העיקרון  הפרקטלי -  הקניית ידע, טיפוח החשיבה והתמודדות עם ערכים בשיעור היסטוריה

ד"ד גדי ראונר

השאלות איתן אני מבקש להתמודד כאן הן: מהו שיעור היסטוריה טוב? מתי ניתן לומר "לימדתי שיעור היסטוריה טוב"? מה צריכים להיות הסימנים לכך? מתי יכולים אנו להרגיש את ההרגשה הטובה של הסיפוק...תחושה של "עשיתי זאת"!! כיצד צריך להראות שיעור היסטוריה אידיאלי? מה צריכים להיות החלקים שלו? האם יש לשיעור היסטוריה עקרון כלשהו שצריך לשמור, לבטא אותו - הלכה למעשה?

ברצוני להציג כאן מבנה/ דגם מעגלי- ספירלי של שיעור היסטוריה המורכב משלושה חלקים: הקניית ידע, טיפוח חשיבה והתמודדות עם ערכים. הדגם הזה נשען ומתבסס על הכללים שמשרד החינוך קבע בנוגע למטרות הוראת היסטוריה בבית הספר. מסמך זה מעיד על כיוונים וכוונות של המתכנן. לדעתי (ולא רק) יש לכבדו ולקחת אותו ברצינות רבה. מכאן יש לגזור כי הוראת היסטוריה – על כל רבדיה – יש לבצעה על פי היעדים האלה, הווה אומר, כי  כל שיעור, כל יחידת לימוד, כל תכנית לימודים, כל תרגיל או כל מבחן, כל ספר לימוד או כל מטלת בית, כל אתר בית ספרי או כל הסבר, חייבים להתייחס לשלושת המרכיבים האלה. הקוראים יכולים לחשוב כבר עכשיו שכל זה מוגזם ואפילו הזוי. אינני חושב כך. אם אנחנו רוצים לקיים פעילות לימודית על פי רציונל מסוים שאיננו רק "ללמוד את החומר למבחן או להצלחה בבחינת הבגרות", הרי מוצגת כאן מסגרת תיאורטית, מטריה רחבה שתאפשר לקיים שיעור היסטוריה עשיר ואתגרי שבו לא רק מורים יצאו ממנו מרוצים, אלא ובעיקר תתרחש למידה משמעותית עבור התלמידים.

כששואלים מורים חדשים או וותיקים מה המניע הראשוני שלהם בעבודתם הם משיבים כי... קודם כל הם רוצים "שהתלמידים יאהבו את המקצוע". הם מבקשים לעורר עניין ואתגר אצל תלמידיהם ולהיות משמעותיים...אלא, שלרוב, הצהרות אלה לא באות לידי מימוש – למרות הכוונות הנעלות והמאמצים הכנים של נושאי העול החינוכי. בפועל תדמיתו הרווחת של המקצוע בציבור היא של מקצוע עייף ומאוס ששום תועלת לא צומחת ממנו. תדמית זאת עוברת מדור לדור כגזרה שממית. כמובן שיש מורים יוצאי דופן שמצליחים לעשות דברים אחרים. בשנים האחרונות אני "רודף" אחרי אותם מורים מיוחדים שמחזיקים כיתה ומסוגלים להפוך שיעור היסטוריה לחוויה לימודית.

אז למה מבנה ומדוע תבנית? כי מתברר שאנחנו כאן, במדינת ישראל, אוהבים רעיונות ומילים מתורגמים לכלים פרקטיים, כאלה שמחר בבוקר ניתן להיכנס לכיתה ולעשות מהם שימוש. התבנית היא כלי תכנוני שנועד להכיל בתוכה לא  רק את התכנים, אלא גם את דרכי הוראתם. זה מה שקרוי בדרך כלל "מערך שיעור". אני משוכנע שתכנון כזה חשוב והכרחי כדי להיות ממוקדים וברורים בכל מה שאנו מלמדים בכיתה.

הדגם בנוי משלושה חלקים. מדוע? קודם כל כי אני מבקש להיות צמוד ונאמן לדרישת קובעי המדיניות החינוכית במשרד החינוך כפי שבא לידי ביטוי במסמך מטרות המקצוע שציינתי לעיל. סבורני כי על המורים ליישר קו לפי מסמך זה המהווה מעטפה מספיק רחבה כדי להכיל את הייחודיות של כל מגזר ומגזר בחברה.

העיקרון שמפעיל את המערכת כולה צריך להיות העיקרון הפרקטל. במערכות פרקטליות לחלקים הקטנים יש תכונות של דמיון עצמי ביחס לחלקים הגדולים יותר. כל חלק הוא כמו השלם, אבל קטן. אם נקבעו מטרות מסוימות על יד משרד החינוך, אלה צריכות לבוא לידי ביטוי הולם ברמות השונות שמרכיבות את מערכת לימודי היסטוריה במדינת ישראל. זה עיקרון שדורש נאמנות וסדר ובכדי לקיימו יש להתאמץ ולהקפיד לבנות הוראת היסטוריה לפי ההנחיות הכלליות.

אני מציע לשים לב לחוק חינוך ממלכתי ולבחון את חלקיו של מסמך מכונן זה. גם שם תוכלו למצוא את ההליכה על שלושת המישורים שאנו מדברים מתחילת הרשימה: ידע, חשיבה וערכים. מן ההיבט הזה ניתן לומר כי מטרות הוראת היסטוריה כפופות לחוק מדינה שהוא "גדול" יותר ושממנו נגזרים תקנות והוראות חינוכיות "קטנות" יותר. אך, לא ארחיב כאן את ההסבר על הסוגיה הפרקטלית שנראית לי מרתקת ביחס לשימוש שאנו יכולים לעשות ביום-יום החינוכי שלנו.       

אומר עכשיו משהו נוסף בזכות האימוץ של הדגם שהצגתי: ההתנסויות שלי כמורה בתיכון במשך שנים ארוכות והניסיון שהלך והצטבר בהכשרת מורים, שניהם יחד, הובילו אותי להבנה כי הדגם נושא בחובו פוטנציאל גדול מאוד כדי ליצור שיעורים בעלי אופי שונה מזה של ההוראה המסורתית המוכרת. מצאתי כי הרוחות הישנות-חדשות של החינוך פרוגרסיבי, אליו אנו מכוונים את ספינתנו במאה ה- 21, גם הוא יכול למצוא ביטוי הולם במסגרת שיעור כזה.

בליבו של הדגם קיימים שלושה מרכיבים: (1) הקניית ידע היסטורי, (2) טיפוח חשיבה באופן כללי וחשיבה היסטורית בפרט באמצעות פעילות לימודית פורייה ו- (3) התמודדות עם ערכים על-יד דיון כיתתי שאמור להוביל לחשיבה על עמדות התלמיד ואף לתרום לזהות האישית או הקולקטיבית שלו. הדגם עליו נרחיב את הדיבור בהמשך נראה כך:

כפי שכתבתי למעלה הנני סבור כי כל שיעור היסטוריה, כל יחידת לימוד, כל מבחן, כל ספר לימוד וכל תכנית לימודים בהיסטוריה צריכים לכלול את המרכיבים האלה. הקליפה ההוראתית הזאת מזמנת הזדמנות אצל המורה  לקיים הוראה משמעותית אצל הלומד. סדר המרכיבים אינו קבוע וכמובן שניתן לשחק איתם על פי רצונו של המבצע.

לפי המוצע כאן על המורה לחשוב ולתכנן בשלושת המישורים: כמלמד ידע חדש; כגורם לטיפוח החשיבה וכמדריך העוסק בערכים. בעיניי, המורה להיסטוריה הוא  אינטלקטואל במלוא מובן המילה המופקד על חינוך הנוער. לעת עתה, במשרד החינוך, קיים עיסוק יתר  בהישגים לימודים, הכנה לבחינות, כתיבת ציונים, מילוי טפסים והשוואת מדדים. המצב מדאיג. דבריי מכוונים להפיח רוח חדשה במפרשים ולומר שגם במצב הקיים עוד לא אבדה תקוותינו.

(המשך יבוא)