בזמן שהגזענות נגד הערבים והעובדים הזרים משתוללת ברחוב תמיד טוב לדבר על ערכים, לזכור שמערכת החינוך מטפלת/ אמורה לטפל גם בערכי הנוער. כאשר אנשי משרד החינוך, מפקחים ומנהלי בתי ספר מצהירים שהחינוך הערכי הוא בראש מעיינם, כמובן לצד ההישגים הלימודים, הרי הדבר תמיד זוכה להבנה ולהזדהות.
חוק חינוך חובה (1953, תיקון 2000) משופע בערכים. למשל, כבוד לאחר ולזכויות האדם, שמירה על ערכי המדינה ועל ערכים דמוקרטיים, אהבה לעם ולארץ, נאמנות למדינה, כבוד להורים ולמשפחה, שמירת החוק, שלום וסובלנות, טיפוח מעורבות בחיי החברה הישראלית, מסירות ואחריות, עזרה הדדית, תרומה לקהילה, התנדבות וחתירה לצדק חברתי במדינת ישראל; כבוד ואחריות לסביבה הטבעית וזיקה לארץ, לנופיה, לחי ולצומח.
מכיוון שאין לנו סרגל מדידה להצלחת החינוך הערכי בדומה לזה הקיים בהישגים הלימודים או בפיתוח חשיבה (מבחנים בין-לאומיים), כל מה שנותר הוא להתבונן ולחוש מה קורה בחברה וכיצד צעירים שהתחנכו במערכת החינוך פועלים ומתנהגים בחייהם הרגילים. שהרי מבחן הערכים איננו במילוי דף תשובות וגם לא בזיכרון או אפילו בהבנה של העניין. המבחן הוא באיזו מידה אנשים מגיבים ויוזמים, חיים עלפי עולמם הערכי שהלך ונבנה בבית, בבית הספר, בסביבה ובחברה.
בתי ספר הפועלים על פי תכניות לטיפוח ערכים מסגלים/ מאמצים/ יוצרים תכניות בהן מוסיפות להיות קיימים שני כשלים עיקריים: (1) הם מתייחסים לערכים כאל חפצים שעל התלמיד ללמוד, לקלוט ולהפנים (2) הם מנותקים מהמציאות החברתית המכוערת, רווית גזענות, שחיתות, לאומנות, אלימות ושנאה. בכך, הם יוצרים אשליה של עשייה וכל טוב, בועה מלאכותית ואיים חסרי משמעות חברתית ללא משקל ממשי לשינוי פני החברה.
מדי פעם ופעם מנהלים אמיצים (כגון, רם כהן, זאב דגני) יוצאים מן קונכייה, כקולות בודדים, המאתגרים את הנרמול ואת האדישות של הקיים. מתי יגיע הזמן שבתי ספר יהפכו למוסדות של אי-נחת ושל תסיסה אינטלקטואלית? מתי החינוך לערכים ילבש צורה של התמודדות עם הערכים ולא של הזדהות עיוורת? מתי בתי ספר יצרו מעורבות אורגנית בתוך הקהילות בהן פועלים? כל עוד נמשיך לדון "בתוך הקופסה", שום דבר לא יקרה. להפך, חברה לא נורמלית רווית פערים ומתחים, מבודדת במרחב בפיזי צומחת כסרטן בתוכנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה