היסטוריה
בבית הספר – דיסציפלינה, מקצוע או דיסציפלינה פדגוגית?
לאחרונה
שמעתי מישהו שאמר כך: ..."כן...
זה חשוב שהתלמידים ילמדו היסטוריה כדי לדעת את הסיפור שלנו"...חלחלה
תוקפת אותי כאשר שמעתי משפט כזה אשר מבטא דעה מושרשת בציבור שאינה חושפת ידע עמוק
בתחום החינוך. חבל...
...הרי
ד"ר אמנון כרמון כתב לפני כמה שנים מאמר שהוא חובה לכל מורה (ולכל בר-דעת) כדי
להבין מה עליו לעשות מן הרגע שצירף את כוחותיו הנפשיים והאינטלקטואליים למערכת
החינוכית. ראו נא את המאמר השלם בכתובת: http://keremproject.wikia.com/wiki/%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%9F_%D7%9B%D7%A8%D7%9E%D7%95%D7%9F_-_%D7%94%D7%93%D7%99%D7%A1%D7%A6%D7%99%D7%A4%D7%9C%D7%99%D7%A0%D7%94_%D7%94%D7%A4%D7%93%D7%92%D7%95%D7%92%D7%99%D7%AA:_%D7%9C%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%AA_%D7%90%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%9F_%D7%9E%D7%97%D7%93%D7%A9_%D7%A9%D7%9C_%D7%94%D7%99%D7%93%D7%A2_%D7%91%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8
מתברר
כי בבית הספר לא לומדים דיסציפלינות מדעיות כפי שזה קורה באוניברסיטה. בית
הספר איננו מקום להכשרת אנשי מדע וחוקרים. לבית הספר יש מטרות חינוכיות שאין
לאוניברסיטה, בעיקר ברמות הגבוהות של תארים מתקדמים. המטוטלת דחפה את המידע
ההיסטורי (ולא רק) חזק מאוד לכיוון השני ויצרה דבר אחר שנקרה "מקצוע". כן,
בית הספר הפך את תחום הדעת למבנה מסוים שמחבר מידע, מבנה מעוקם ומטושטש שנקרא
"מקצוע לימודי" שהוא למעשה התוכן שבאמצעותו בית הספר אמור לחנך. אלא
שהדבר הפך למאובן של מידע בנוי מתשובות מוסכמות בנוגע לפרטי מידע שונים. לכל שאלה
יש תשובה ועל התלמידים ללמוד ולשנן את התשובות כדי לעבור את הבגרות.
השאלה
שהעסיקה את אמנון כרמון הייתה כיצד להפיח רוח חדשה לגוף המעוות וזה מה שצריך להדאיג
את העושים במלאכה. האם הגוף הזה יכול להשתקם? מה יש לעשות איתו כדי לעורר אותו
לחיים? אני מסרב לקבל את תכתיבי האלים שבאולימפוס אשר קבעו כי יש תלמידים שלא
מסוגלים/ לא יכולים/ מוגבלים/ לא קולטים....אני מזועזע לשמוע דברים כאלה מפיהם של
מורים שורדים. כאשר אני נמצא בכיתות וצופה בשיעורים אני מתחיל להבין מה מקור
העניין. בשורות האחרונות אני רואה "עציצים" משועממים אשר פרחיהם נבלו
מזמן. הם נשכחו כבר מהיום הראשון של הלימודים. הפיכת מקצוע היסטוריה לדיסציפלינה
פדגוגית זאת משימה לאומית לא פחות חשובה מהורדת מספר ההרוגים בתאונות הדרכים.
...והנה
בבחינת הבגרות האחרונה הופיעו שני פריטים חזותיים שעל התלמידים היה לפענח ולדעת לקרוא
כדי לתת תשובה לשאלות שנשאלו. הנני סבור כי זה הכיוון שיש ללכת בו. המגמה צריכה
להיות הגברה מרכיבים שונים המהווים חלק ממסכת החיים של חברות היסטוריות, עם יהודי
או עמים אחרים, כגון: קריקטורות, כרזות, צילומים, מפות, קטעי סרטים, פרטי חיים
יומיומיים, אתרי אינטרנט, קולות, מוזיקה...כל אלה צריכים להופיע במבחן. אם הן
יופיעו במבחן, מורים יצטרכו ללמד אותם, לאמן את התלמידים, להתנסות בהם. אל מוך הטענה שאין מספיק שעות לימוד טוען אני כי
יש לפתוח את הערץ המתוקשב של ההוראה, לא כגימיק, אלא כצורך. הנני משוכנע שתלמידים
ירתמו לאתגר הזה ואף יפתיעו אותנו בגילוי סקרנות ובמוטיבציה שלהם. הכל תלוי במטלות
החכמות שמורים יטילו עליהם (האם שוב מטלות שדורשות רמת חשיבה נמוכה ופתרון אחד
בלבד?)
הפיכת
מקצוע היסטוריה לדיסציפלינה פדגוגית צריכה להוביל את המורים והתלמידים לא רק ל"סיפור
ההיסטורי שלנו" אלא גם לעיסוק בסוג אחר של חשיבה, חשיבה היסטורית...מהשאלות הבסיסיות עד למורכבות יותר. למשל:
- האם
יש אמת אחת, גרסה אחת לסיפור/ לאירוע היסטורי?
- מדוע
קיימות גרסאות מרובות לאותו אירוע?
- מה
ההבדל בין עובדות לבין פרשנויות?
- מהו
מיתוס לעומת המחקר ההיסטריוגרפי?
- מה
תפקיד המיתוס?
- האם
ההיסטוריה חוזרת על עצמה?
- כיצד
השפה משפיעה על התיאור ועל החשיבה שלנו?
- כיצד
עלינו לחקור אירועים היסטוריים? על מה להסתמך?
...וזו רק דוגמה של מה
שיש לשאול במקביל ללימוד על התכנים עצמם. המהלך כולל שאלות ברמה גבוהה מותאמות
לגיל וליכולת של התלמידים ומקורות מגוונים ללימוד המידע החדש. כמו כן, פעם הופתעתי
לגלות מורים שאינם שואלים את התלמידים מה הם כבר יודעים על הנושאים השונים? מה
שמעו? מה ספרו להם?
מתברר
כי לימוד היסטוריה הוא הרבה יותר מהיכרות עם הסיפור ההיסטורי שלכאורה אמור להעניק
מטריה פטריוטית לשתילים הרכים שאנו מגדלים בבית הספר. מתברר כי המטריה צריכה להיפך
למצנח גדול ורחב והשתילים הרכים למוחות חריפים וביקורתיים. זה היעד וזה החזון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה