יום שני, 12 בנובמבר 2012


ההיסטוריה בבית הספר התיכון (באנגליה) – סוגיות אקטואליות
מאת: טרי היידן
פרק 3 מתוך הספר דיונים על הוראת היסטוריה, יאן דוויס (עורך). הוצאת רוטלדג', 2011, עמודים 30 – 45.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
במה תורמת ההיסטוריה לאוריינות החברתית של התלמיד? אילו דרכי חשיבה, כתיבה ושאלת שאלות ילכו לאיבוד אם אנחנו מסלקים את ההיסטוריה מתכנית הלימודים?
גאיה ליינהרט
·        חוקרים רבים גילו במחקריהם שתלמידי תיכון באנגליה מסיימים את בית הספר בלי לגבש מסגרת מנטאלית של העבר שתהה שימושית וקוהרנטית. הם מסיימים בית ספר עם כמה פיסות מידע שאינן מתחברות ביניהן או שאינן מתחברות לתפיסותיהם של התלמידים לגבי המציאות.   
·        ישנם הרבה מאוד תלמידים שאין להם מושג ברור מדוע הם מחויבים ללמוד היסטוריה בבית הספר. לממצא הזה יש השלכות לשאלות של מוטיבציה ומחויבות לנושא.
·        מתברר כי ב- 20 השנים אחרונות מקצוע היסטוריה הולך ונעשה שולי ובכמה וכמה בתי ספר המקצוע הולך ונעלם מתכנית הלימודים.
·        תלמידים מחויבים ללמוד היסטוריה מגיל 11 עד 14. % 70 מהם אמרו שנהנו מהלימודים.
·        אך מעבר לכך ההיסטוריה הופכת להיות מקצוע בחירה בשוק החופשי של המקצועות  ורק כ- % 30 של התלמידים בוחרים בה כמקצוע המשך. ההיסטוריה צריכה להלחם מול פסיכולוגיה, לימודי עסקים, לימודי תקשורות וכו' וידה על התחתונה.
·        ישנם כמה בתי ספר שהגיעו למסקנה שהיסטוריה אינה מתאימה לתלמידים עם לקויות למידה והם לא צריכים ללמוד את המקצוע "המעיק" הזה.
·        בשנים אחרונות הלך ופחת הזמן המוקדש למקצוע היסטוריה בתכנית הלימודים הלאומית: רק שעה בשבוע. זאת הסיבה המרכזית להתמרמרות המורים הטוענים שלא ניתן לעמוד בכל המטרות והתכנים של תכנית הלימודים כאשר המסגרת הלימודית היא כל כך מצומצמת.
·        יש תיכוניים בהם מלמדים היסטוריה רק שנה אחת בלבד.
·        רק % 30 מהתלמידים נבחנים בהיסטוריה בבחינות הבגרות של אנגליה.
·        קיים מתח בין הצהרות של פוליטיקאים (בזכות לימוד היסטוריה, עיסוק בערכים מסורתיים וכו') לבין האמונה שבתי הספר צריכים לארגן את תכנית הלימודים שלהם באופן עצמאי, ללא התערבות ממשלתית.
·         בפרויקט של יצרית תכנית לימודים לאומית באנגליה וויילס (1991)  נקבע שמטרות הוראת היסטוריה הן:
1.       לסייע להבין את ההווה בקונטקסט של העבר
2.       לעורר התעניינות וסקרנות בעבר
3.       להעניק עומק לזהותם של התלמידים
4.       לטפח אצל התלמידים הבנת שורשיו התרבותיים
5.       לתרום להיכרות עם מדינות ותרבויות אחרות
6.       לאמן את השכל בלימוד שיטתי
7.       לזמן לתלמיד היכרות עם המתודולוגיה המיוחדת של ההיסטוריון
8.       להעשיר מקומות שונים של תכנית הלימודים
9.       להכין תלמידים לחיים בוגרים

·        מעבר לכך נקבע שלהיסטוריה יש תפקיד חשוב בתרומה לחינוך האזרחי באנגליה על-ידי פיתוח מיומנויות של אוריינות פוליטית, חקירה ותקשורת, מתן הערכה ביקורתית מבוססת, פרשנות ולקיחת חלק בדיונים ציבוריים.
·         פוליטיקאים מכל המפלגות טענו שההיסטוריה צריכה – קודם כל – להציג נרטיב חיובי על העבר הלאומי כדי ליצור אחדות חברתית ותחושה של נאמנות. אך מתברר כי הרבה מהנושאים שמעניינים את הנוער אינם קשורים לעבר הלאומי, למשל, סוגיות אקולוגיות, עבודה, עוני, גלובליזציה, תפקיד המדינה, מגדר, תרבות, הגירה, פשע ועוד.
·        היסטוריה יכולה להילמד בצורה כזאת שמעניקה לתלמידים ידע והבנה על העבר שמסייעים להבין כיצד התפתחה החברה.
·         עוד גורם שיכול לקרב את ההיסטוריה לתלמידים הוא הקשר בין הידע ההיסטורי לבין ההווה. יש ליצור הזדמנויות כדי ליישם את הכלים שלמדו התלמידים בשיעור היסטוריה מחוץ לכותלי בית הספר. למשל: אם הם לומדים על השואה, יש לחשוב מדוע זה רלוונטי לחיים שלנו היום.
·        טעות נפוצה היא ללמד היסטוריה כאילו הוא העבר עצמו. ככל שיהיו כמה שיותר זיקות לזמן הווה, כך זה יהיה יותר משמעותי וכך התלמידים יהיו מסוגלים לראות את "התמונה הגדולה".

סיכם ותרגם: גדי ראונר






יום שישי, 9 בנובמבר 2012


על סוגיית החשיבות של הנושא שאנו מלמדים בכיתה באמצעות סקירתו של פרופ' דני בלטמן על ספרו של איאן קרשו

אתם מוזמנים לקרוא הסקירה של פרופ' דניאל בלטמן על הספר הסוף: התרסה וחורבן בגרמניה של היטלר, 1944–1945 מאת איאן קרשו (תירגמה מאנגלית: כרמית גיא, הוצאת עם עובד, 518 עמ’, 118 שקלים). הסקירה מופיעה בהמשך.
ברצוני להסב את תשומת לבכם לדבריו של דני בלטמן בסוף הסקירה:  
סיפור קריסתה של גרמניה מעלה שאלות כבדות משקל על התפקיד והאחריות של הנהגה צבאית מקצועית המבינה כי ההנהגה הפוליטית מוליכה את האומה לדרך מסוכנת ללא מוצא, על מקומה של אידיאולוגיה קיצונית במציאות של מלחמה טוטאלית, ועל יכולתה של חברה מוכה למצוא בעצמה את הכוחות לעצור את הסחף אל קריסתה המוחלטת. החודשים האחרונים בתולדות הרייך השלישי משמשים תמרור אזהרה שראוי לזוכרו.
דבריו של בלטמן הם דוגמה מצוינת לתשובתו האישית שלו,  לו היו שואלים אותו  "מדוע הנושא הזה חשוב, רלוואנטי ו/ או משמעותי לעסוק בו או ללמד אותו?"
מנקודת הראות שלנו כמורי היסטוריה, העובדה שתוכן מסוים נכלל ונמצא בתכנית הלימודים לא עושה אותו כשלעצמו חשוב/ רלוונטי / משמעותי - לא למורים ולא לתלמידים. אנחנו צריכים  לחשוב על כמה סיבות טובות, אישיות וכנות מדוע לדעתנו יש צורך ללמדו ומה העניין בו ומדוע זה חשוב לתלמידים (מעבר לעובדה שהוא חומר לבחינה הקדושה שבסוף כיתה י"ב או לכל בחינה אחרת) ומה יש בו שיכול להיות משמעותי עבורם או עבור החברה שבה אנו חיים.
ומכאן מגיעים לשאלה המרכזית: למה לומדים היסטוריה? האם לומדים היסטוריה כדי לדעת את אירועי העבר? מה יוצא לנו מזה? כיצד אנו – כבני אדם – מתפתחים וצומחים מתוך מידע זה? האם לימוד היסטוריה כשלעצמו בלי תיווך, בלי מטרות חינוכיות, בלי כוונות, בלי הכוונה תורמים לחשיבה, לזהות, למוסר ולהתמודדות עם ערכים? תשובתי השלילית ברורה וחד-משמעית. 
"המורה" בלטמן פורס לפנינו כמה סיבות טובות ללמוד את הנושא: הצגת תמרור הזהרה בפני כולנו. זו תשובתו ואנו יכולים ללמוד ממנה. אך מתברר שעל כל אחד מאיתנו מתנוסס אתגר למצוא את התשובות שאינן כתובות בשום מקום ואינן ניתנות על-ידי המלומדים או משרד החינוך
התמודדות עם האתגר הזה תוסיף לנו נקודות בדרך להיות מורים טובים ומקצוענים יותר !!!



-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
header
"הסוף": אנטומיה של התאבדות לאומית
הסוף: התרסה וחורבן בגרמניה של היטלר, 1944–1945
איאן קרשו. תירגמה מאנגלית: כרמית גיא, הוצאת עם עובד, 518 עמ’, 118 שקלים
דניאל בלטמן/ 31.10.2012
מעולם לא ניהלה מדינה מלחמה אבודה במשך זמן רב כל כך כמו גרמניה בשלהי שלטונו של היטלר, קובע איאן קרשו בספרו החדש. מסקנותיו רלוונטיות לא רק לרייך השלישי.
גם מול כל הזוועות, האלימות והחורבן שזרעה גרמניה הנאצית בשנות מלחמת העולם השנייה באירופה, במיוחד במזרחה, ניצבים אלה של חודשי המלחמה האחרונים כתופעה בלתי נתפשת וקשה להסבר. מספר הקורבנות בנפש, בשדה הקרב ובקרב האזרחים, ההרס השיטתי של ערי גרמניה בהפצצות ה”שטיח” של הבריטים והאמריקאים, הטרור שהשיתו המפלגה הנאצית והאס־אס על האזרחים כדי להילחם בכל תופעה של תבוסתנות ורצון להיכנע, רצח של מאות אלפי אסירי מחנות הריכוז בצעדות המוות - כל אלה נחרתו בזיכרון הקולקטיבי הגרמני והאירופי כאפוקליפסה ענקית של מוות וחורבן שכמותם לא ידעה היבשת מעולם. איאן קרשו, מחשובי ההיסטוריונים של גרמניה הנאצית בדורנו והביוגרף הבולט של אדולף היטלר, מנסה בספרו האחרון, “הסוף”, להציע הסברים לתופעה הבלתי מוסברת הזאת.
“הנאציונל־סוציאליזם נעשה יותר ויותר מסוכן ככל שהתקרב אל חורבנו”, קבע תובע צבאי בריטי באחד המשפטים שנערכו לרוצח נאצי בהמבורג ב–1947. אבל אם עד שלבי המלחמה האחרונים שבהם עוסק קרשו, מקיץ 1944 ועד מאי 1945, הוא היה מסוכן בעיקר לאויביו המסורתיים והמוגדרים, הרי שטרם קריסתו הסופית נהפך הנאציזם להיות סכנה קיומית לאומה הגרמנית עצמה. כלומר, המשטר שעלה לשלטון בגרמניה ב–1933, כשבבסיס האידיאולוגיה הפוליטית שלו ניצבה ההבחנה הקטגורית של “אויב־ידיד” תוך שימוש בהגדרות של גזע, ופיתח בהדרגה מכניזם של השמדה של כל מי שהוגדר אויב, בראש וראשונה היהודים, הרחיב בחודשי המלחמה האחרונים את ספקטרום האויבים שלו עמוק אל תוך החברה הגרמנית.
היטלר ולצדו ארבעה שותפים, האחראים כל אחד על תחום מוגדר - מרטין בורמן, היינריך הימלר, יוזף גבלס ואלברט שפאר - הוליכו את העם הגרמני לתוך מערבולת בלתי נשלטת של הכחדה עצמית, כמעט “רצח עם עצמי”, לצד המשך מאבק ההשמדה באויבים החיצוניים שניתן עדיין לשים עליהם יד. מעולם, קובע קרשו, לא ניהלה מדינה מלחמה אבודה במשך זמן רב כל כך, מלחמה שככל שהתמשכה היה ברור איך היא עתידה להסתיים. אומות שעומדות בפני הפסד צבאי בדרך כלל יודעות לעצור ולהיכנע כדי להשאיר סיכוי לבנייה מחודשת של האומה בשנים הבאות. לעומת זאת, מלחמה שמנוהלת במטרה להשאיר אחריה כיליון פנימי מוחלט אינה מוכרת בהיסטוריה.
מחסום הנאמנות של הגנרלים
קרשו שולל שתי טענות מסורתיות שהסבירו, כל אחת בדרכה, את הסיבות שבעטיין המשיכה גרמניה להקיז את דמה עד הטיפה האחרונה במלחמה חסרת סיכוי. הראשונה, שרווחה שנים לא מעטות לאחר שהסתיימה המלחמה, ראתה בתביעה הנחרצת של בעלות הברית ל”כניעה ללא תנאי” את הסיבה לחוסר נכונותה של גרמניה להניח את נשקה.
ואכן, הגדרת מטרת המלחמה ככניעה ללא תנאי של גרמניה נקבעה עוד בינואר 1943 בהבנות בין ראש קבינט המלחמה בבריטניה, וינסטון צ’רצ’יל, לנשיא ארצות הברית, פרנקלין רוזוולט. הבנה זו גם היתה הבסיס לשותפות מלאת החשדנות של שתי מעצמות המערב עם סטאלין, שליטהּ של ברית המועצות, בשעה שהיה ברור כי כל נסיגה או פרשנות מקלה לאותה תביעה היתה מפרקת מיד את השותפות עם הסובייטים, דבר שרוזוולט התנגד לו מכל וכל ממש עד מותו באפריל 1945, כחודש לפני כניעת גרמניה. מי שהעלה את הטענה הזאת לאחר המלחמה היו גנרלים גרמנים, בראש וראשונה קרל דניץ, המפקד העליון של הצי הגרמני ואחד מנאמניו האדוקים ביותר של היטלר בקרב אנשי הצבא הבכירים, שאף מונה על ידיו, בטרם התאבד, להחליפו בהנהגת המדינה.
אין צורך בתובנות היסטוריות עמוקות כדי לחשוף את האפולוגטיקה העומדת מאחורי הטענות האלה. הצמרת הבכירה של הצבא, כולל כמעט כל הגנרלים שעמדו בראש החזיתות במזרח, במערב ובחזית האיטלקית בדרום, המשיכו לנהל מלחמה עקובה מדם ולהקריב את חייהם של מאות אלפי צעירים גרמנים, רוסים, בריטים ואמריקאים, אף על פי שכמעט כולם הבינו לאן מובילה דרכו של הפיהרר. לא מעטים מהם הזדהו עם האידיאולוגיה הנאצית ועם מטרותיה של המפלגה. אבל רובם לא הצליחו לחצות את מחסום הנאמנות להנהגה הפוליטית והמשיכו לראותה כלגיטימית, גם אם מסקנותיהם המקצועיות הובילו לתובנה ברורה כי ההנהגה הזאת מוליכה את האומה לחורבן טוטאלי.
קרשו מראה את מה שהראו היסטוריונים אחרים לפניו, כי בניגוד לדימוי שהתקבע לאחר המלחמה, הרי ה”קנוניה של יולי 1944” ‏(כפי שהוגדרה על ידי המשטר‏) - הניסיון של קבוצת קצינים לשים קץ לחייו של היטלר על ידי פצצה שהטמין בבונקר שלו הקולונל קלאוס פון שטאופנברג - היתה אירוע שהיו לו שותפים מעטים בלבד מקרב הקצונה הבכירה. רוב הגנרלים קיבלו בתדהמה, בזעזוע עמוק ובתחושת עלבון וכעס את מה שראו כבגידה שאין חמורה ממנה. מכאן, שלתביעה לכניעה ללא תנאי היה מקום שולי, אם בכלל, בנכונותה של האליטה הצבאית להמשיך ולהילחם, מה שמטיל עליה אחריות היסטורית מיוחדת באותם חודשי הרס נורא.
קרשו גם דוחה טענות נוספות, שהעלו כמה חוקרים, המסבירות את הליכתו של העם הגרמני אחרי הנהגת היטלר עד הסוף המר. זאת, בניגוד למה שהתרחש ב–1918, בסוף מלחמת העולם הראשונה, כאשר בגרמניה התפשטה מחאה רחבה נגד המשך המלחמה ובסופה אף הודח הקייזר. אחד ההסברים קובע כי המשטר הצליח להטמיע בחברה הגרמנית את תחושת הליכוד הפנימי המיוחד, מה שהוגדר כ”קהילת העם”: אחדות לאומית על־מעמדית של כל בני הגזע השותפים למשימה היסטורית גורלית. שותפות גורל זו החזיקה מעמד עד הסוף, ונתנה לעם הגרמני את היכולת להמשיך ולהילחם נגד אויבים שמטרתם היתה להרוס ולהשמיד את האומה, במיוחד חיילי הצבא האדום והסכנה הבולשביקית שנשאו עמם.
גורם נוסף שהשפיע היה העובדה כי המשטר לא איבד מהלגיטימיות שלו עד הסוף, שכן האומה הגרמנית לא יכלה לראות משטר חלופי אחר שיבוא במקום המשטר הנאצי, במיוחד לאור הזיכרון ההיסטורי העגום של שנות רפובליקת ויימאר מחד גיסא ושל הסכנה להשתלטות קומוניסטית מאידך גיסא.
מוות מהאוויר ומהקרקע
ואולם, כאשר בודקים את המציאות הפנימית בגרמניה בחודשים האחרונים למלחמה, התמונה המצטיירת מורכבת הרבה יותר. קסמו של היטלר וההתייחסות אליו כאל מנהיג בחסות האל שאינו מסוגל לשגות, כפי שהאמינו רבים בגרמניה עד חורף 1942 ‏(אז החלה המלחמה במזרח להסתבך‏) - פגו מזמן. הביקורת והעוינות כלפיו הלכו וגברו, גם אם לא באו לידי ביטוי בגלל הטרור הפנימי הקשה שהשתלט. חלקים רחבים בחברה הגרמנית הבינו כי היטלר נהפך לדמות מנותקת מהמציאות המוליכה את גרמניה לאבדון. אבל שורה של נסיבות ותהליכים עיקרו את החברה הגרמנית מכל יכולת לפעול ולשים קץ לסבל הבלתי נפסק מהמלחמה, בטרם הסתלק היטלר מן הזירה.
גורם ראשון הוא הטרור הפנימי הנרחב. לאחר הקשר של יולי 1944 השליטו בורמן והימלר מדיניות של טרור, שהלך ונהפך לפרוע יותר ויותר ככל שהתקרבה המלחמה לקצה. הראשון, על ידי שליטתו המוחלטת במנגנוני המפלגה ובראשיה ‏(ה”גאולייטרים”‏) במחוזות השונים, שקיבלו סמכויות פנימיות מוחלטות בניהול כל המערכות האזרחיות והביטחוניות; והשני, דרך שליטתו במשטרה ובאס־אס.
הם הפכו את חיי האזרחים לגיהנום: גיוס לצבא של כל מי שעדיין היה מסוגל לשאת נשק, שיתוק של כמעט כל מערכות החיים שאינן נחוצות למלחמה, הקמת מיליציה אזרחית לוחמת ‏(“פולקסשטורם”‏), שאליה חויבו להתגייס אנשים בני 60 כדי להגן בנשק דל ומגוחך על כפריהם נגד הטנקים של בעלות הברית. ומעל לכל - הוצאות להורג מהירות, כמעט ללא משפט, של מי שנחשד בהפצת דה־מוראליזציה, תבוסתנות והשתמטות ממילוי חובותיו. המדינה למעשה התפרקה כמעט ממוסדותיה ואת הממלכתיות שעוד נשמרה ‏(לפחות בחלקים מסוימים של המבנה המדינתי‏) החליפו קנאי המפלגה והאס־אס.
על זאת יש להוסיף את ההפצצות הבלתי פוסקות של בעלות הברית. נחרתו בזיכרון כמובן זו על המבורג ביולי 1943, שבה נהרגו כ–40 אלף אזרחים בשריפות ענק שפרצו בעיר, וכמובן זו על דרזדן בפברואר 1945, שבה נהרגו כ–25 אלף אזרחים. אלו היו, עם כל אכזריותן והחותם שהשאירו בזיכרון הגרמני, רק טיפה בים. ב–1944–1945 הטילו בעלות הברית על גרמניה כמיליון ו–700 אלף טונות של פצצות. אלה לא הוטלו בהכרח רק על אזורי תעשייה אסטרטגיים או מסילות ברזל. עיירות שלמות נמחקו מעל פני האדמה וכרבע מכלל המבנים בערי המדינה לא היו עוד ראויים למגורי אדם. מיליוני אזרחים נותקו ממים, חשמל וגז, שירותי הסניטציה נהרסו ואנשים נאלצו לבלות את ימיהם במקלטים קרים ומצחינים. גרמניה נהפכה בחודשי המלחמה האחרונים למדינת חורבות אפורה, שאזרחיה ממצים את ימיהם במאמצים להשיג מזון ולמצוא מחסה מפני המוות המגיע מן האוויר ומהטרור שעל הקרקע.
חברה כזו היתה רחוקה מאוד מדימוי של “קהילת עם” מלוכדת. היא דמתה יותר לקהילת שורדים פצועה ומוכה שחיכתה בכיליון עיניים לסיום הסבל - “מוטב סוף של זוועה מאשר זוועה בלי סוף”, רווחה האימרה העממית. אבל חברה הנמצאת במציאות מוחלטת של אטומיזציה לא היתה מסוגלת לעשות הרבה כדי לפעול ולהביא את הסוף הזה מוקדם יותר.
תמרור אזהרה
בתווך, בין ראשי השלטון והמפלגה, הגנרלים והחברה האזרחית, ניצבו מיליוני החיילים מן השורה - צעירים גרמנים שרבים מהם עברו את שנות חינוכם ועיצובם במערכת החינוך של המדינה הנאצית, ודאי אלה שגויסו בשנים האחרונות למלחמה והיו ב–1933 בבית הספר היסודי.
כמה היסטוריונים עסקו בחקר החייל הגרמני והמוטיבציות המניעות אותו במלחמה. גם התמונה העולה מספרו של קרשו מורכבת. לצד לחימה פנאטית ועיקשת, בעיקר בחזית המזרחית, הרי שבחזית המערבית היו שכיחוֹת עריקוֹת המוניות של חיילים וניסיון להסתלק מהמלחמה האבודה ולהגיע הביתה. בפברואר 1945 היו כ–600 אלף חיילים כאלה. אלה שנתפסו הוחזרו לשירות אבל היו גם חיילים שהוצאו להורג ללא רחמים.
מתברר כי אצל החייל מן השורה שהמשיך להילחם עד הסוף התקיימו כמה מניעים, לא בהכרח כאלה שהצליח לשלוט בהם. בשלב מסוים, כאשר הצבא האדום התקדם בתוך גרמניה, הלחימה היתה על הבית, על הגנת ההורים והמשפחה. סיפורי הזוועה על מעשי הרצח, האונס והאלימות של החיילים הסובייטים בפרוסיה המזרחית, שהיו נכונים ברובם, העניקו מוטיבציה להתנגדות עיקשת. האינדוקטרינציה הפוליטית ארוכת השנים עשתה אף היא את שלה, ואנשים צעירים בדרך כלל נכונים למעשי הקרבה על בסיס אידיאולוגי יותר מאשר אוכלוסייה מבוגרת. ומעבר לכל זה, מה יכול היה החייל הפשוט בשטח לעשות? לצד עמיתיו הוא מצא עצמו נשחק שבוע אחרי שבוע בתוך מכונת מלחמה מתפרקת, כאשר רעיו לצדו נהרגים באלפים. להילחם היה הדרך היחידה לנסות ולשרוד; המוות או הנפילה בשבי הסובייטי היו האלטרנטיבות.
כמיליון ו–400 אלף חיילים גרמנים נהרגו בין אוגוסט 1944 לינואר 1945. מאות אלפים מצאו את מותם בהתקפות האוויר ומידי חיילי הצבא האדום. כעשרה מיליון פליטים מפרוסיה, שלזיה והבלקן הציפו את ערי גרמניה החרבות. בתוך מערבולת ההרס והמוות הזו, מסיק קרשו, הצליח היטלר להמשיך את חיזיון החורבן הסופי שלו, תוך שהוא נעזר בקבוצת קנאים נאמנה לרעיון הנאצי.
בסופו של דבר, גרמניה של היטלר המשיכה להיות כזו גם כשנהפכה בחודשי סיום המלחמה לעיי חורבות. חזון ההרס העצמי שלו לא ראה קיום לעם הגרמני שאינו מסוגל לנצח במלחמה ויחיה תחת כיבוש סובייטי. העם הגרמני כשל במשימתו ההיסטורית ועל כן אין לו זכות להתקיים, קבע. באחד מנאומיו בעבר טען כי מי שרוצה לחיות עליו להילחם; מי שאינם רוצים להילחם, אין להם זכות לחיות. את חזונו הפוליטי הזה קיים עד מותו.
ככל ספריו, גם ספרו זה של קרשו מוליך למסקנות היסטוריות חשובות. הוא לא היסס מעולם להסיק כאלה החורגות מהמקום ומהזמן של האירועים הנבדקים ורלוונטיות גם למציאות רחבה יותר. סיפור קריסתה של גרמניה מעלה שאלות כבדות משקל על התפקיד והאחריות של הנהגה צבאית מקצועית המבינה כי ההנהגה הפוליטית מוליכה את האומה לדרך מסוכנת ללא מוצא, על מקומה של אידיאולוגיה קיצונית במציאות של מלחמה טוטאלית, ועל יכולתה של חברה מוכה למצוא בעצמה את הכוחות לעצור את הסחף אל קריסתה המוחלטת. החודשים האחרונים בתולדות הרייך השלישי משמשים תמרור אזהרה שראוי לזוכרו.
The End: The Defiance and Destruction of Hitler’s Germany 1945–1944 / Ian Kershaw


יום שבת, 3 בנובמבר 2012

רשימת אורח:

מי יתעד וינציח אותי (אותנו)
קול קורא ממעמקי שנות החמישים
ד"ר שמוליק כהן-שני

נולדתי בשנת 1952 לשני הורי, רבקה (ז"ל) ויעקב, שיבדל לחיים ארוכים, פליטי המשטר הנאצי והמשטר הקומוניסטי ברומניה, שנטעו שנתיים לפני כן שורשים בלב פרדסיה של המושבה הקטנה נס-ציונה.
הם עברו את מאורעות הדמים של המשטר הפשיסטי בבוקרשט, ואבי יצא למחנה עבודה לשנתיים.  משפחת אבי ואימי שרדו את השואה, כולל טרנסניסטריה, ועלו כולם לארץ עם יתר השורדים והניצולים כדי לבנות את מולדתם החדשה. עם הגיעם לארץ עבדו שניהם בפרדסי נס-ציונה, אבי חצב וסלל את דרכיה הראשונות של המושבה (כבישים מודרניים נסללו בה רק לאחר מלחמת ששת הימים), והחל לעבוד כפועל בניין עד לתאונת העבודה, שבה צנח ממרומי פיגום של שלוש קומות, וריסק את חוט שידרתו. עם חוט שדרה זה הוא חי עד לימים אלה.   
אבי ואימי, צנועים, אנשי עמל, ישרי דרך הגשימו את הציונות של מטה בפרדסים, בכבישים, ובבניין, כמו יתר אנשי גלי העלייה ההמונית של ראשית שנות החמישים. לא הייתה זאת ציונות הרואית של מאבק על הכרזת מדינה חדשה ועל ייסודה, הם לא היו בני דור תש"ח ולוחמיו, אלא נאבקו במאבק יומיומי של מחסור, אותו נשאו בגאווה אנושית צנועה תוך בניית ביתם הקטן, וגאולת פיסת הקרקע הקטנה של 'השיכון העממי', שהוקצתה להם, על ידי עידור עשבי הבר הגבוהים והפראיים (האינג'יל), ונטיעת עצי ההדר, השזיף, המנגו האבוקדו, האפרסמון, ופרחי הנוי, שעתרו את ילדותי.
מי יתעד וינציח אותם.  מי יתעד וינציח את אנשי העליות ההמוניות של שנות החמישים ואת תרומתם לבניינה של מדינת ישראל. דור השואה שעבר את מחנות, ההשמדה, הריכוז והגטאות, הונצח במפעלי תיעוד מגוונים, בספרים, ואתרי הנצחה, כמו שמעון (שמע'לה) סרבניק, גיבורו של קלוד לצמן, איש נס ציונה, שנסע עם אבי יום יום לבאר שבע וחזרה כדי למצוא את לחמו בבניין, ובדרך סיפר לאבי סיפורים, שאבי התקשה לשמוע ולפעמים גם להאמין. עד משפט אייכמן, שאליו האזנו כולנו וגם אני כתלמיד בית הספר היסודי דרך הרמקולים בהפסקות.
להורי לא היה סיפור נורא כמו לשמע'לה, שהנעים לנו את זמירותיו באירועים שמחים בשכונה, כמו חתונות ובר-מצווה, עד שנודע לנו מסרטו של קלוד לצמן- 'שואה' ומספר האוטוביוגרפיה שפרסם לאחרונה 'הארנב מפטגוניה', ששימע'לה שרד את מחנה ההשמדה בחלמנו כי הגרמנים אהבו להאזין לשירתו. עדותו מצויה היום במיצג ביד-ושם, ומרגשת אותי בעוצמה כל פעם שאני רואה אותה, ואינני פוסח עליה, שוב ושוב.
אותו הנציחו, ובצדק מוסרי והיסטורי שאין למעלה ממנו, ובכל זאת מי ינציח את הורי, מי ינציח אותי, שנולד בארץ לאחר השואה ולאחר קרבות תש"ח, וחי וגדל ב-'כור ההיתוך' של שנות החמישים והשישים ביחד עם חברי-מנשה העיראקי, עמנואל התימני, אורי ה-ייקה', ויצחק הפולני, שעל זרוע אימו, פסיה הקטנה, היה צרוב המספר של אושוויץ, אותה פסיה שקבורה ליד אימי בבית הקברות של נס-ציונה. שכנות וידידות גם במותן.
מי יתעד וינציח אותנו. כשהחלו הניצולים לפתוח את ליבם ולהעיד לאחר משפט אייכמן הם היו בשנות ה-40-60 לחייהם, היו הם אנשי העדות של השואה, עתה הגיע תורנו אנשי 'דור המדינה' ילדי גלי העליות ההמוניות, להיות אנשי עדות ולהתחיל לספר לדור הצעיר על ארץ ישראל הקטנה של שנות החמישים והשישים, ועל מצוקות הקליטה, והגאווה הצנועה של עם שהחל לשקם את עצמו כעוף החול ממעמקי המוות והסבל הנורא שעבר.
כן, הגיע תורנו, אנחנו אנשי העדות, בטרם נחלוף אנחנו מהעולם כדרך כל בשר ודם. עלינו להנציח ולתעד את הורינו מרומניה, עיראק, תימן, פולין ומרוקו, שעלו לארץ בשנות החמישים ואת ילדותנו, ותקופת בגרותנו, שעיצבה אותנו בבתים הקטנים, במעברות, במושבות ומושבי עולים ובעיירות הפיתוח. יש מה לספר, לתעד ולהנציח. חובתנו לעשות זאת, למעננו ולמען הדורות הבאים.
עלינו גם להנציח ולתעד את חיינו ב-'ארץ ישראל הקטנה' בטרם היותנו 'ארץ גדולה' השולטת על עם זר בשם רעיון מיסטי ודתי של 'ארץ ישראל גדולה'. עלינו לתעד את חיינו בפרדסי נס-ציונה, במעברותיה, במחנות המעבר שלה, על פרנסיה ממפא"י ובועזיה, בעלי הקרקעות והפרדסים. תקופה שבה הנסיעה לרחובות או לראשון לציון, הייתה מבחינת נסיעה אל העיר הגדולה. תקופה בא ביקרתי את בני משפחתי שהתגוררו בתל-כביר, ומנשיה, בפאתי תל-אביב, ובמג'דל, במקומם של הפליטים הפלסטינים שברחו או גורשו. הפליטים היהודיים החליפו אז את הפליטים הפלסטינים.
כן, כל זה עלינו לתעד. אך לצערי, כמורים להיסטוריה איננו עושים זאת. אנו משקיעים את כל כוחותינו הנפשיים בנושא השואה, עד שלא נותר מקום וכוח ללמד את התקופה המדינתית. על נושא העלייה ההמונית בשנות החמישים אנו פוסחים כדי להספיק וללמד על תולדות המלחמות, שנראות חשובות יותר, ולסיים את החומר. כך אנחנו מוחקים את הזיכרון של עצמנו, של ילדותנו ובגרותנו בין תש"ח למלחמת ששת הימים.
ככל שמתקדמת המאה ה-21 וצוברת תאוצה, מתקבעת נערותי ותקופת עיצוב אישיותי, יותר ויותר באמצע המאה הקודמת, קרוב לסוף מלחמת העולם השנייה, ובתקופה שבה האדם בכלל והאדם היהודי בפרט התאוששו מעפרה של המלחמה והשואה הנוראה, ומהאכזבה משברו של חלום הקדמה האנושית.
אורח אני במאה ה-21,  מתבונן סקרן ומקווה לבשורה האנושית, שהיא צופנת בחובה. מוכן ומזומן למלא את שליחותי בתיעוד ובהנצחת אמצע המאה הקודמת.

יום ראשון, 14 באוקטובר 2012


מבוא להוראת היסטוריה כעיסוק במורכבות

ד"ר  גדי  ראונר
במרבית השיעורים שאני צופה מצאתי כי המורים להיסטוריה יוצרים  "טקסט ליניארי", טקסט פשוט ללא פיתולים והסתעפויות, ללא עליות וירידות, ללא הפסקות למחשבה וללא הצבת סימני שאלה להתחבטות.... כיצד ניתן להסביר שההיסטוריה הופכת להיות דבר פשטני, בלי להציג את המורכבות האינהרנטית לבני אדם?  
אחת התשובות היא שהנרטיב ההיסטורי של המורים ניזון הישר מהכתוב בספרי הלימוד. תשובה אחרת היא שיש להתאים את שפת המורה לשפתם של התלמידים והמורה צריך, מעל הכל, להיות מובן ולכן עליו להמעיט ביצירת מורכבויות העשויות לעורר חוסר הבנה, חוסר תקשורת ולהוביל לכישלון השיעור. תשובה נוספת הנשמעת מפעם לפעם היא: "על זה הם צריכים להבחן. זו הדרישה של המערכת. זה מה שישאלו אותם בבחינה המסכמת ולכן צריך להרגיל אותם לסוג כזה של אמירה".
אל מול טענות כאלה, אומר כך: (1) על ספרי הלימוד כבר נאמר שהם עושים מן ההיסטוריה האחדה והשטחה (בן עמוס, היסטוריה, זהות וזיכרון: דימויי העבר בחינוך הישראלי, עמ' 8). יש לדייק ולומר שלא כל ספרי הלימוד הם כאלה. (2) באשר ל"טיבם" של התלמידים וליכולת הבנתם, אפשר לומר שהמורה הממוצע מחזיק ב"סדר מדומיין" כוזב המקבע מראש ומכתיב לו או לה כיצד לדבר וכיצד לפנות ומה לשאול ומה צפוי להישמע. במילים אחרות, זוהי נבואה המגשימה את עצמה ובעניין הזה אפשר לומר שציפיותיו של אדם עשויות להשפיע על התנהגות הזולת. ניתן לקרוא על עניין זה ולהרחיב את הדעת בכתובת:  portal.macam.ac.il/DbImage.aspx?image=file&id=2218
(3) ובנוגע לבחינה המסכמת, קשה להפריך את הטענה המיוחסת לכך. בחינת הבגרות בהיסטוריה דורשת לענות על שאלות של ידע ובכך מכתיבה הוראה פשטנית ומסרנית של מידע ליניארי ללא בעיות וללא מאמץ מחשבתי זולת איתור התשובה מתוך אימוץ ואימון של הזיכרון. אני נוטה לחשוב שכאן טמונה הבעיה המרכזית.
אני טוען שהוראת היסטוריה צריכה להיות/ מן הראוי שתהיה/ כדאי שתהיה (מחקו את המיותר) עסק של מורכבות. בכדי להסביר את כוונותיי אצטט מתוך ספרו של יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות, עמוד 169:
 "לכן כל תרבות מלאה תמיד במתחים, בדילמות ובקונפליקטים בלתי פתירים, וכל אדם ששייך לתרבות מסוימת נוטה להאמין באמונות סותרות ולהתלבט בין ערכים סותרים...אם בני אדם לא היו מסוגלים להאמין בו-זמנית באמונות ובערכים סותרים, נראה שלא היה אפשרי לקיים את הסדר האנושי, או לחילופין ההיסטוריה הייתה קופאת על שמריה מבלי יכולת לזוז. אם אתם קוראים תיאור של תרבות כלשהי, והתיאור מציג את תפיסת העולם והסדרים החברתיים של תרבות זו כחפים מסתירות, מדילמות ומקונפליקטים, דעו שמי שכתב את התיאור לא הכיר היטב את התרבות, או עשה לעצמו חיים קלים וטיאטא את הבעיות מתחת לשטיח. אם אתם רוצים להבין תרבות כלשהי לאשורה, אל תחפשו עקרונות מוחלטים שלכאורה מדריכים את בני התרבות בכל רגע ורגע. במקום זאת חפשו את הסתירות, הדילמות והקונפליקטים שמניעים את עולמם".
כך אפוא ההיסטוריון חוזר ומאתגר את המורה. הוא מעיר את תשובת ליבו. הוא מבקש ממנו לעצור ולשאול מה הוא עושה בכיתה? איזו מין היסטוריה הוא מלמד? כיצד הוא מתייחס לדבריו? ומה יעשה בכל בוקר כשיעמוד בפני התלמידים שלו?
ואתם המורים, האם תתעלמו מההיסטוריונים? האם תענו באופן חד-משמעי שאין זה אפשרי ללמד "מורכבויות" בבית הספר מפני שהתלמידים ממילא לא מסוגלים להבין... שכן התלמיד הממוצע מתקשה להבין ולו את הסיפורים הפשוטים ולגלות עניין בהם...ולכן  מה הטעם בלימוד של סתירות, דילמות וקונפליקטים של התרבות המקראית, של תקופת בית שני, של התרבות המערבית או של התרבות היהודית בימי הביניים?
הייתכן היסטוריה ללא מורכבות?
כאשר אנו יוצאים לטייל בהדרכת מורי הדרך הם מספרים לנו סיפור ששייך לסוגת האגדה המיתית אשר נועדה לשבות את תשומת הלב של השומעים. זוהי סוגה בעלת מסר מוסרי חינוכי, מבנה ליניארי, תוכן שבו קיימת הבחנה ברורה בין "אנחנו" ו"הם", בין הטוב והרע. זה סיפור מלא פאתוס, גבורה ודוגמה אישית. זה "סיפור טוב" שכולנו אוהבים לשמוע מפיהם של מספרים מקצועיים. סיפורים כאלה מתבססים על אירועי העבר, אך אינם שומרים על דיוק היסטורי ואינם מציגים מורכבויות. הסיפורים הללו שבים על מה שמקובל ועל הגרסה הידועה. לפעמים אפשר לשלב לתוכם אנקדוטה מעניינת כדי לתבל ולענג את השומעים. אך אל לנו להתבלבל, זוהי לא  ההיסטוריה שיש ללמד בבית הספר.
הררי טוען שהתיאור ההיסטורי צריך להיות מלווה בסתירות, דילמות וקונפליקטים. לכך ניתן להוסיף למשל: הצגת גרסאות שונות של אותו אירוע, פרספקטיבות אחרות, זוויות ראיה של אנשים שונים, הצגת מקורות מפתיעים (בדיחות, זיופים חידות) סימני שאלה וחוסר ידיעה, ספקות והבעת חוסר אמון ביחס לנאמר בכיתה, ההבנה כי אינטרסים וערכים שונים עומדים בבסיס הרצונות והמעשים של בני אדם, ההכרה בידיעה החלקית, בעובדה ש"עובדים עלינו" וכי אנחנו משתנים ולכן העבר נראה אחר ושאנו בהווה מעצבים את תיאור העבר. כל אלה נועדו להציג את המורכבות של היצירה האנושית ושל הניסיון לתאר או להסביר אותה. המורכבות היא זו שתעורר את החשיבה ההיסטורית אצל התלמיד.
אביא להלן דוגמה של מטלה שקבלו תלמידי כיתה ט' כאשר לימדתי היסטוריה בבית הספר.  המשימה הלימודית היוותה סיכום של פרק לימודי שנלמד מתוך הספר  "בין שתי התקופות" בהוצאת ת"ל, משרד החינוך: התלמידים התבקשו להמחיש בציור את ההשפעות ההדדיות בין תחומי חיים שונים במעבר מימי הביניים לעת החדשה (המסחר, הטכנולוגיה, הדת, הפוליטיקה והעיור). הציורים נתנו ביטוי לחשיבה רב-סיבתית של התלמידים.

איור 1
בציור הזה התלמיד מתאר את התקופה ההיסטורית כנורה חשמלית ממנה בוקעת תקופה חדשה. הציור מצביע על רגע הבקיעה, מעין לידה של זמן אחר הנושא בחובו מרכיבים ישנים-חדשים.

איור 2
בציור הזה התלמיד מדמה את ההיסטוריה לעץ. הגזע התחתון הוא התקופה הפיאודלית וממנו יוצאים ענפי כלכלה וטכנולוגיה המביאים להתפתחות העולם החדש.


איור 3
בציור הזה התלמידה מבינה את ההיסטוריה כזרימת נחל. המים מגיעים לתחנת כוח שבה מתערבבים תופעות שונות כגון, התפשטות הנצרות והמסחר, מסעות ותגליות, עליית הערים והקולוניאליזם.

איור 4
כאן התלמידה מבטאת את ההשפעות ההדדיות של תחומי חיים שונים אשר משתלבים כמו קרניים בתוך גלגל של אופניים: מסעות ותגליות, קולוניאליזם, המצאות ושכלולים, שיפור דרכים, התפתחות המסחר, התפשטות הנצרות ועוד.
שיעור היסטוריה שיוצר תנאים מתאימים ונוחים מן הסוג הזה נראה כיעד שניתן להשגה. לא רק שתלמידים נהנו והמוטיבציה ללמוד היסטוריה גדלה. יש כאן תרומה ייחודית למה שקרוי חשיבה היסטורית.
ההתמודדות עם המורכבויות תורמת לטיפוח החשיבה המסועפת; החשיבה הרב-ממדית, החשיבה הרב סיבתית; החשיבה הרב שכבתית, הרב פרשנית, הרב משמעית וכמובן לחשיבה ביקורתית. מורכבות והיסטוריה מורכבת מהווים חומרי הוראה שדרכם ניתן לפתח תלמידים בעלי חשיבה מסדר גבוה. חשיבה כזאת היא יעד של מערכת החינוך. הנני סבור כי תלמידי בית הספר מסוגלים להתמודד עם חומר לימודי מורכב ושעלינו, המורים, לבחון כיצד הגענו למצב של הפיכת חומרים עשירים ליבשים ודלי אפשרויות.
...כי העניין איננו עוד פרק לימודי. הכל חשוב לחברת המבוגרים והכל יכול להיות גם בלתי חשוב לחברת התלמידים. אני מרגיש שהקברניטים עדין לא הבינו שהשינוי המיוחל הוא פדגוגי ולא מינהלי. אני שב ומציע, כפי שהצעתי בעבר, שהציר המרכזי של תכנית הלימודים יהיה ציר היסטורי-פדגוגי פתוח - בניגוד לציר היסטורי של מסר או מידע סגור.
סיכומו של דבר, כמו בנושאים אחרים הקשורים להוראה, העניין המרכזי של המורים הוא להפסיק לצבור ידע תוכני נוסף בהשתלמויות השונות. נדמה לי שעל המורים להתחיל לחשוב ביחד על הצורות שבהן התוכן הזה יכול לעורר את הדמיון ואת החשיבה של התלמיד; על המורים לחשוב על  סוגי הפעילויות, המטלות, המשימות והשאלות שיש לבצע בכיתה כדי לגרום לתלמידים להתעניין, למצוא משמעות ואף להתענג מהחומר הנלמד (המשך יבוא).

יום שני, 10 בספטמבר 2012


העיקרון  הפרקטלי -  הקניית ידע, טיפוח החשיבה והתמודדות עם ערכים בשיעור היסטוריה
ד"ד גדי ראונר

השאלות איתן אני מבקש להתמודד כאן הן: מהו שיעור היסטוריה טוב? מתי ניתן לומר "לימדתי שיעור היסטוריה טוב"? מה צריכים להיות הסימנים לכך? מתי יכולים אנו להרגיש את ההרגשה הטובה של הסיפוק...תחושה של "עשיתי זאת"!! כיצד צריך להראות שיעור היסטוריה אידיאלי? מה צריכים להיות החלקים שלו? האם יש לשיעור היסטוריה עקרון כלשהו שצריך לשמור, לבטא אותו - הלכה למעשה?
ברצוני להציג כאן מבנה/ דגם מעגלי- ספירלי של שיעור היסטוריה המורכב משלושה חלקים: הקניית ידע, טיפוח חשיבה והתמודדות עם ערכים. הדגם הזה נשען ומתבסס על הכללים שמשרד החינוך קבע בנוגע למטרות הוראת היסטוריה בבית הספר. מסמך זה מעיד על כיוונים וכוונות של המתכנן. לדעתי (ולא רק) יש לכבדו ולקחת אותו ברצינות רבה. מכאן יש לגזור כי הוראת היסטוריה – על כל רבדיה – יש לבצעה על פי היעדים האלה, הווה אומר, כי  כל שיעור, כל יחידת לימוד, כל תכנית לימודים, כל תרגיל או כל מבחן, כל ספר לימוד או כל מטלת בית, כל אתר בית ספרי או כל הסבר, חייבים להתייחס לשלושת המרכיבים האלה. הקוראים יכולים לחשוב כבר עכשיו שכל זה מוגזם ואפילו הזוי. אינני חושב כך. אם אנחנו רוצים לקיים פעילות לימודית על פי רציונל מסוים שאיננו רק "ללמוד את החומר למבחן או להצלחה בבחינת הבגרות", הרי מוצגת כאן מסגרת תיאורטית, מטריה רחבה שתאפשר לקיים שיעור היסטוריה עשיר ואתגרי שבו לא רק מורים יצאו ממנו מרוצים, אלא ובעיקר תתרחש למידה משמעותית עבור התלמידים.
כששואלים מורים חדשים או וותיקים מה המניע הראשוני שלהם בעבודתם הם משיבים כי... קודם כל הם רוצים "שהתלמידים יאהבו את המקצוע". הם מבקשים לעורר עניין ואתגר אצל תלמידיהם ולהיות משמעותיים...אלא, שלרוב, הצהרות אלה לא באות לידי מימוש – למרות הכוונות הנעלות והמאמצים הכנים של נושאי העול החינוכי. בפועל תדמיתו הרווחת של המקצוע בציבור היא של מקצוע עייף ומאוס ששום תועלת לא צומחת ממנו. תדמית זאת עוברת מדור לדור כגזרה שממית. כמובן שיש מורים יוצאי דופן שמצליחים לעשות דברים אחרים. בשנים האחרונות אני "רודף" אחרי אותם מורים מיוחדים שמחזיקים כיתה ומסוגלים להפוך שיעור היסטוריה לחוויה לימודית.
אז למה מבנה ומדוע תבנית? כי מתברר שאנחנו כאן, במדינת ישראל, אוהבים רעיונות ומילים מתורגמים לכלים פרקטיים, כאלה שמחר בבוקר ניתן להיכנס לכיתה ולעשות מהם שימוש. התבנית היא כלי תכנוני שנועד להכיל בתוכה לא  רק את התכנים, אלא גם את דרכי הוראתם. זה מה שקרוי בדרך כלל "מערך שיעור". אני משוכנע שתכנון כזה חשוב והכרחי כדי להיות ממוקדים וברורים בכל מה שאנו מלמדים בכיתה.
הדגם בנוי משלושה חלקים. מדוע? קודם כל כי אני מבקש להיות צמוד ונאמן לדרישת קובעי המדיניות החינוכית במשרד החינוך כפי שבא לידי ביטוי במסמך מטרות המקצוע שציינתי לעיל. סבורני כי על המורים ליישר קו לפי מסמך זה המהווה מעטפה מספיק רחבה כדי להכיל את הייחודיות של כל מגזר ומגזר בחברה.
העיקרון שמפעיל את המערכת כולה צריך להיות העיקרון הפרקטל. במערכות פרקטליות לחלקים הקטנים יש תכונות של דמיון עצמי ביחס לחלקים הגדולים יותר. כל חלק הוא כמו השלם, אבל קטן. אם נקבעו מטרות מסוימות על יד משרד החינוך, אלה צריכות לבוא לידי ביטוי הולם ברמות השונות שמרכיבות את מערכת לימודי היסטוריה במדינת ישראל. זה עיקרון שדורש נאמנות וסדר ובכדי לקיימו יש להתאמץ ולהקפיד לבנות הוראת היסטוריה לפי ההנחיות הכלליות.
אני מציע לשים לב לחוק חינוך ממלכתי ולבחון את חלקיו של מסמך מכונן זה. גם שם תוכלו למצוא את ההליכה על שלושת המישורים שאנו מדברים מתחילת הרשימה: ידע, חשיבה וערכים. מן ההיבט הזה ניתן לומר כי מטרות הוראת היסטוריה כפופות לחוק מדינה שהוא "גדול" יותר ושממנו נגזרים תקנות והוראות חינוכיות "קטנות" יותר. אך, לא ארחיב כאן את ההסבר על הסוגיה הפרקטלית שנראית לי מרתקת ביחס לשימוש שאנו יכולים לעשות ביום-יום החינוכי שלנו.       
אומר עכשיו משהו נוסף בזכות האימוץ של הדגם שהצגתי: ההתנסויות שלי כמורה בתיכון במשך שנים ארוכות והניסיון שהלך והצטבר בהכשרת מורים, שניהם יחד, הובילו אותי להבנה כי הדגם נושא בחובו פוטנציאל גדול מאוד כדי ליצור שיעורים בעלי אופי שונה מזה של ההוראה המסורתית המוכרת. מצאתי כי הרוחות הישנות-חדשות של החינוך פרוגרסיבי, אליו אנו מכוונים את ספינתנו במאה ה- 21, גם הוא יכול למצוא ביטוי הולם במסגרת שיעור כזה.
בליבו של הדגם קיימים שלושה מרכיבים: (1) הקניית ידע היסטורי, (2) טיפוח חשיבה באופן כללי וחשיבה היסטורית בפרט באמצעות פעילות לימודית פורייה ו- (3) התמודדות עם ערכים על-יד דיון כיתתי שאמור להוביל לחשיבה על עמדות התלמיד ואף לתרום לזהות האישית או הקולקטיבית שלו. הדגם עליו נרחיב את הדיבור בהמשך נראה כך:
כפי שכתבתי למעלה הנני סבור כי כל שיעור היסטוריה, כל יחידת לימוד, כל מבחן, כל ספר לימוד וכל תכנית לימודים בהיסטוריה צריכים לכלול את המרכיבים האלה. הקליפה ההוראתית הזאת מזמנת הזדמנות אצל המורה  לקיים הוראה משמעותית אצל הלומד. סדר המרכיבים אינו קבוע וכמובן שניתן לשחק איתם על פי רצונו של המבצע.
לפי המוצע כאן על המורה לחשוב ולתכנן בשלושת המישורים: כמלמד ידע חדש; כגורם לטיפוח החשיבה וכמדריך העוסק בערכים. בעיניי, המורה להיסטוריה הוא  אינטלקטואל במלוא מובן המילה המופקד על חינוך הנוער. לעת עתה, במשרד החינוך, קיים עיסוק יתר  בהישגים לימודים, הכנה לבחינות, כתיבת ציונים, מילוי טפסים והשוואת מדדים. המצב מדאיג. דבריי מכוונים להפיח רוח חדשה במפרשים ולומר שגם במצב הקיים עוד לא אבדה תקוותינו.
(המשך יבוא)

יום ראשון, 9 בספטמבר 2012


היסטוריה בבית הספר – דיסציפלינה, מקצוע או דיסציפלינה פדגוגית?
לאחרונה שמעתי מישהו שאמר כך: ..."כן... זה חשוב שהתלמידים ילמדו היסטוריה כדי לדעת את הסיפור שלנו"...חלחלה תוקפת אותי כאשר שמעתי משפט כזה אשר מבטא דעה מושרשת בציבור שאינה חושפת ידע עמוק בתחום החינוך. חבל...
...הרי ד"ר אמנון כרמון כתב לפני כמה שנים מאמר שהוא חובה לכל מורה (ולכל בר-דעת) כדי להבין מה עליו לעשות מן הרגע שצירף את כוחותיו הנפשיים והאינטלקטואליים למערכת החינוכית. ראו נא את המאמר השלם בכתובת:  http://keremproject.wikia.com/wiki/%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%9F_%D7%9B%D7%A8%D7%9E%D7%95%D7%9F_-_%D7%94%D7%93%D7%99%D7%A1%D7%A6%D7%99%D7%A4%D7%9C%D7%99%D7%A0%D7%94_%D7%94%D7%A4%D7%93%D7%92%D7%95%D7%92%D7%99%D7%AA:_%D7%9C%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%AA_%D7%90%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%9F_%D7%9E%D7%97%D7%93%D7%A9_%D7%A9%D7%9C_%D7%94%D7%99%D7%93%D7%A2_%D7%91%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8 
מתברר כי בבית הספר לא לומדים דיסציפלינות מדעיות כפי שזה קורה באוניברסיטה. בית הספר איננו מקום להכשרת אנשי מדע וחוקרים. לבית הספר יש מטרות חינוכיות שאין לאוניברסיטה, בעיקר ברמות הגבוהות של תארים מתקדמים. המטוטלת דחפה את המידע ההיסטורי (ולא רק) חזק מאוד לכיוון השני ויצרה דבר אחר שנקרה "מקצוע". כן, בית הספר הפך את תחום הדעת למבנה מסוים שמחבר מידע, מבנה מעוקם ומטושטש שנקרא "מקצוע לימודי" שהוא למעשה התוכן שבאמצעותו בית הספר אמור לחנך. אלא שהדבר הפך למאובן של מידע בנוי מתשובות מוסכמות בנוגע לפרטי מידע שונים. לכל שאלה יש תשובה ועל התלמידים ללמוד ולשנן את התשובות כדי לעבור את הבגרות.
השאלה שהעסיקה את אמנון כרמון הייתה כיצד להפיח רוח חדשה לגוף המעוות וזה מה שצריך להדאיג את העושים במלאכה. האם הגוף הזה יכול להשתקם? מה יש לעשות איתו כדי לעורר אותו לחיים? אני מסרב לקבל את תכתיבי האלים שבאולימפוס אשר קבעו כי יש תלמידים שלא מסוגלים/ לא יכולים/ מוגבלים/ לא קולטים....אני מזועזע לשמוע דברים כאלה מפיהם של מורים שורדים. כאשר אני נמצא בכיתות וצופה בשיעורים אני מתחיל להבין מה מקור העניין. בשורות האחרונות אני רואה "עציצים" משועממים אשר פרחיהם נבלו מזמן. הם נשכחו כבר מהיום הראשון של הלימודים. הפיכת מקצוע היסטוריה לדיסציפלינה פדגוגית זאת משימה לאומית לא פחות חשובה מהורדת מספר ההרוגים בתאונות הדרכים.
...והנה בבחינת הבגרות האחרונה הופיעו שני פריטים חזותיים שעל התלמידים היה לפענח ולדעת לקרוא כדי לתת תשובה לשאלות שנשאלו. הנני סבור כי זה הכיוון שיש ללכת בו. המגמה צריכה להיות הגברה מרכיבים שונים המהווים חלק ממסכת החיים של חברות היסטוריות, עם יהודי או עמים אחרים, כגון: קריקטורות, כרזות, צילומים, מפות, קטעי סרטים, פרטי חיים יומיומיים, אתרי אינטרנט, קולות, מוזיקה...כל אלה צריכים להופיע במבחן. אם הן יופיעו במבחן, מורים יצטרכו ללמד אותם, לאמן את התלמידים, להתנסות בהם.  אל מוך הטענה שאין מספיק שעות לימוד טוען אני כי יש לפתוח את הערץ המתוקשב של ההוראה, לא כגימיק, אלא כצורך. הנני משוכנע שתלמידים ירתמו לאתגר הזה ואף יפתיעו אותנו בגילוי סקרנות ובמוטיבציה שלהם. הכל תלוי במטלות החכמות שמורים יטילו עליהם (האם שוב מטלות שדורשות רמת חשיבה נמוכה ופתרון אחד בלבד?)
הפיכת מקצוע היסטוריה לדיסציפלינה פדגוגית צריכה להוביל את המורים והתלמידים לא רק ל"סיפור ההיסטורי שלנו" אלא גם לעיסוק בסוג אחר של חשיבה, חשיבה היסטורית...מהשאלות  הבסיסיות עד למורכבות יותר. למשל:
  • האם יש אמת אחת, גרסה אחת לסיפור/ לאירוע היסטורי?
  • מדוע קיימות גרסאות מרובות לאותו אירוע?
  • מה ההבדל בין עובדות לבין פרשנויות?
  • מהו מיתוס לעומת המחקר ההיסטריוגרפי?
  • מה תפקיד המיתוס?
  • האם ההיסטוריה חוזרת על עצמה?
  • כיצד השפה משפיעה על התיאור ועל החשיבה שלנו?
  • כיצד עלינו לחקור אירועים היסטוריים? על מה להסתמך?
...וזו רק דוגמה של מה שיש לשאול במקביל ללימוד על התכנים עצמם. המהלך כולל שאלות ברמה גבוהה מותאמות לגיל וליכולת של התלמידים ומקורות מגוונים ללימוד המידע החדש. כמו כן, פעם הופתעתי לגלות מורים שאינם שואלים את התלמידים מה הם כבר יודעים על הנושאים השונים? מה שמעו? מה ספרו להם?
מתברר כי לימוד היסטוריה הוא הרבה יותר מהיכרות עם הסיפור ההיסטורי שלכאורה אמור להעניק מטריה פטריוטית לשתילים הרכים שאנו מגדלים בבית הספר. מתברר כי המטריה צריכה להיפך למצנח גדול ורחב והשתילים הרכים למוחות חריפים וביקורתיים. זה היעד וזה החזון.