אזרחות משפטנית סטרילית – החטא הכפול

בעקבות התעוררות הדיון הציבורי סביב הסוגיה של  הבעת דעה פוליטית על-ידי המורים ברצוני להביע את דעתי על לימודי אזרחות בבתי הספר ולהצביע על שני חטאים:

החטא הראשון הוא לרוקן את החיים מהחיים עצמם. ...להתייחס ללימודי אזרחות כאל סעיפים ונקודות כאילו תכנית הלימודים היא תפריט במסעדה, למשל: "אתמול עברנו את פלורליזם ומחר עלינו להשלים את סובלנות". אלה הם כותרות ותכנים שיש לדעת אותם כדי לעבור את המבחן. הדבר גובל באי-הסכמה, אולי אפילו אי-ציות להנחיות המפורשות של משרד החינוך באשר למטרות הוראת אזרחות בבית הספר: לא רק ידע, אלא גם טיפוח חשיבה אזרחית, נקיטת עמדה, פיתוח רגישות מוסרית, התמודדות עם ערכים הומניסטיים, גיבוש זהות אזרחית ועוד. אז לכאורה לומדים להיות אזרחים אבל בפועל המערכת כובסת את המילים ומשאירה אותן דקות, רזות וערומות. התלמידים לומדים מושגים ולא מבינים שהדבר קשור לחיים שלהם או של אחרים.  

החטא השני הוא ללמד וללמוד אזרחות נטולת חיים בציפוי של משפטנות....למשל, לבקש לדעת בעל פה את רשימת הזכויות, לדקלם את ההבדלים בין "הפליה מתקנת" ו"הבחנה מוצדקת", לזכור את הסמכויות של כל בית משפט, לדעת את ששת העקרונות של הדמוקרטיה כשמאירים אותך בלילה...ובכלל, לאמץ האסטרטגיה של חקר מקרים שהפכה למרכיב מרכזי בלימוד המקצוע. נראה כי כל אלה עניינים שהסטודנטים בפקולטה למשפטים חייבים לדעת במסגרת החובות בקורס משפט קונסטיטוציוני. אך למה תלמידים מחויבים ללמוד כל המידע הזה בבית הספר? לשם מה? מהי המטרה? ומדוע עושים מלימודי אזרחות, לימודי משפט עקורי חיים והתייחסות אישית?

כוונותיו הטובות של פרופ' קרמניצר בדוח "להיות אזרחים" (1995) ושל המפמ"ר המפוטר אדר כהן עלו על שרטון מן הרגע שהתכנים המובאים בתכנית הלימודים הופכים בבית הספר לאזרחות סטרילית נטלת חיים בציפוי למדנות משפטנית. והדבר כולל את החידוש המרענן של עבודת חקר (קרויה "מטלת ביצוע") שהיא אמורה לעסוק בבעיה אזרחית ")לא בבעיה חברתית"). התקוות שתלו המייסדים במקצוע אזרחות המחודש לא התממשו. במקום אזרחות ביקורתית הומניסטית של נערים החיים במדינה יהודית ודמוקרטית קבלנו – במקרה הטוב- ידענות ללא הבנה.

אז מה עושים? אפשרות ראשונה לחידוש רוח המקצוע הוא לצרף היבטים מוסריים ללימודי אזרחות, בדיוק כפי שהשופטים מצרפים שיקולי דעת מוסריים בבואם להסביר את החלטותיהם. אז אני מציע לקיים דיונים פתוחים על החומר הלימודי, לפתוח פרלמנט נכדי לטפח את אמות המידה המוסריות של כולם. אפשרות אחרת היא לעסוק ב"הסיפור הגדול" של האזרחות, של היחסים בין אדם ומדינה ובין אדם לאדם, את הסיפור הגדול של הדמוקרטיה, של העמים חופשיים והמשועבדים,  הסיפור הגדול של הקפיטליזם וביקורתו. המשימה היא לחבר את הפרטים ולחתור להבנה רחבה ועמוקה של עיקרי הדברים.

סבורני כי חיי המורים יהיו קלים יותר. המורים יגיעו לכיתות לא כדי "להעביר" את החומר ולהיאבק על תשומת הלב של התלמידים, אלא כדי לשוחח עם התלמידים על החיים עצמם, על מה שהופיע אתמול בעיתון או מה שהתפרסם בפייסבוק. חיי התלמידים בבית הספר יוקלו גם הם. תלמידים ירצו להיכנס לשיעורים מעניינים ומאתגרים. המוטיבציה של כולם לעסוק בפעילות חינוכית כזאת תעלה. זה לא חלום. ראיתי וחוויתי זאת בעצמי. שמות בתי הספר והמורים שמורים במערכת.