רשימת אורח:
מי יתעד וינציח
אותי (אותנו)
קול קורא
ממעמקי שנות החמישים
ד"ר שמוליק כהן-שני
נולדתי בשנת 1952 לשני הורי, רבקה (ז"ל) ויעקב, שיבדל לחיים ארוכים,
פליטי המשטר הנאצי והמשטר הקומוניסטי ברומניה, שנטעו שנתיים לפני כן שורשים בלב
פרדסיה של המושבה הקטנה נס-ציונה.
הם עברו את מאורעות הדמים של המשטר הפשיסטי בבוקרשט, ואבי יצא למחנה עבודה
לשנתיים. משפחת אבי ואימי שרדו את השואה,
כולל טרנסניסטריה, ועלו כולם לארץ עם יתר השורדים והניצולים כדי לבנות את מולדתם
החדשה. עם הגיעם לארץ עבדו שניהם בפרדסי נס-ציונה, אבי חצב וסלל את דרכיה הראשונות
של המושבה (כבישים מודרניים נסללו בה רק לאחר מלחמת ששת הימים), והחל לעבוד כפועל
בניין עד לתאונת העבודה, שבה צנח ממרומי פיגום של שלוש קומות, וריסק את חוט
שידרתו. עם חוט שדרה זה הוא חי עד לימים אלה.
אבי ואימי, צנועים, אנשי עמל, ישרי דרך הגשימו את הציונות של מטה בפרדסים,
בכבישים, ובבניין, כמו יתר אנשי גלי העלייה ההמונית של ראשית שנות החמישים. לא
הייתה זאת ציונות הרואית של מאבק על הכרזת מדינה חדשה ועל ייסודה, הם לא היו בני
דור תש"ח ולוחמיו, אלא נאבקו במאבק יומיומי של מחסור, אותו נשאו בגאווה
אנושית צנועה תוך בניית ביתם הקטן, וגאולת פיסת הקרקע הקטנה של 'השיכון העממי',
שהוקצתה להם, על ידי עידור עשבי הבר הגבוהים והפראיים (האינג'יל), ונטיעת עצי
ההדר, השזיף, המנגו האבוקדו, האפרסמון, ופרחי הנוי, שעתרו את ילדותי.
מי יתעד וינציח אותם. מי יתעד
וינציח את אנשי העליות ההמוניות של שנות החמישים ואת תרומתם לבניינה של מדינת
ישראל. דור השואה שעבר את מחנות, ההשמדה, הריכוז והגטאות, הונצח במפעלי תיעוד
מגוונים, בספרים, ואתרי הנצחה, כמו שמעון (שמע'לה) סרבניק, גיבורו של קלוד לצמן,
איש נס ציונה, שנסע עם אבי יום יום לבאר שבע וחזרה כדי למצוא את לחמו בבניין,
ובדרך סיפר לאבי סיפורים, שאבי התקשה לשמוע ולפעמים גם להאמין. עד משפט אייכמן,
שאליו האזנו כולנו וגם אני כתלמיד בית הספר היסודי דרך הרמקולים בהפסקות.
להורי לא היה סיפור נורא כמו לשמע'לה, שהנעים לנו את זמירותיו באירועים
שמחים בשכונה, כמו חתונות ובר-מצווה, עד שנודע לנו מסרטו של קלוד לצמן- 'שואה' ומספר
האוטוביוגרפיה שפרסם לאחרונה 'הארנב מפטגוניה', ששימע'לה שרד את מחנה ההשמדה
בחלמנו כי הגרמנים אהבו להאזין לשירתו. עדותו מצויה היום במיצג ביד-ושם, ומרגשת אותי
בעוצמה כל פעם שאני רואה אותה, ואינני פוסח עליה, שוב ושוב.
אותו הנציחו, ובצדק מוסרי והיסטורי שאין למעלה ממנו, ובכל זאת מי ינציח את
הורי, מי ינציח אותי, שנולד בארץ לאחר השואה ולאחר קרבות תש"ח, וחי וגדל
ב-'כור ההיתוך' של שנות החמישים והשישים ביחד עם חברי-מנשה העיראקי, עמנואל
התימני, אורי ה-ייקה', ויצחק הפולני, שעל זרוע אימו, פסיה הקטנה, היה צרוב המספר
של אושוויץ, אותה פסיה שקבורה ליד אימי בבית הקברות של נס-ציונה. שכנות וידידות גם
במותן.
מי יתעד וינציח אותנו. כשהחלו הניצולים לפתוח את ליבם ולהעיד לאחר משפט
אייכמן הם היו בשנות ה-40-60 לחייהם, היו הם אנשי העדות של השואה, עתה הגיע תורנו
אנשי 'דור המדינה' ילדי גלי העליות ההמוניות, להיות אנשי עדות ולהתחיל לספר לדור
הצעיר על ארץ ישראל הקטנה של שנות החמישים והשישים, ועל מצוקות הקליטה, והגאווה
הצנועה של עם שהחל לשקם את עצמו כעוף החול ממעמקי המוות והסבל הנורא שעבר.
כן, הגיע תורנו, אנחנו אנשי העדות, בטרם נחלוף אנחנו מהעולם כדרך כל בשר
ודם. עלינו להנציח ולתעד את הורינו מרומניה, עיראק, תימן, פולין ומרוקו, שעלו לארץ
בשנות החמישים ואת ילדותנו, ותקופת בגרותנו, שעיצבה אותנו בבתים הקטנים, במעברות,
במושבות ומושבי עולים ובעיירות הפיתוח. יש מה לספר, לתעד ולהנציח. חובתנו לעשות
זאת, למעננו ולמען הדורות הבאים.
עלינו גם להנציח ולתעד את חיינו ב-'ארץ ישראל הקטנה' בטרם היותנו 'ארץ
גדולה' השולטת על עם זר בשם רעיון מיסטי ודתי של 'ארץ ישראל גדולה'. עלינו לתעד את
חיינו בפרדסי נס-ציונה, במעברותיה, במחנות המעבר שלה, על פרנסיה ממפא"י
ובועזיה, בעלי הקרקעות והפרדסים. תקופה שבה הנסיעה לרחובות או לראשון לציון, הייתה
מבחינת נסיעה אל העיר הגדולה. תקופה בא ביקרתי את בני משפחתי שהתגוררו בתל-כביר,
ומנשיה, בפאתי תל-אביב, ובמג'דל, במקומם של הפליטים הפלסטינים שברחו או גורשו.
הפליטים היהודיים החליפו אז את הפליטים הפלסטינים.
כן, כל זה עלינו לתעד. אך לצערי, כמורים להיסטוריה איננו עושים זאת. אנו
משקיעים את כל כוחותינו הנפשיים בנושא השואה, עד שלא נותר מקום וכוח ללמד את
התקופה המדינתית. על נושא העלייה ההמונית בשנות החמישים אנו פוסחים כדי להספיק
וללמד על תולדות המלחמות, שנראות חשובות יותר, ולסיים את החומר. כך אנחנו מוחקים
את הזיכרון של עצמנו, של ילדותנו ובגרותנו בין תש"ח למלחמת ששת הימים.
ככל שמתקדמת המאה ה-21 וצוברת תאוצה, מתקבעת נערותי ותקופת עיצוב אישיותי,
יותר ויותר באמצע המאה הקודמת, קרוב לסוף מלחמת העולם השנייה, ובתקופה שבה האדם בכלל
והאדם היהודי בפרט התאוששו מעפרה של המלחמה והשואה הנוראה, ומהאכזבה משברו של חלום
הקדמה האנושית.
אורח אני במאה ה-21, מתבונן סקרן
ומקווה לבשורה האנושית, שהיא צופנת בחובה. מוכן ומזומן למלא את שליחותי בתיעוד
ובהנצחת אמצע המאה הקודמת.
אני מסכימה איתך לחלוטין.
השבמחקאני לא מקטינה לרגע את חשיבות השואה, אבל יש דברים נוספים שחשוב לתעד וללמד.
אני זוכרת איך הייתי מתרגשת בתור ילדה כל פעם שהיינו נוסעים למפת ראשון לציון (וזה היה די נדיר). היום הילדים שלנו נוסעים לכל מקום בקלות ולא מעריכים את הזכות שנפלה בחלקם.