Carpe diem quam minimum credula postero

Horatio

מכתב גלוי לאנשי הפורום המשפטי למען ארץ ישראל

בעקבות האתר שפתחתם באינטרנט (http://www.haforum.org.il/newsite/) שבו מבקשים "לעצור את הפעולה של המורים האנטי ציוניים" באמצעות דיווח...
...יתכן כי באותו יום שהמורה הסביר בכיתה כי כלל בסיסי בדמוקרטיה הוא השמירה על זכויות המיעוט. אולי באותו יום לא הרגשתם טוב ולא הגעתם לבית הספר. הרי מה שקורה בדרך כלל הוא שהורגלנו לחשוב כמו הסובבים אותנו מקרוב, אבל מתברר כי בחברה יש "אחרים", אנשים אחרים שחושבים שונה מאיתנו. באותו שיעור המורה ציטט את הפילוסוף הצרפתי וולטר שאמר: "אני לא מסכים עם מה שיש לך לומר, אבל אני אגן עד מוות על זכותך לומר אותה". אז גם אני לא כל כך מסכים עם מה שאתם מבקשים: לבקש לדווח על מורים שעל פי הבנתכם נחשבים ל"אנטי ציוניים"...אני אגן עליכם כדי שתוכלו להציג את עמדתכם ולהתווכח עם מי שלא חושב כמוכם. אבל, מכאן עד לדיווח שנשמע כמו הלשנה...הדרך היא קצת מסוכנת.
הרי אתם יודעים שזה מתחיל עם מי שמפיץ רעיונות של העמותות, כמו "זוכרות" או "יש גבול", אך איש אינו יודע איפה זה מסתיים..."ציד המכשפות" אינו סולח לאף אחד. קריאה והתעניינות בעמדות שונות מהמקובלות עליכם ורצון להשפיע – כפי שאתם מנסים להשפיע – האם זה נחשב למעשה פסול? האם זה אסור, לפי דעתכם? כפי שאיני מתיימר להחזיק באמת ובצדק המוחלטים, גם אתם לאו. הרי אתם יודעים שיש מורים במגזר הערבי שאינם ציוניים? האם תשלחו אותם להתחנך מחדש? אני עליתי לארץ וגאה לומר שהגשמתי את הציונות הלכה למעשה. אני בחרתי לחיות במדינת היהודים. מהי העברה שהם, המורים הערבים הלא-ציוניים, עוברים? ...ויכול להיות גם מורים יהודים שלא חושבים כמונו, הציוניים, וטוענים שהפרויקט הציוני הסתיים ועכשיו יש מקום לחשוב על דגם אחר של מדינה...מה? אסור להם לחשוב אחרת?
אני בטוח שבשיעור ההוא באוניברסיטה שהמרצה הביא כמה מקורות שונים ומגוונים...דעות שונות וביקש לקיים דיון...באותו יום לא יכולתם להגיע כי הייתם צריכים לעבוד במשמרת. וכאשר סיפר המרצה כיצד ילידים סינים הלשינו על הוריהם בתקופת המהפכה, לא הייתם בכיתה כי נשארתם לשמור על אחיכם הקטן בבית.
...ובאשר למעשה דיווח על גבול ההלשנה...אני חושב שזה לא ממש יפה להלשין, אך אני מבחין בין הלשנה שנועדה לדווח על דבר פסול, כמו מעשה אלימות או התעללות, לבין הלשנה בגין דעות אחרות. נדמה לי כי להציג בפני כיתת תלמידים עובדות היסטוריות רבות, נרטיבים שונים, פרספקטיבות ופרשנויות על אירועים שהיו בהיסטוריה או אירועים שמתרחשים בהווה, אין בזה שום פסול, בתאני שעושים זאת מתוך יושר אינטלקטואלי, וטענות מבוססות. כך יוצרים תנאים להתפתחות שכלית, רגשית ומוסרית של התלמידים – היה אומר פרופ' צבי לם – מהאוניברסיטה העברית.
הרי אני מסכים אתכם כי מדינת ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית ושיש לחנך את הדור הצעיר לאהבת המולדת והמדינה...אך בחוק חינוך ממלכתי שהוא המסמך שעליו אתם מבססים את עמדתכם כתוב בסעיף (7) שיש "לחזק את כוח השיפוט והביקורת, לטפח סקרנות אינטלקטואלית, מחשבה עצמאית ויוזמה, ולפתח מודעות וערנות לתמורות ולחידושים" ואני מניח שאתם, כמוני, יודעים שכדי לטפח את הביקורתיות יש לשאול שאלות רבות, ולבקש מהתלמידים עצמם לשאול שאלות ולהציג פרספקטיבות שונות ולבקש לשקול את הדברים לא רק מבחינה רגשית, אלא גם רציונאלית ורק אחר כך לנקוט עמדה...וכל זה אינו נוגד מלהחזיק ערכים יהודים בסיסיים, כגון, כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶךּ, מָה שֶׁשָּׂנוּא עָלֶיךָ אַל תַּעֲשֶׂה לַחֲבֵרְךָ, ואהבת את רעך כמוך ועוד.
כשהייתי מורה בתיכון ניסיתי לעניין ולערב את התלמידים במה שקורה בחברה הישראלית...פעם אחת יחד עם מחנך אחר כינסנו את שכבה י"ב וקיימנו דיון פתוח ורחב שבו הצגנו שתי עמדות מנוגדות בנוגע לגיוס לצה"ל...מתוך הנחה שאין נושא שלא ניתן לדון עליו, כולל "הפרה הקדושה" של הגיוס לצה"ל. השמעת דעות אחרות רק מפרה ומכריח אותנו לחשוב על נימוקים טובים כדי לשכנע או להשתכנע.
מי שחושש לפתוח נושאים חברתיים רגישים לדיון בבית הספר כדי לערער אמיתות אקסיומטיות ומקובעות ומי שחושב שחינוך הוא רק הנחלה של ערכים, צפוי הוא להיזכר בזיכרונם של התלמידים כמי ש"לא סיפר" ו"הסתיר מאיתנו" – כך על-פי דברי הסטודנטים שלי באוניברסיטה. ...הרי אני סבור שאנו רוצים אזרחים חושבים, מתלבטים, שוקלים שיקולי-דעת, שואלים, לא הולכים שולל אחרי כל מבטיח הבטחות, מסתכלים על רווח והפסד, מתחשבים בזולת ועוד.
אם אחרי כל הדברים האלה נוצר הרושם והידיעה אצלכם שאני "מורה פוסט-ציוניי" או "אנטי- ציוני" אשמח לעמוד לדין בעוון אשמה זו ולהתגונן...אך אם, לפי הבנתכם, יש במילותיי דברים בגו, אשמח להמשיך את הדיאלוג אתכם.
בברכה
דר' גדי ראונר
מכשיר מורים להיסטוריה ואזרחות
בית הספר לחינוך
אוניברסיטת תל-אביב

מאמר אורח - דר' שמוליק כהן-שני

על זכויות הילד הפלסטיני והילד היהודי
אני מאמין של מחנך
(לקראת ספטמבר-פתיחת שנת הלימודים)
*אני מאמין שכל הילדים נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם ללא קשר לגזע, צבע, מין, שפה, דת השקפה פוליטית או אחרת, מוצא, רכוש, נכות, או כל סיבה אחרת, של הילדים, הוריהם או אפוטרופסיהם.
*אני מאמין שזכותם של הילד הפלסטיני ושל הילד היהודי לרמת חיים ההולמת את התפתחותו הגופנית, הנפשית, הרוחנית, המוסרית והחברתית.
* אני מאמין שזכותם של הילד היהודי ושל הילד הפלסטיני לחיות ברווחה בחיק משפחותיהם, תחת גפנם ותאנתם, ובמדינותיהם הריבוניות והעצמאיות.
* אני מאמין שהילד הפלסטיני והילד היהודי נולדו כדי לחיות באושר ולא למות כקורבנותיה של קנאות דתית, לא כשהידים מוסלמיים, ולא למען גבולות ההבטחה התנ"כיים של ארץ ישראל הגדולה.
* אני מאמין שזכותם של הילד היהודי ושל הילד הפלסטיני ליהנות משירותי בריאות ומשירותי חינוך ברמה גבוהה ככל שניתן ולא להיות למרמס תחת שלטונן של אליטות מושחתות עתירות עוצמה והון, המבקשות להשתלט על החברה ולמנוע את הזכות האוניברסאלית של רמת חיים גבוהה מהילדים.
* אני מאמין שזכותם של הילד הפלסטיני והילד היהודי לחיות בדו-קיום בשלום, לחלוק את ארץ ישראל, ליהנות מטובה ומאוצרותיה, לטפח ולפתח את משאביה לטובת עתידם המשותף.
* אני מאמין שהילד היהודי והילד הפלסטיני נועדו ללמוד כדי לרכוש השכלה ומיומנויות שיאפשרו להם לבנות כבישים, בתי חולים, רשתות טלפון וטלקומוניקציה, להתפיל מים, להקים רשתות חשמל ברחבי ארץ ישראל, ולא כדי להחריב אותה במלחמות.
* אני מאמין בזכותם של הילד הפלסטיני והילד היהודי לחינוך לשלום.

לולא הייתי מאמין בכל זאת, לא הייתי ראוי להיות אדם או מחנך.

* 'האני מאמין'' נכתב בשפת זכר, אך הוא מכוון בהערכה ובהוקרה רבה גם לילדה הפלסטינית והיהודית.

ד"ר שמוליק כהן-שני, מחנך והיסטוריון.