מחשבות רצות על המורשת

מורשת קרב, מורשת חשובה, סיפורי מורשת בעלי מסרים חד-משמעים, כזה ראה וקדש, זה מה שהיה, זה המסר לדורות הבאים, מורשת מחברת בין מעשי קודמיי לביני, אני חלק מהשרשרת הזאת, אני בא משם, זה עניין של זהות, זה סיפור מרתק וליניארי, ללא עיכובים, קליט, ברור, פיקנטי, בעל מסר שיפוטי ברור, מצווה עליך להמשיך את דרכם, את מורשתם של הראשונים, כזה הדבר בכל עם, עיניים אל העבר, אנו באים משם, עם חזק ונחוש, למרות התנאים התגברנו, היו לנו אויבים, אנו כאן והם נעלמו, לחשל את הנוער, להיות גאים בעצמינו, על גבול הלאומנות...כן, גם זה תפקיד של בית הספר, להעביר את הגחלת, את המסורת ואת המורשת, את המיתוס המכונן, אחדות ופיוס, חוזק פנימי...

כיצד לנהל דו-שיח עם המורשת? כיצד לא לקבל את המורשת כדבר סגור ומוגמר? כיצד לא להניח מראש הנחות של כזה ראה וקדש? כיצד להיאבק מול הגזענות, ההתנשאות, היהירות, הלאומנות העיוורת, העוינות? כיצד לשלב במורשת את האחר שנמחק ונעלם? כיצד להוביל לשאלת שאלות בלי לשבור את המורשת? האם אפשרי? איפה אני? מה דעתי על כך?

אז מה בין מורשת לבין היסטוריה? היסטוריה אינה מורשת. היסטוריה היא מורכבות, גרסאות, השתנות מתמדת של עצמינו, סימני שאלה, עניין פתוח, ביקורתיות.  מורה להיסטוריה איננו מורה למורשת. ובכל זאת: ללמד מושרת כאילו אין היסטוריה וללמד היסטוריה כאילו אין מורשת... ולשתף את התלמידים בכך. כאן המורשת מתחילה וכאן היא מסתיימת; כאן מתחילה ההיסטוריה וכאן היא מסתיימת. הפרדה.  אז מה מלמדים בבית הספר: היסטוריה או מורשת? היסטוריה או מיתולוגיה? כיצד להוביל את תלמידים לנהל דו-שיח משמעותי, אינטימי עם ההיסטוריה ועם המורשת?