובדות הידועות, או הניתנות לבירור, שיש להן שייכות  לנושא שהוא עוסק בו, או לפרשנות שהוא מציע.
• היחסים בין ההיסטוריון לבין העובדות הם יחסי שוויון. ההיסטוריון יוצר את התבנית שלו על פי העובדות ויוצק העובדות לתוך תבנית הפרשנות. ההיסטוריון והעובדות ההיסטוריות נחוצים זה לזה. ללא עובדות ההיסטוריון תלוש וחסר תוחלת. ללא היסטוריון העובדות חסרות חיים ומשמעות.
• ההיסטוריה היא תהליך מתמשך של יחסי גומלין בין ההיסטוריון לעובדות שלו, דיאלוג אין-סופי בין הווה ועבר.

האם שיעור היסטוריה אמור לטפח את השיפוט המוסרי אצל התלמידים?

מתוך:

Petersen, A. (2011). Moral Learning in History. In: Ian Davies (Ed.) Debates in Teaching History. NY: Routledge. Pp. 161-171

תרגם ותמצת: גדי ראונר

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

• שיפוט מוסרי ופעולה מוסרית מיוחסים לסטנדרטים של התנהגות טובה או רעה והם קשורים למושגים של הגינות, צדק ויושר.
• כאשר אומרים "למידת מוסר" מתכוונים לשלושה היבטים:
• הבנת השפה המוסרית של זמנים עברו
• עיצוב שיפוט מוסרי על סמך ראיות היסטוריות וחקר
• השימוש בשפה מוסרית בת ימינו כדי להבין ולדון על תקופות היסטוריות אחרות
• למידת היסטוריה קשורה לחשיבה מוסרית ולשימוש של שפה מוסרית כדי לבנות שיפוט מוסרי מושכל.
• ב- 25 השנים אחרונות כל תכניות הלימודים להיסטוריה באנגליה מתייחסות לקשר בין לימוד היסטוריה לבין עידוד ההתפתחות המוסרית של הלומדים באמצעות...היכרות התלמיד עם התוצאות של אירועים ושל החלטות וגם דרך ההבנה שפרשנויות שונות נשענות על נקודות מבט וערכים שונים.
• לעומת זאת, מורים לא מקבלים שום הדרכה ספציפית כיצד לטפח את ההתנהגות המוסרית של התלמידים.
• כמה היסטוריונים חשובים של שנות ה- 50 של המאה הקודמת התנגדו לנקיטת עמדה מוסרית או ערכית מצד ההיסטוריון בטענה שזה יכול לפגוע בביקורתיות, ברציונאליות ובאובייקטיביות שלו.
• גישה זו זוכה להשפעה בימינו: מורי היסטוריה צריכים לעודד ערכים חברתיים כדי לקיים דיונים פוריים בכיתות וגם לתמוך בערכים פרוצדוראליים כגון, חשיבה ביקורתית, שאלת שאלות ומתן פרשנויות; אך עליהם להימנע משיפוט ערכי או ממתן משמעות לפעולות שונות.
• דעות ברוח זאת נשמעות מפיהם של חוקרים אחדים: (א) לימוד היסטוריה לא נועד להשיג מטרות חינוכיות וכוונות מוסריות. (ב) היסטוריה צריכה לעסוק בשאלות היסטוריות כגון מה, למה וכיצד קרה האירוע.
• על פי מחבר נראה כי אלה מפחדים משטיפת מוח מוסרנית. כאשר אנו לומדים תקופות אחרות, אנו לא יכולים להתחמק מלעסוק בשאלות אתיות, ערכים מוסריים ועקרונות.
• כל פרשנות נושאת מטען של שיפוט מוסרי – אומר ההיסטוריון קאר בספרה הקלאסי היסטוריה מהי? (1986)
• שלושה אופנים מרכזיים שולטים בספרות העוסקת בחינוך למוסר: (1) הבהרת ערכים (2) חשיבה מוסרית ו-(3) חינוך האופי.
• "הבהרה ערכים" VALUES CLARIFICATION- -  היא גישה קלסית משנות ה- 60 שבה שנועדה להבהיר לתלמיד את ערכיו האישיים.
• חשיבה מוסרית – על פי הגישה של לורנס קוהלברג – עוסקת בטיפוח היכולת הרפלקטיבית ביחס לנקיטת עמדה מוסרית.
• חינוך האופי מעניק לתלמידים את האפשרות להראות את ההבנה שלהם במעשדה עצמו.
• ההיכרות עם שלוש הדרכים האלה אצל המורה להיסטוריה יכולה לתרום לחיבור בין החומר ההיסטורי לביניהן.

קרקס חידון השואה

לפני שבוע התבשרנו על הרעיון החדש של "פרויקט חידון השואה" ביוזמתם של אסתר פרבשטיין (מרצה במכללת ירושלים), ינון קדרי (בעל משרד ליחסי ציבור), ויוסף ביליג (איש עסקים). הרעיון זכה לתמיכתם של גורמים במשרד החינוך. העיתונאי נח קליגר, מידיעות האחרונות, התלהב אף הוא מהרעיון וכתב שהפרויקט יסייע לבני הנוער להכיר ולזכור (ידיעות אחרונות, 27/12/2012).

מדוע חידון השואה?...הרי משנת 1979 נקבע כי לימודי השואה מוגדרים כלימודי חובה במסגרת תכנית הלימודים לחטיבה העליונה, ולכן שעות רבות של לימודי היסטוריה בכיתות הגבוהות מוקדשות לכך. התלמידים נבחנים בחומר הזה בבחינת הבגרות. הם מבקרים ומתנסים בסדנה חינוכית ב"יד ושם" ובמכונים אחרים (משואה, מורשת, בית לוחמי הגטאות ועוד) רבים אף יוצאים למסע לימודי על אדמת פולין וגרמניה כדי לראות ולחוות במו עיניהם היכן התרחשו המאורעות.  נראה כי ליוזמי החידון ולאנשי משרד החינוך התומכים ביוזמה אין די בכך ויש צורך במנות נוספות של "שואה" במאבק המתמיד מול האדישות והשכחה הכובשים את מבנה הזיכרון של הדור הצעיר.

עיתוי היוזמה איננו מקרי. מערכת החינוך הישראלית עוטפת את עצמה בצעיפים כחול-לבן כדי להתענג על רוח הלאומנות הנושבת. קשה לנתק את היוזמה מההקשר הפוליטי והאידיאולוגי של ממשלה ימנית בעלת הצהרות חלולות של אחדות ולכידות העם. השואה תמיד הייתה "טרף" קל והשימוש שנעשה בה ציני.

כנראה שגם לאחר שישים וחמש שנות מדינה, וגם לאחר השתתת מסגרת אזרחית ומשפטית מתוקנת, שאלת הגלות עוד לא נפטרה: שאלת עיצוב הזהות היהודית כעם. יתכן שיוזמי הפרויקט של חידון השואה מוטרדים מכך, אבל התשובה שלהם חד-משמעית: ככל התלמידים ישננו את הידע ההיסטורי בצורה עיוורת, כן ייטב. על מזבח הפשטנות והוולגריות, יש לסלף ולהוזיל את זכר הרעב והסבל, מחנות הריכוז וההשמדה.

אל מול מציאות חברתית וגיאופוליטית מורכבת, יש המנסים שוב ושוב להציג את השואה כאירוע מיתי מכונן של העם, סלע איתן ותמרור אזהרה, סיפור קולנועי של טובים ורעים. אסור לנו לבנות זהות לאומית על גבי הפיגומים הבלעדיים של השואה. זהות לאומית בריאה ומאוזנת צריכה להבנות משאלות פתוחות ומהתמודדות ביקורתית עם טרגדיות והישגים, עליות ומורדות, דילמות ובעיות הן מן המקורות היהודיים והן מן המוסר האוניברסאלי-הומאניסטי.

הרדוקציה של אירועי השואה לרשימת שאלות בעלות תשובה נכונה אחת הינה בגדר פוליטיזציה טלוויזיונית המכפישה את זכר הקורבנות, אבל גם מהווה נדבך נוסף בהסתגרות ובאטימות של חומות ממלכת ירושלים השלישית הקמה לנגד עינינו.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------