כמו טפיל על צמח משגשגת לה תרבות ההעתקות על גבו של דפוס הבחינות הבלתי-נלאה במערכת החינוך. "איך תדע אם הילד שלך למד, אם לא תמדוד?" (הנשיא בוש) ו"איך תוכל לתקן אם לא מדדת?" (דו"ח מקינזי). שוב הודלפה, כנראה, בחינה במתמטיקה וההתרגשות רבה.
מי אינו מכיר את המנטרה של מערכת החינוך – "טוהר הבחינות", המתייחסת בעיקר לבגרויות? הביטוי צמח ודאי עם קריצה ל"טוהר הנשק" הצה"לי, והוא מייצג לכאורה איזה ערך נעלה, שמערכת החינוך מנסה להטיל על תלמידיה. מבט קצר על המושג מראה, שה"בחינה" מתייחסת בדר"כ לחומר אינפורמטיבי שיש לשננו על-פי הנחיות המורים; ואילו ה"טוהר" הוא דרישה לבצע את הבחינה לבד, ללא עזרה מאחרים או הסתייעות בחומר אסור בשימוש. אם כך פעלת – יצאת "נקי כפיים" ו"אדם מוסרי". האמנם כך?
לתלמידים אין אחריות לשיטה הבגרותית: הם לא המציאו אותה, אין להם עניין בה, אבל הם יודעים היטב שהיא תקבע את גורלם בעתיד. בחינות הבגרות הן מה שנהוג לכנות בעולם "הבחינות הקובעות" עבור בוגרי המערכת. אבל למרבה ה"הפתעה", התלמידים שעשו את הבחינות הקובעות הללו מגיעים אחר-כך לצבא או לאקדמיה כשהם נטולי כישורים בסיסיים, בצורה שמאיימת על עתיד "יתרוננו האנושי" מול אויבים מסביב ועולם גלובאלי תחרותי.
מעת לעת ממחישים לנו אמצעי התקשורת את התיחכום הרב של התלמידים במלאכת ההעתקות, כולל שימוש בטכנולוגיות מתקדמות וגניבות. אבל חשוב יותר הוא היחס הערכי של התלמידים כלפי ההעתקה: רבים אינם רואים בה כל בעיה ואין להם עמדה מוסרית כלפיה. הם מוטרדים מן השאלה אם יצליחו ולא ייתפסו, אבל זה עבורם לא מבחן לאיכותם האנושית. זוהי בחינת ידע ששיננו, ומשימתם היא להצליח בה בכל דרך אפשרית.
בחינות הבגרות בגדול אינן אתגר אינטלקטואלי, אלא מתכון לרדידות; אינן מעודדות חשיבה מעמיקה, אלא שינון ידע; אינן מפתחות מגוון כישורים, אלא מסתפקות בהבנת הנדרש וזכירה; אינן מצמיחות לומד עצמאי, אלא תלותי; אינן מעודדות מצויינות, אלא צייתנות; אינן מאפשרות דיון מעמיק בערכי מוסר, כי "אין זמן" וצריך "להספיק את החומר"; והן גורם מרכזי לאי-השוויון בחינוך. בשיטה הזאת אנחנו דבקים עשרות שנים, מעצימים את "טבלאות הליגה" המבשרות מי ניצח ומי הפסיד, וכלפיה אנחנו דורשים מן התלמידים "טוהר בחינות". הנופך המוסרי הזה הוא מגוחך ופתטי. בעיית טוהר-בחינות אינה של התלמידים אלא של מי שכופה עליהם שיטה בלתי-נסבלת ובלתי-רלוונטית של למידה והערכה. הם כאמור לא המציאו אותה והם אינם מחוייבים לה.
בעולם שבו הידע הוא שיתופי (הויקיפדיה היא דוגמא מוכרת) עם דרישה לעבודת צוות, מערכת החינוך שלנו מדשדשת בתפיסות אנכרוניסטיות, ללא חשיבה פורצת דרך וללא חיבור אל הסביבה החברתית והתעסוקתית של בית-הספר. הבגרות נכשלת בחינוך ליושרה, אמינות, אחריות, נכונות למאמץ כיבוד החוק ואומץ-לב ציבורי. במקום להאשים בכך את התלמידים – נציב בפניהם אתגרים ראויים. לא העכבר גנב, במקרה שלנו, אלא החור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה