מבוא להוראת היסטוריה כעיסוק במורכבות
ד"ר גדי ראונר
במרבית
השיעורים שאני צופה מצאתי כי המורים להיסטוריה יוצרים "טקסט ליניארי", טקסט פשוט ללא פיתולים
והסתעפויות, ללא עליות וירידות, ללא הפסקות למחשבה וללא הצבת סימני שאלה להתחבטות....
כיצד ניתן להסביר שההיסטוריה הופכת להיות דבר פשטני, בלי להציג את המורכבות
האינהרנטית לבני אדם?
אחת
התשובות היא שהנרטיב ההיסטורי של המורים ניזון הישר מהכתוב בספרי הלימוד. תשובה
אחרת היא שיש להתאים את שפת המורה לשפתם של התלמידים והמורה צריך, מעל הכל, להיות
מובן ולכן עליו להמעיט ביצירת מורכבויות העשויות לעורר חוסר הבנה, חוסר תקשורת ולהוביל
לכישלון השיעור. תשובה נוספת הנשמעת מפעם לפעם היא: "על זה הם צריכים להבחן.
זו הדרישה של המערכת. זה מה שישאלו אותם בבחינה המסכמת ולכן צריך להרגיל אותם לסוג
כזה של אמירה".
אל
מול טענות כאלה, אומר כך: (1) על ספרי הלימוד כבר נאמר שהם עושים מן ההיסטוריה האחדה
והשטחה (בן עמוס, היסטוריה, זהות וזיכרון: דימויי העבר בחינוך הישראלי,
עמ' 8). יש לדייק ולומר שלא כל ספרי הלימוד הם כאלה. (2) באשר ל"טיבם"
של התלמידים וליכולת הבנתם, אפשר לומר שהמורה הממוצע מחזיק ב"סדר מדומיין"
כוזב המקבע מראש ומכתיב לו או לה כיצד לדבר וכיצד לפנות ומה לשאול ומה צפוי להישמע.
במילים אחרות, זוהי נבואה המגשימה את עצמה ובעניין הזה אפשר לומר שציפיותיו של אדם
עשויות להשפיע על התנהגות הזולת. ניתן לקרוא על עניין זה ולהרחיב את הדעת בכתובת: portal.macam.ac.il/DbImage.aspx?image=file&id=2218
(3) ובנוגע לבחינה המסכמת, קשה להפריך את הטענה המיוחסת לכך. בחינת
הבגרות בהיסטוריה דורשת לענות על שאלות של ידע ובכך מכתיבה הוראה פשטנית ומסרנית
של מידע ליניארי ללא בעיות וללא מאמץ מחשבתי זולת איתור התשובה מתוך אימוץ ואימון
של הזיכרון. אני נוטה לחשוב שכאן טמונה הבעיה המרכזית.
אני
טוען שהוראת היסטוריה צריכה להיות/ מן הראוי שתהיה/ כדאי שתהיה (מחקו את המיותר)
עסק של מורכבות. בכדי להסביר את כוונותיי אצטט מתוך ספרו של יובל נח הררי, קיצור
תולדות האנושות, עמוד 169:
"לכן כל תרבות מלאה תמיד במתחים, בדילמות
ובקונפליקטים בלתי פתירים, וכל אדם ששייך לתרבות מסוימת נוטה להאמין באמונות
סותרות ולהתלבט בין ערכים סותרים...אם בני אדם לא היו מסוגלים להאמין בו-זמנית
באמונות ובערכים סותרים, נראה שלא היה אפשרי לקיים את הסדר האנושי, או לחילופין
ההיסטוריה הייתה קופאת על שמריה מבלי יכולת לזוז. אם אתם קוראים תיאור של תרבות
כלשהי, והתיאור מציג את תפיסת העולם והסדרים החברתיים של תרבות זו כחפים מסתירות,
מדילמות ומקונפליקטים, דעו שמי שכתב את התיאור לא הכיר היטב את התרבות, או עשה
לעצמו חיים קלים וטיאטא את הבעיות מתחת לשטיח. אם אתם רוצים להבין תרבות כלשהי
לאשורה, אל תחפשו עקרונות מוחלטים שלכאורה מדריכים את בני התרבות בכל רגע ורגע.
במקום זאת חפשו את הסתירות, הדילמות והקונפליקטים שמניעים את עולמם".
כך
אפוא ההיסטוריון חוזר ומאתגר את המורה. הוא מעיר את תשובת ליבו. הוא מבקש ממנו
לעצור ולשאול מה הוא עושה בכיתה? איזו מין היסטוריה הוא מלמד? כיצד הוא מתייחס
לדבריו? ומה יעשה בכל בוקר כשיעמוד בפני התלמידים שלו?
ואתם
המורים, האם תתעלמו מההיסטוריונים? האם תענו באופן חד-משמעי שאין זה אפשרי ללמד
"מורכבויות" בבית הספר מפני שהתלמידים ממילא לא מסוגלים להבין... שכן
התלמיד הממוצע מתקשה להבין ולו את הסיפורים הפשוטים ולגלות עניין בהם...ולכן מה הטעם בלימוד של סתירות, דילמות וקונפליקטים
של התרבות המקראית, של תקופת בית שני, של התרבות המערבית או של התרבות היהודית
בימי הביניים?
הייתכן היסטוריה ללא
מורכבות?
כאשר
אנו יוצאים לטייל בהדרכת מורי הדרך הם מספרים לנו סיפור ששייך לסוגת האגדה המיתית
אשר נועדה לשבות את תשומת הלב של השומעים. זוהי סוגה בעלת מסר מוסרי חינוכי, מבנה
ליניארי, תוכן שבו קיימת הבחנה ברורה בין "אנחנו" ו"הם", בין
הטוב והרע. זה סיפור מלא פאתוס, גבורה ודוגמה אישית. זה "סיפור טוב"
שכולנו אוהבים לשמוע מפיהם של מספרים מקצועיים. סיפורים כאלה מתבססים על אירועי
העבר, אך אינם שומרים על דיוק היסטורי ואינם מציגים מורכבויות. הסיפורים הללו שבים
על מה שמקובל ועל הגרסה הידועה. לפעמים אפשר לשלב לתוכם אנקדוטה מעניינת כדי לתבל ולענג
את השומעים. אך אל לנו להתבלבל, זוהי לא ההיסטוריה שיש ללמד בבית הספר.
הררי
טוען שהתיאור ההיסטורי צריך להיות מלווה בסתירות, דילמות וקונפליקטים. לכך ניתן
להוסיף למשל: הצגת גרסאות שונות של אותו אירוע, פרספקטיבות אחרות, זוויות ראיה של
אנשים שונים, הצגת מקורות מפתיעים (בדיחות, זיופים חידות) סימני שאלה וחוסר ידיעה,
ספקות והבעת חוסר אמון ביחס לנאמר בכיתה, ההבנה כי אינטרסים וערכים שונים עומדים
בבסיס הרצונות והמעשים של בני אדם, ההכרה בידיעה החלקית, בעובדה ש"עובדים
עלינו" וכי אנחנו משתנים ולכן העבר נראה אחר ושאנו בהווה מעצבים את תיאור
העבר. כל אלה נועדו להציג את המורכבות של היצירה האנושית ושל הניסיון לתאר או
להסביר אותה. המורכבות היא זו שתעורר את החשיבה ההיסטורית אצל התלמיד.
אביא
להלן דוגמה של מטלה שקבלו תלמידי כיתה ט' כאשר לימדתי היסטוריה בבית הספר. המשימה הלימודית היוותה סיכום של פרק לימודי
שנלמד מתוך הספר "בין שתי
התקופות" בהוצאת ת"ל, משרד החינוך: התלמידים התבקשו להמחיש בציור את
ההשפעות ההדדיות בין תחומי חיים שונים במעבר מימי הביניים לעת החדשה (המסחר, הטכנולוגיה,
הדת, הפוליטיקה והעיור). הציורים נתנו ביטוי לחשיבה רב-סיבתית של התלמידים.
איור 1
בציור
הזה התלמיד מתאר את התקופה ההיסטורית כנורה חשמלית ממנה בוקעת תקופה חדשה. הציור
מצביע על רגע הבקיעה, מעין לידה של זמן אחר הנושא בחובו מרכיבים ישנים-חדשים.
איור 2
בציור
הזה התלמיד מדמה את ההיסטוריה לעץ. הגזע התחתון הוא התקופה הפיאודלית וממנו יוצאים
ענפי כלכלה וטכנולוגיה המביאים להתפתחות העולם החדש.
איור 3
בציור
הזה התלמידה מבינה את ההיסטוריה כזרימת נחל. המים מגיעים לתחנת כוח שבה מתערבבים
תופעות שונות כגון, התפשטות הנצרות והמסחר, מסעות ותגליות, עליית הערים
והקולוניאליזם.
איור 4
כאן
התלמידה מבטאת את ההשפעות ההדדיות של תחומי חיים שונים אשר משתלבים כמו קרניים
בתוך גלגל של אופניים: מסעות ותגליות, קולוניאליזם, המצאות ושכלולים, שיפור דרכים,
התפתחות המסחר, התפשטות הנצרות ועוד.
שיעור
היסטוריה שיוצר תנאים מתאימים ונוחים מן הסוג הזה נראה כיעד שניתן להשגה. לא רק
שתלמידים נהנו והמוטיבציה ללמוד היסטוריה גדלה. יש כאן תרומה ייחודית למה שקרוי
חשיבה היסטורית.
ההתמודדות
עם המורכבויות תורמת לטיפוח החשיבה המסועפת; החשיבה הרב-ממדית, החשיבה הרב סיבתית;
החשיבה הרב שכבתית, הרב פרשנית, הרב משמעית וכמובן לחשיבה ביקורתית. מורכבות
והיסטוריה מורכבת מהווים חומרי הוראה שדרכם ניתן לפתח תלמידים בעלי חשיבה מסדר
גבוה. חשיבה כזאת היא יעד של מערכת החינוך. הנני סבור כי תלמידי בית הספר מסוגלים
להתמודד עם חומר לימודי מורכב ושעלינו, המורים, לבחון כיצד הגענו למצב של הפיכת
חומרים עשירים ליבשים ודלי אפשרויות.
...כי
העניין איננו עוד פרק לימודי. הכל חשוב לחברת המבוגרים והכל יכול להיות גם בלתי
חשוב לחברת התלמידים. אני מרגיש שהקברניטים עדין לא הבינו שהשינוי המיוחל הוא
פדגוגי ולא מינהלי. אני שב ומציע, כפי שהצעתי בעבר, שהציר המרכזי של תכנית
הלימודים יהיה ציר היסטורי-פדגוגי פתוח - בניגוד לציר היסטורי של מסר או מידע
סגור.
סיכומו
של דבר, כמו בנושאים אחרים הקשורים להוראה, העניין המרכזי של המורים הוא להפסיק
לצבור ידע תוכני נוסף בהשתלמויות השונות. נדמה לי שעל המורים להתחיל לחשוב ביחד על
הצורות שבהן התוכן הזה יכול לעורר את הדמיון ואת החשיבה של התלמיד; על המורים
לחשוב על סוגי הפעילויות, המטלות, המשימות
והשאלות שיש לבצע בכיתה כדי לגרום לתלמידים להתעניין, למצוא משמעות ואף להתענג מהחומר
הנלמד (המשך יבוא).
