מה תפקידנו כמורים להיסטוריה ולאזרחות בבית הספר?  להציג את המורכבות ולשאול שאלות מעוררות !!

האויב הוא אכזר. הוא קנאי וקיצוני. הוא מחנך לשנאה ולמוות. הוא פונדמנטליסט, אלים ושקרן. למרות כל זה חובתה של ישראל היא למצוא את הדרכים כדי להגיע להסדר מדיני שהוא הערובה הטובה ביותר לשלום באזור.

ארבע שנים חלפו מאז מבצע עופרת יצוקה. מטרות המבצע היו  "לפגוע קשה בממשלת חמאס על מנת לגרום למציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה, תוך חיזוק ההרתעה וצמצום ירי הרקטות ככל שניתן". מטרות אלה הושגו והחזיקו מעמד זמן-מה, אך לאחר מכן תושבי הדרום נכנסו לשגרת חיים של חוסר בטחון, אימה ופחד. האם נידונים אזרחי המדינה להיות חלק ממשחק הרולטה החוזר ומתחדש כל כמה שנים?

כרגיל אומרים שעלינו ללמוד היסטוריה כדי להפיק לקחים ממנה ואולי גם כדי להימנע מלחזור אל אותן טעויות. עבורי הדבר נתפס כקלישאה נבובה. מלחמות אזרחים או מלחמות בין מדינות מוסיפות להתקיים למרות הפקת הלקחים מן העבר. מלחמות אינן מתחשבות בדיני ההיסטוריה, אלא באינטרסים של ההווה. לא תמיד הטובים מנצחים כפי שהיה צפוי להיות ולפעמים הפשע משתלם. האם ממשלות ישראל מפיקות לקחים ברמה גלובלית ולאורך זמן מן העימות עם הפלסטינים בכלל ועם החמאס בפרט? האם החתירה לשלום היא אמירה בלבד או יעד אסטרטגי בר-השגה?

מבחינה עובדתית חלפו 4 שנים מאז מבצע עופרת יצוקה, שנים בהן ממשלות ישראל – במבחן התוצאות – לא הצליחו לשנות את היחסים בין עזה לבין ישראל. האם נעשו ניסיונות מאומצים וכנים לשנות את פני המציאות? האם "עשינו כל שביכולתנו לעשות"? מדיניות ההרתעה הישראלית מתמוטטת – כל פעם במהירות גדולה יותר – ויש תמיד צורך לשקמה מחדש. האם, במקביל ליד שמחזיקה רובה, היד השנייה הייתה מושתתת  לקראת הידברות עם הצד השני? גם בשנות ה- 70 של המאה הקודמת הטענה הרווחת הייתה שאין פרטנר למו"מ כל עוד אש"ף מסרב להכיר בישראל.  

נראה כי ראיה כללית של התהליך ההיסטורי יכולה לסייע לקברניטי ישראל ולאנשי החמאס להבין לאן נושבת הרוח האנושית במאה ה- 21 . כפי שאומר ההיסטוריון יובל נוח הררי נראה כי אנו נמצאים באחת הבורות המעטות של עולם הצועד לעתיד טוב יותר. בניסיון לחלץ את עצמינו מהמצב הזה עלינו לתת את הדעת ליוזמה הסעודית המונחת כבר עשר שנים על שולחנו של ראש ממשלת ישראל. אז "החליטו מנהיגי מדינות ערב להשלים עם קיומו של בית יהודי במזרח התיכון בגבולות מוסכמים ומוכרים. כל 57 חברות הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי (כולל איראן בהנהגת הנשיא מוחמד חתאמי) פרסמו את ברכתן ליוזמה שמציעה לישראל נורמליזציה עם כולן. התמורה: נסיגה מהשטחים שנכבשו ב-1967 ופתרון צודק ומוסכם של בעיית הפליטים, על בסיס החלטת האו"ם 194. המלה "מוסכם" מעניקה למעשה לישראל זכות וטו על מספר הפליטים שיורשו לבוא בשעריה. דוברים ערבים בכירים חוזרים ומדגישים, כי היוזמה היא רק מסגרת למשא ומתן על הגבולות, סידורי הביטחון ושאר סוגיות הליבה" (ראה עקיבה אלדר, אם כל ההחמצות, הארץ, מרץ 2012). מדוע ממשלות ישראל לא קיימו דיון על היוזמה הזאת? מדוע אינן מאתגרות את העולם הערבי? מדוע מתעלמות?

כדי לנסות ולהשפיע על הבוחרים העתידיים שלנו ונראה כי תפקידנו כמורים הוא לא להטיף להם באמצעות אמירות מנוגדות (לכאן או לכאן), אלא לשאול שאלות ולהראות את מורכבות המצב: מהי המשמעות של מלחמה? מה זה הרג? כמה זמן עוד ניתן לחיות כך? מהי המדיניות שתוביל לאי-קיום של מבצע נוסף בעוד 4 שנים? מה מוטל על הממשלה החדשה שתבחר בינואר 2013? כיצד אזרחי המדינה לא ירגישו ולא יהיו מאוימים? כיצד מתכננים להוביל את המדינה למציאות חדשה?

שאם לא כך, הרשו לי להכריז כאן על המבצע הבא שיתקיים בעוד 4 שנים, מבצע בשם "הכה את עמלק" שבו טילי הפאג'ר 10 יגיעו לחיפה, קריית שמונה וקצרין. הארץ תתמלא בכיפות ברזל פזורות בכל מקום. השלב הבא יהיה להמציא כיפה אחת גדולה שתכסה ותגן עלינו לזמן-מה בלבד, בדומה לחומותיה האיתנות של ממלכת ירושלים הקדושה (1099 – 1291).