מאורעות ואדי סאליב

כתבו: מתן שגיא, מתן שטטלר ואיציק דדון

הכיתה	כיתת סטודנטים לתעודת הוראה בקורס "מתודולוגיה של הוראת ההיסטוריה"
נושא השיעור	מאורעות ואדי סאליב – אפליה בואדי או צירוף מקרים?
מסגרת הזמן	45 דקות
חומר קריאה  ברמת מורה  (רמה אקדמית)	סמי שלום שטרית, המאבק המזרחי בישראל : בין דיכוי לשחרור, בין הזדהות לאלטרנטיבה, 1948־2003 (תל־אביב : עם עובד, תשס"ד 2004) עמ' 72-118. כהן, איתן, המרוקאים : הנגטיב של האשכנזים (תל-אביב : רסלינג, 2002), הפרק מאורעות ואדי סליב –המרוקאים החוק והסטריאוטיפ "מרוקו סכין". נחמיאס, אלי ורון שפיגל ואדי סאליב המיתוס ושיברו : מאורעות ואדי סאליב במבט מחקרי חדש (חיפה : המחברים, תשס"ט 2009).
מהם התכנים של השיעור?	ציון כל המושגים המרכזיים
	הצגת שני רעיונות מרכזיים: בחינת תגובות סובייקטיביות למאורעות ואדי סאליב כמפתח להבנת התחושות והמציאות הבינעדתית בישראל של סוף שנות החמישים.
מדוע חשוב ללמד את הנושא הזה? למי זה חשוב?	מאורעות ואדי סאליב הן התפרצות חד פעמית בהיסטוריה של מדינת ישראל: מחאה אלימה כנגד האליטות השולטות שהממסד הצליח להכיל ולמוסס למשך מעל עשר שנים. מורים הם סוכנים לשינוי חברתי, ועליהם להכיר היטב את הבסיס עליו בנויה ההיסטוריה החברתית והעדתית בישראל.
מטרות השיעור	מטרות ידע : התלמידים יכירו את המציאות בארץ בסוף שנות החמישים. התלמידים יכירו את השתלשלות האירועים שהובילה למאורעות ואדי סאליב. התלמידים יכירו את התגובות למאורעות.
	מטרות פיתוח החשיבה: חשיבה אמפתית – פיתוח אמפתיה כלפי אוכלוסייה מוחלשת – אולי גם כלפי השלטונות. חשיבה שיפוטית – הכרעה שיפוטית לגבי התבטאויות דמויות שלטוניות, נקיטה באמצעים אלימים והדיווח העיתונאי. חשיבה השוואתית – בין מקורות היסטוריים שונים. חשיבה אנליטית – ניתוח מקורות היסטוריים וגזירת עמדות וגישות של הכותבים מתוכו.
	מטרות ערכיות התלמידים ינקטו עמדה אל מול המאורעות – הנקיטה באלימות, המדיניות השלטונית כלפי האוכלוסייה ומקומו של היחיד בחברה ותפקידו בשינוי חברתי. במילים אחרות – האם יש הצדקה לאלימות נגד שלטון? האם למדינה יש לגיטימציה, מכורח נסיבות, להחליש/למדר אוכלוסייה מסוימת? מה תפקידו של היחיד בשינויים חברתיים?
מהלך השיעור +  לוח זמנים	פתיח – 5 דקות : הצגת קטע מהשיר "מדינת אשכנז". על איזו מדינה מדובר? זה רלוונטי היום? זה היה רלוונטי פעם? אנחנו עוסקים בהיסטוריה של מדינת ישראל. מיקום על ציר הזמן.
	פעילות הקניית חומר – 15 דקות: מצגת: תמקם אותנו מבחינת ההיסטוריה של ישראל – שנות החמישים, גלי עלייה, הצנע. תמקם אותנו מבחינה גיאוגרפית – ואדי סאליב. מה זה המקום הזה? תסקור את האירועים ביולי 1959. מה קרה שם בדיוק?
	פעילות בקבוצות - 15 דקות : 5 קבוצות. כל קבוצה תקבל שני מקורות היסטוריים אחרים  לגבי האירוע (פרוטוקולים מתוך ישיבת מפא"י, עדות של תושב השכונה, מסקנות ועדת חקירה, ראיון עם צלם המאורעות וסיקור הפגנות בעיתון "העולם הזה"). כל קבוצה תענה על שאלות לגבי המקור ההיסטורי. השאלות בנויות כך שהקבוצה תצטרך (גם) לנסח הכרעות בשם הדוברים במקור שקיבלו. הגדירו את סוג המקור שלפניכם ? איך הייתם מעריכים את אמינותו של המקור ? תרומתו של המקור להבנת האירוע ? בהנחה ולא הייתם מקבלים רקע לסיפור המעשה האם מקור זה מספיק היה בכדי להבין מה קרה שם ? מהי העמדה המרכזית של המקור בצד של הסיפור ? השוו בין מקור זה לבין המקור השני שקיבלתם וציינו לפחות 2 עדויות מקבילות ושתיים נוגדות ?
	סיכום – 5 דקות : מעבר משותף על המסקנות מתוך החקירה בקבוצות. הבנת הבעייתיות במקורות ההיסטוריים – השוני בנקודות המבט והדברים השונים שניתן "לקחת" מכל מקור. הצגה - מה קורה בואדי סאליב היום? ובהינתן הזמן הקרנת קטע מסרט תחקיר שנעשה בנושא.

המקורות כנספחים

ראיון עם מימל (ירון אמיל), נערך על ידי אלי אשד באפריל 2010

"מימל" התפרסם בנערותו כנער שצילם את המתרחש במהומות ואדי סליב וצילומיו פורסמו בשבועון העולם הזה.

מה הייתה המעורבות שלך באירועי ואדי סליב ?
מימל: הייתי בן 15 הייתה לי מצלמה וכשהתחילו כל המהומות התחלתי לצלם.
זכור לך מה היו הסיבות להפגנות ולמהומות ?

מימל: זה היה חייב להתפוצץ. בוא אספר לך את הסיפור של המשפחה שלי כדי שתבין . עלינו לארץ ב48. היינו שבעה אחים אבי היה צורף במרוקו. במלחמת השחרור נכנסו לעיר שלנו אושטא עיר קטנה בגבול אלגי'ר מרוקו הפורעים הערביים וכול בני המשפחה, 48 איש, ברחנו לאלגי'ר ומשם למרסיי ומשם עלינו לארץ ישראל . לקחו אותנו לרעננה למעברה. שני אחים שגרו בואדי סליב ביקשו מאיתנו לעבור לשם כי היו דירות עזובות. הגענו לשם לדירה. והמצב היה קשה קשה אבא היה מובטל והייתה אפליה איומה. אבא עבד ארבעה ימים בשנה. כל הג'ובים הטובים היו בידי אשכנזים. אם היית בחברת חשמל זה אומר שהיית אשכנזי. כולנו היינו עניים מרודים. היו צעירים שבאו בלי המשפחתיות שלהם שחיו מתחת למדרגות כי לא היה להם מקום אחר לישון וזה היה מצב שהיה חייב להתפוצץ.

איך הגעת להיות הצלם "הרשמי" של ההפגנות ?

 מימל: אף אחד לא ניסה לעזור לנו ממש ודוד בן הרוש החליט שהיגיע הזמן לשנות את הכללים. הוא היה יושב אז בבית קפה בואדי סליב מספר 4. הוא ועוד שבעה חבר'ה החליטו לפוצץ אספה של מפא"י עם משה דיין ומשה שחל. הם הבינו את החשיבות של תשומת לב תקשורתית. לי הייתה אז מצלמה אז הם פנו אלי וביקשו מימני מראש לצלם ולתעד הכל. "אנחנו נפריע לאסיפה" הם אמרו לי "ואז הם יתנפלו עלינו. בכל פעם שתראה שוטר מכה מרוקני ומתנהג אליו באלימות תנציח הכל." השוטרים קיבלו הוראה לעצור באלימות ולהכות את כל המפריעים ואני צילמתי הכל איך הם מכים מרביצים גם לנשים הרות ולוקחים אנשים לבית הסוהר, אז הם עצרו גם אותי. החרימו את הצילומים שלי ונעצרתי בבית הסוהר למשך יומיים .באו אורי אבנרי ושלום כהן עורכי "העולם הזה" ששמעו עלי ועל הצילומים שביצעתי. הם שאלו במשטרה איך עוצרים צלם שלהם. כשיצאתי מששם הם והם נתנו לי תעודת צלם העולם הזה. הודות ללחץ שלהם שיחררו אותי בבוקר שבת בניגוד לכל מה שהיה מקובל.

כמה ימים לאחר מכן החלו מהומות והפגנות ובראש זה עמד דוד בן הרוש. אני הייתי אז כבר בגדר חצי מקצוען והתחלתי לצלם הכל בכל מקום ואת התמונות שלחתי לאבנרי ולשלום כהן שהיו היחידים שתמכו במפגינים.

בן הרוש נעצר בידי שוטרים שפרצו לביתו והשוטרים עצרו אנשים שהופיעו בתמונות שלי שפורסמו בעולם הזה ובמקומונים. השוטרים החרימו את הצילומים. השופטת ביקשה שיחזירו לי אבל הם החזירו רק חלק מהפילמים. עד היום לא קיבלתי את השאר.

האם אתה, בני משפחתך ומקורביך חויתם גזענות מהשלטונות העירוניים ? האם היה מאמץ לדכא את התרבות המרוקנית? האם זאת הייתה הסיבה לפריצת המהומות?

(לאחר הירהור ארוך)  אישית לא זכור לי שחוויתי גזענות. אבל ההורים שלי בהחלט חוו ..
איך הגזענות הזאת התבטאה? היו דיבורים על הנחיתות והזרות  של התרבות המרוקנית?
(לאחר שתיקה ארוכה) השכנים שלנו שחיו איתנו בעיר הפולנים המזרח אירופים קראו לנו "מרוקו סכין", "פרנעקים". זאת הייתה גזענות .דווקא לי אישית החברים שלי כולם היו  יהודים ממוצא מזרח אירופי  אני אישית לא הרגשתי שום אפליה.

העירייה העבירה אותכם למקום אחר במקום ואדי סליב?

 בהחלט זרקו אותנו בש"י עגנון מקום גרוע ליגה ד.'

אבל יותר טוב מואדי סאליב?

 ברור. אבל במקום לערבב שמו אותנו בקבוצות גדולות .

אחרי הפינוי היה שיפור מינימאלי?

ברור. אבל זה עדיין לא היה מקום טוב. אבל שמע עם כל זה שואדי סליב היה מקום גרוע לפחות בואדי סליב הייתה חמימות. הכל היה פתוח הבתים היו פתוחים כי לא היה מה לגנוב .במקום החדש היה מה לגנוב ולא הייתה חמימות, שם האנשים היו נועלים את הדלתות.

היום במבט לאחור אני אומר שההורים שלי היו טיפשים על שלא הלכו למקום אחר כמו אחוזה ודניה, מקומות חופשיים ומגדרים אותם. הכל יכול היה להיות שלי. הרי הערבים ברחו .

 היום יש גזענות בחיפה?

כן.  כלפי האתיופים. 

וכלפי המרוקנים?

כלל לא. אתה רואה שמתחתנים מרוקנים עם פולניות והונגרים והכל בסדר גמור.כל הילדים שלי הם בעלי תארים אקדמאיים כולם. הם עובדים בג'ובים טובים יש לי בן בחברת חשמל. מה שלא קיבלנו מההורים שלנו שכל כך סבלו בארץ הזאת אנחנו נותנים לילדים שלנו.

שאלות לניתוח המקור –

הגדירו את סוג המקור שלפניכם ?

איך הייתם מעריכים את אמינותו של המקור ?

תרומתו של המקור להבנת האירוע ?

בהנחה ולא הייתם מקבלים רקע לסיפור המעשה האם מקור זה מספיק היה בכדי להבין מה קרה שם ?

מהי העמדה המרכזית של המקור בצד של הסיפור ?

השוו בין מקור זה לבין המקור השני שקיבלתם ציינו לפחות 2 עדויות מקבילות ושתיים נוגדות ?

חלקים נבחרים מעדותו של משה גבאי לפני "ועדת החקירה הציבורית לענין מאורעות ואדי סאליב":

"אמי נמצאת חמש שנים בארץ, גרה במעברה ואין לה שום אמצעי קיום... אני רוצה בכל לבי לעזור לה, אבל אין לי איך... כמה פעמים באה אלי הביתה ... התחילה לבכות: 'אין לי במה לעשות שבת'... אמרתי לה: 'אל תבואי אלי יותר. אני לא רוצה לשמוע את הסבל שלך, מספיק אני סובל בעצמי, אני עלול לאבד את עצמי לדעת. מספיק לי מכל הצרות האלה. אם הייתי מוצא איזו אנייה הייתי עולה עליה ועוזב את הארץ.

אין לי דם ואין לי אומץ ואני לא יודע לגנוב. אם הייתי רוצה לגנוב, הייתי יוצא להיות גנב ולא לראות במצוקה של אשתי וילדַי. כאשר אני בא הביתה, אשתי אומרת לי: 'אתה לא רוצה לעבוד' ואני רב איתה ולפעמים עולה לי הדם לראש ואני רוצה לרצוח אותה. כי היא אומרת לי: 'אתה הולך ללשכה ואתה עומד ומסתובב'. היא לא יודעת שאני הולך ומבקש עבודה ולא מקבל. היה פעם מקרה שהביאו לי משטרה מפני שאני צעקתי: 'תן לי עבודה'. הרים שפופרת: 'פה יש מישהו מתפרע'. בא הסמל גיגי ועוד שני סמלים וקצין, אני אמרתי 'כן, אני רוצה ללכת לבית סוהר', אף על פי שאף פעם לא הייתי. אני רוצה פעם להרגיש מה זה ואם אני אמצא שזה טוב, אני אשאר שם כל החיים.

הלשכה שהוא מקום המפגש היחיד של האנשים המיואשים בישראל. אחד מספר כיצד לווה לירה והשני בוכה ולפעמים צועק: 'יש לי שמונה ילדים, תן לי (עבודה) בחפירה, תן לי פתק, תן לי שם'. המזכיר צוחק: 'מה אתה מספר לי - אני עזרה סוציאלית? אני אמרתי לך שתעשה כל כך הרבה ילדים? אתם אוהבים רק את האשה, אבל אתם לא יודעים מה לעשות עם הילדים. ואיזה אפליה בין מרוקנים לבין יוצאי אירופה. המרוקנים העובדים בעבודות הכי קשות מרוויחים 120–130 לירות לחודש והאירופאי תופס מטאטא ומרוויח 300 לירות.

אני חושב שפה בארץ היה לי גם כן מגיע משהו אחרי ששירתי את המדינה, ואני יודע לכתוב ויש לי שתי שפות... אני מקלל את היום שבו נולדתי להיות מרוקני... שלחו אותי לדואר בתור דוור. אמרו 'תגיש את קורות חייך בכתב'. כתבתי ואז שאלו אותי איפה למדתי לכתוב. אמרתי בארץ. הוא אמר לי, 'מאיפה אתה?' אמרתי: 'ממרוקו'. והוא אמר, 'פלא, מרוקני כותב ככה'... אמרתי לו: 'מה יש, כל המרוקנים בורים?' הוא ביקש שאכתוב בצרפתית וכתבתי. אמר לי: 'תבוא מחר'. באתי והתקבלתי.

יש מרוקנים מלומדים אבל לא נותנים להם אפשרויות. הנה, הדוד שלי גמר אוניברסיטה במרוקו... היה ציוני פעיל, חייו היו בסכנה, הוא בא לארץ והוא יושב במעברה, הוא אירגן תעמולה, רצה להפוך את המדינה, הוא כתב מכתבים לממשלה ולכנסת, איים עליהם שיהיה אויב העם מספר אחת. אולם כנראה שהשתיקו אותו, נתנו לו עבודה בביטוח לאומי. אני מתפלא איך הוא לא בא להעיד פה...

אל תחשבו שכל המרוקנים רוצים לגור בוואדי סאליב. רבים רוצים לצאת לספר, רק שנהיה בני אדם. אבל מה כואב לנו? כאשר באה אנייה מרומניה את העולים משכנים בקרית מוצקין וקרית חיים ובנוה שאנן, ולא שולחים אותם לספר. רק את המרוקנים שולחים לספר, לחבל לכיש ולשובל ולנגב.. אני רק יודע דבר אחד: בלי הספרדים לא הייתה מדינה וצריך לתת להם לחיות כמו בני אדם... אני מתפלל לאלוהים שגם הילד שלי יוכל ללכת לקייטנה, אם כי אינני חושב שיוכל כשאני רואה את הילדים הקטנים המתרוצצים בוואדי סאליב חצי עירומים או עירומים לגמרי ומלקטים אבנים וחול ואדמה כי אין להם מה לאכול.

אני גר בוואדי סאליב משנת 51', אולם לא שמעתי שאיזה עיתונאי יבוא ויתעניין בחיינו ויכתוב עלינו. אולם לאחר המקרה הנורא באים כולם וכותבים, ופתאום עלינו לכותרות... אני זוכר שהייתי פעם בטירה הדרומית באסיפה של בן גוריון והוא הבטיח שבעוד שנתיים יחוסלו המעברות, אולם זה שקר. אמא שלי עד היום יושבת בצריף ובוודאי תשב עוד חמש שנים. אמנם בונים עכשיו שיכון אבל היא צריכה לשלם אלף או אלפיים לירות, ומאיפה תיקח? ואנו עובדים בדחק, כבוד השופט, אתה אינך יודע מה זה כי אף פעם לא עבדת בזה... אני אומר לכם בכנות, אני לא אוכל בשר במשך חודש ימים אפילו פעם אחת. לרוב אני אוכל תפוחי אדמה כי זה משביע. הבן שלי, מאז שנולד, אולי שלוש פעמים קניתי לו בננות... אני לא פוגש מרוקני אחד שאומר שטוב לו. הוא אומר: 'הלוואי ויבוא המוות, כל מרוקני שלא עובד והוא במצוקה מחכה למוות'".

(הפרוטוקולים פורסמו על ידי גידי וייץ בעיתון הארץ, 13.02.2014 )

שאלות לניתוח המקור –

הגדירו את סוג המקור שלפניכם ?

איך הייתם מעריכים את אמינותו של המקור ?

תרומתו של המקור להבנת האירוע ?

בהנחה ולא הייתם מקבלים רקע לסיפור המעשה האם מקור זה מספיק היה בכדי להבין מה קרה שם ?

מהי העמדה המרכזית של המקור בצד של הסיפור ?

השוו בין מקור זה לבין המקור השני שקיבלתם וציינו לפחות 2 עדויות מקבילות ושתיים נוגדות ?

חלקים מסיקור העולם הזה, "מהומות ברחבי הארץ", 22.7.59:

מה שהיה חייב לקרות, קרה. אחרי מרד ואדי סאליב בשבוע שעבר, התמרדו השבוע תושבים של מגדל-העמק ובאר-שבע. בעיירת העולים, במרומי הרי נצרת הידהדו קריאות הזעם והמרירות של עולים מצפון-אפריקה; בבאר-שבע היו אלה יוצאי עיראק ופרס שהטילו את אימתם ברחוב.

לא היה כל קשר ארגוני בין התפרצות-הזעם של ואדי סאליב לבין תביעת-הקיום של עובדי הדחק במגדל העמק והשתוללות-הפתע בבאר-שבע. אך קשר הדוק איחד את שלושת המאורעות: ההתקפות החדשות על המשטרה יכלו לקרות רק אחרי מאורעות ואדי סאליב. קרב-הרחובות בחיפה לא זו בלבד שיצר תקדים. הוא הצית ניצוץ של התמרדות גלויה בלבם של מאות אלפי מבני עולי המזרח ברחבי המדינה.

יום לפני ואדי סאליב, העולים רק יבבו ביאוש כי דופקים אותם. למחרת סיננו: "נבטיח את זכויותינו בכוח!" במגדל-העמק ובבאר שבע השתמשו בפעם הראשונה בכוח - לא באובדן-החושים, לא במקרה, אלא מתוך הכרה מלאה. זוהי משמעותה של המהפכה הנרקמת עתה בישראל: אחרי עשר שנים של תחנונים ואזהרות, מתבוננים אזרחי ישראל השניה בדרך חדשה: דרך האלימות.

מאחורי ההתפרצות בבאר-שבע לא עמדה שום תביעה מסויימת; שום גורם מסעיר לא סיפק את הניצוץ להבערת האש. כאשר החלו עשרות צעירים מנפצים חלונות-ראווה, מציתים מכוניות ברחובות ומעלים באש את משרדי מחלקת-הגביה העירונית הייתה זו אך הצהרה בדם-קר כי המפגינים אינם מרוצים מן המצב הכללי שבו הם חיים.

בערב יום ב' ניגשו שני צעירים לדוכן המשקאות של קפה כסית, ברחוב הראשי של באר-שבע. הם שתו בקבוק טמפו וכוס גזוז, דרשו מן הזבנית עודף מחצי-לירה שלא נתנו. בעל הקפה ניסה להחליק את העניין, שילם לצעירים חצי-לירה מכיסו. אך התיגרה פרצה בכל-זאת. אחד מהשניים השליך כסא לתוך זכוכית-החזית של כסית. היה זה אות להתחלת ההתקוממות. השעה הייתה שעת-ערב מוקדמת, והרחוב הראשי המה מאדם. כהרף-עין צצו מבין הקהל קבוצות מאורגנות-היטב של צעירים, ניפצו תוך שניות שישה חלונות-ראווה. ובאותה מהירות שבה נכנסו לפעולה - התמזגו שוב באלמוניות הקהל. שתי מכוניות חנו בצדי הכביש. סמרטוטים טבולים בדלק הוטלו עליהן, גפרור העלה אותן באש.

תוך חמש דקות הופיעו השוטרים, חבושי קסדות ומניפים אלות כבדות. הצעירים חדלו מניפוץ חלונות והחלו רוגמים את השוטרים. מרחובות, מאשקלון ומפתח-תקוה החלה זורמת תגבורת משטרתית. בסך-הכל נמשכו ההתנגשויות כשעתיים, הסתכמו במחיר עגום: חמישה שוטרים פצועים, 42 תושבים עצורים, מהם רבים פצועים.

בסביבות חמש אחר-הצהרים, נתקבלה הודעה משני השוטרים הנמצאים דרך קבע במגדל-העמק. דיווחו אנשי הסיור: "עשרות נשים נרגזות מפגינות ליד המועצה המקומית, דורשות שיחרור בעליהן שנעצרו בבוקר במשרד הסוכנות בחיפה. הספיקו כבר לנפץ חלונות ולקרוע תמונות. ההתקהלות נמשכת." הקהל, ששורותיו תפחו והלכו עד שברחבה התרכזו כבר כמה מאות איש, חזר על הדרישה: "שחררו את העצורים!"

המדובר היה ב- 14 מתושבי המקום, שיצאו אותו בוקר למשרדי הסוכנות בחיפה ובפיהם טענה מרה וצודקת: אי-אפשר להתקיים משכר-הדחק, ואילו הנורמות שנקבעו להם בעבודת הקרן-הקיימת היו מעל ומעבר למה שחייב לתת פועל-דחק. 30 איש יצאו לחיפה, מחציתם נכנסו לשטוח את בעייתם בפני פקידי הסוכנות. כאשר יצאו משם כעבור ארבע שעות היו במצב-רוח קודר, שברו תמונות שהיו תלויות במסדרון. 14 מהם נעצרו על התפרעות, היתר חזרו למגדל-העמק, הביאו את הבשורה למשפחות העצורים. אלה התקהלו מיד לפני בנין המועצה המקומית, תבעו לשחרר את העצורים. "הם רק הלכו לדרוש צדק!" קראו. משלא נענו, החלו מנפצים שמשות ורהיטים.

בשעה שמונה ורבע, היו השוטרים עייפים ומרוטים. כמו יחידה החוזרת מקרב קטלני, מסרו הסמלים דו"ח למפקדיהם על האבידות בגוף וברכוש: " 11 שוטרים

פצועים; שמשות המכוניות מנופצות; שני פצועים מבין העצורים." קרב מגדל-העמק הסתיים באבידות לכל הנוגעים בדבר: לשוטרים, למפגינים ולמדינת ישראל.

שאלות לניתוח המקור –

הגדירו את סוג המקור שלפניכם ?

איך הייתם מעריכים את אמינותו של המקור ?

תרומתו של המקור להבנת האירוע ?

בהנחה ולא הייתם מקבלים רקע לסיפור המעשה האם מקור זה מספיק היה בכדי להבין מה קרה שם ?

מהי העמדה המרכזית של המקור בצד של הסיפור ?

השוו בין מקור זה לבין המקור השני שקיבלתם וציינו לפחות 2 עדויות מקבילות ושתיים נוגדות ?

עיתון דבר, 12.7.59:

בישיבת מזכירות מפא"י שנתקיימה ביום שישי בנוכחות חברי הנהלת סיעת המפלגה בכנסת, נמסר דו"ח על מה שהתרחש בחיפה. הובעה חרדה להתפרעויות בעיר, אשר פרצו על רקע של הסתה עדתית. צוין כי רוב תושבי ואדי סאליב לא השתתפו בפגיעה בסדר אשר פרצה כתוצאה ממקרה מצער. יחד עם זאת הודגש, כי מה שאירע מהווה מעשה ללא תקדים בחיינו. היו פגיעות בגוף וברכוש, הוצתו סניפי ההסתדרות ומפלגת פועלי א"י, והופרעו החיים התקינים בחלק של העיר חיפה. בישיבה הודגש כי מפלגת פועלי א"י, אשר בין שורותיה נמנים עשרות אלפים של עולים מצפון אפריקה ובני עדות המזרח, הפעילים בכל שטחי העשייה במשק, בפיתוח ובמערכת הביטחון, לא תיתן את ידה לניסיונות להכתים עדות אלו בגלל מעשה של מספר קטן של אזרחים המשתייכים אליהן. כן הודגש שיש להזהיר מפני ניסיונות של אלמנטים שונים לעלות על דרך של הסתה עדתית .

הוטל על חברי מפלגת פועלי א"י בממשלה ובכנסת למצוא, בשיתוף עם נציגי סיעות אחרות, את הדרכים הנאותות כדי למנוע הישנות תופעה כזו. המזכירות החליטה שהמפלגה תסייע לתיקונם ושיפוצם של סניפי המפלגה וההסתדרות שנפגעו בהתפרעויות.

קטעים נבחרים מהפרוטוקולים של הישיבה המתוארת בקטע:

לוי אשכול: "יש אנשים שאת השכר אינם מוציאים וחוסכים ממנו. חלק לא קטן מהשכר הם מוציאים על ערק".

[על זריקת האבנים] "אולי למנהג בארץ מוצאם, שם זה היה נוהג מקובל".

"האם באמת תרצה שיישבו (השוטרים) בחיבוק ידיים?"

 "זה יהיה יום שחור בשבילי... אני אומר לכולנו: (אין כאן) שום צל ורמז של הרקע הסוציאלי. קראתי בעיתון שאחד רגז שהגיע לכך שהוא רועה זונות. מישהו הכריח אותו לכך? אם אנו מסתכלים למה שהיה בבאר שבע. האם אנו יכולים להצדיק זאת בגלל הרקע? תבינו לאן אנו הולכים. מסתבר שנרקומנים לא נולדו בארץ..."

"היה יהודי כמוני שמשך שנים הרבה טען: עלייה קצת סלקטיבית... ממצרים שלחו לנו קודם כל את הנמושות... אינני יודע את מי מביאים עכשיו מפרס, אבל נגזר עלינו לקבל אותם, נדע איזה ג'ונגל אנחנו מכינים לעצמנו".

"אני בטוח שרבנים  קשורים לאיזו מפלגה ובשליחותה הם עושים זאת... הגיע הזמן שנדע לדבר בלשון יחיד ולא בלשון רבים, ומישהו צריך לדעת מי הוא יחיד זה. רק לפני מספר שבועות שמעתי שבגין אמר שלא פגש מצב מהפכני כמו ששורר עכשיו בארץ. אפשר לסמוך עליו... אני חושב שזו עבודה של בגין, שהיא מביאה ומוכרחה להביא להתפרעות, לזריקת האבנים למשרדי הסוכנות היהודית, לשבירת מועדון ההסתדרות"

שר החינוך זלמן ארן: "ב–11 שנות קיומה עשתה המדינה כמיטב חוסר יכולתה כדי להרים חלק זה של הציבור במידה שדבר זה ניתן באופן אובייקטיבי, אם כי יכול להיות שבמקרה זה אינו ניתן... בחינוך, שאני יותר בקי בו, אני יודע שבאמת עשינו את המקסימום, אינני מתאר לי איזו מדינה ־ שהיא שהיתה יכולה לעשות בשטח זה, ובמיוחד לעדות המזרח, מה שאנחנו עשינו מאז קום המדינה... הכלל של עדות המזרח אין לו חוש לזה, אולי לא יהיה לו אף פעם חוש לזה, אבל יש לו אהדה פסיבית לעניין הזה (לאלימות)... אני בטוח שיש גרעין המכוון את הדברים מראש. צריך להיות טיפש ולהאמין שבכל מקום יש סיבה אחרת".

שר העבודה מרדכי נמיר: "יש כמה התפרצויות שאנו שותקים עליהן. כל זה מתרחש בעונה שלא הייתה כמוה מבחינת העבודה והתעסוקה, שלא הייתה כמוה אפילו בשלוש השנים האחרונות שהיתה תעסוקה כמעט מלאה... אני מוכרח להניח שיש איזה גיבוי, איזה מחסה למארגני ההפגנות... הדבר היחיד שיש בפרשת ואדי סאליב הוא ששוטר בעל שם אשכנזי ירה שלא כהלכה... אומרים שבחוץ לארץ זה מתפרסם כמלחמת אזרחים, יש גם ארצות ערב בסביבה..."

(הפרוטוקולים פורסמו על ידי גידי וייץ בעיתון הארץ, 13.02.2014 )

שאלות לניתוח המקור –

הגדירו את סוג המקור שלפניכם ?

איך הייתם מעריכים את אמינותו של המקור ?

תרומתו של המקור להבנת האירוע ?

בהנחה ולא הייתם מקבלים רקע לסיפור המעשה האם מקור זה מספיק היה בכדי להבין מה קרה שם ?

מהי העמדה המרכזית של המקור בצד של הסיפור ?

השוו בין מקור זה לבין המקור השני שקיבלתם וציינו לפחות 2 עדויות מקבילות ושתיים נוגדות ?

מתוך דין וחשבון וועדת החקירה בעניין המאורעות בחיפה בואדי סאליב:

12. אין הוועדה סבורה, שדווקא המציאות הלוקאלית המצומצמת של שכונת ואדי סאליב, היא היא הדחף היחיד, שהניע את המשתתפים בהתפרעויות ליטול חלק בהן. הוועדה סבורה שהרקע למניעים, שהווה קרקע פורה להסתה, רחב יותר והוא משתרע בין שכבות שונות וריכוזים שונים של חלקים מבני העדה הצפון-אפריקאית.

הוועדה משוכנעת, כי בקרב חלקים ניכרים של היישוב מיוצאי צפון-אפריקה, ובעיקר מרוקו, קיימת הרגשה עמוקה של קיפוח ואף אפליה, כלפיהם. במקרים קיצוניים אף קיימת הרגשה של אפליה מכוונת. ברם, תחושה זו של קיפוח ואפליה בלתי מודרכים, אך הנובעים מכוח נסיבות, הינה כמעט נחלת רוב מניינה של עדה זו.

באופן טבעי, ברור שרגשות אלה מהדהדים בעיקר בחללם של ריכוזים שלא נקלטו קליטה מלאה במסגרות הקיימות והם ניזונים יום יום, שעה שעה, מתוך מצבים עובדתיים של חוסר עבודה, היעדר דיור מתאים, סיכוי מועט לאפשרויות התקדמות ויחס זלזול מסוים, ונראה שאף בקרב חלקים של העדה אשר הצליחו להסתדר ומעגל קליטתם הושלם יחסית (ואין הם מועטים כלל וכלל) אף בקרבם קיימת הזדהות ניכרת עם תחושת הקיפוח והאפליה.

13. אין ספק שמצווים אנו לרדת לעומקי שרשה של תחושה זו, אך בטרם ננסה לעשות זאת, רואה הוועדה חובה לעצמה לציין ברורות שלא נשאר בלבה כל צל של ספק שאפליה מכוונת מצד מוסדות המדינה והלאום אינה קיימת כלל. אם בשלבי ביצוע, בדרגים נמוכים אפשר לגלות, זעיר פה זעיר שם, ספיחי יחס ומגע הנובעים מדעות קדומות, כפי שנראה להלן הן חלקים ניכרים מציבורנו – הרי במוסדות התכנון וקביעת המדיניות לא זו בלבד שאין כל זכר לאפליה מכוונת, אלא במקרים רבים נתקלה הוועדה ברצון כן, נטייה ברורה ומגמה בולטת לדאגה מיוחדת ומועדפת לעדות המזרח תוך שאיפה להביאן לשילוב מלא בכל שלבי הציבוריות הישראלית.

16. נוסף לכך יש לזכור כי בעליה ארצה נטלה חלק מועט ביותר השכבה המשכילה והמנהיגה של הפזורה הזו, וכי מרביתה של היהדות הצפון אפריקאית שהועלתה ארצה בשנות קיום המדינה הינה – מטעמים שונים הנעוצים באורח החיים בגולה – חסרת מקצוע בעל ערך שימושי ויצרני בארץ. חוסר מקצוע המתאים למבנה הכלכלי הישראלי יצר את המצב המדאיג שאחוז יוצאי צפון אפריקה בין פועלי הדחק והפועלים הפשוטים ובין מחוסרי העבודה הינו בולט ביותר ומאידך – אחוזם בעמדות מפתח כלכליות ובמשרות בדרג גבוה – מועט מאוד.

אף גם זאת: בזרום העליה ההמונית הצפון אפריקאית ארצה היא לא מצאה כאן ריכוזים מספיקים של יוצאי עדה זו בעלי מנהגים דומים במידה היכולה להוות עבורם משען כלשהו ומעין גזר לציבוריות הישראלית. העולים מצאו עצמם בארץ ללא מנהיגות מוכשרת, ללא מקצוע מתאים וללא בסיס חברתי זהה. גורם נוסף לקשיי ההיקלטות של עלוים אלה בכללם היה המספר הגדול של משפחות מטופלות בילדים רבים, ובעקבותיו נתעצמו קשיי הקליטה, הדיור והפרנסה.

כל הבעיות האלה גרמו לתחושות ההפליה שהועמקה פי כמה על ידי כך שבמקרים רבים התרכזו העולים בריכוזים נושאי אופי עדתי. יש להביא בחשבון גם את ההשפעה הפסיכולוגית ההרסנית של מציאות אנשים מאוכזבים בריכוזים כאלה הנתונים במצוקה חמרית קשה ובעלי הרגשת קיפוח עמוקה.

17. .....הוועדה מציינת בצער, כי בשכבות רבות ומגוונות של הציבוריות הישראלית, מושרשות עדיין דעות קדומות רבות הגורמות, לעתים קרובות לזלזול הדדי ולעתים להעמקת רגשי נחיתות בחלקים מסוימים...... כאן חטא הצבור בכללו. כאן אשמים אנחנו כולנו. לא פתחנו מספיק לבבותינו ובתינו בפני כל אלה הנזקקים בראש ובראשונה למידה גדושה של אהבת ישראל. לא זו בלבד, אלא לעתים קרובות, בגישה היומיומית, גרמנו ללא כוונה להעמקת רגשות הפירוד והנצחתם, בהשתמשנו במלות גנאי שונות המצביעות על מוצאו של האדם או בהדגישנו מוצאו של אדם כשהוא נתפס בקלקלתו, כל אלה, יצרו אוירה שסכנה מרובה בה.

20. מאורעות ואדי סאליב ודומיהם, חייבים לשמש לנו אות אזעקה המזהירנו שטרם הגיעה העת לשאננות, כי טרם הגענו אל קיצו של המאמץ הלאומי וכי יש צורך במפנה חד בכל יחסינו הבינעדתיים במדינה. יש לזרז האמצעים את התהליך המבורך של מפעלים קיימים בשיכון, התיישבות, השכלה ועוד. שומה על המדינה להעמיד בראש דאגותיה את העלאת רמתן התרבותית של קבוצות נחשלות על ידי הבטחת תנאים שווים בתחרות למלחמת החיים ולהתקדמות השכלתית חברתית וחינוכית. בראש סולם העדיפויות צריך שתעמוד הדאגה המתמדת לשילובן של כל העדות במעגלות החיים הכלכליים והתרבותיים...

שאלות לניתוח המקור –

הגדירו את סוג המקור שלפניכם ?

איך הייתם מעריכים את אמינותו של המקור ?

תרומתו של המקור להבנת האירוע ?

בהנחה ולא הייתם מקבלים רקע לסיפור המעשה האם מקור זה מספיק היה בכדי להבין מה קרה שם ?

מהי העמדה המרכזית של המקור בצד של הסיפור ?

השוו בין מקור זה לבין המקור השני שקיבלתם ציינו לפחות 2 עדויות מקבילות ושתיים נוגדות ?