מאמר אורח - חני ברבש-פרל - להיות בני אדם – הוויכוח על הוראת אזרחות במדינת ישראל

הוויכוח על הוראת האזרחות בבתי הספר עולה לכותרות , וטוב שכך. השתקת הדיון בניסיון של דר' צבי צמרת, יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, לעקר את תחום הלימוד המרכזי והחשוב הזה תקל על מטרתו : לרוקן את מקצוע האזרחות מתוכנו ולהפכו לשלוב של לימודי יהדות, היסטוריה, של"ח וגיאוגרפיה. הכל רק כדי שלא יצטרכו בבתי הספר להתמודד עם נושאים הקשורים לדמוקרטיה, זכויות הפרט, זכויות המיעוטים ושאר נושאים לא נוחים בעליל.
אולי את ההבדל הבסיסי בגישות להוראת אזרחות ניתן לראות כבר בכותרת שנתן דר' צמרת להרצאה שלו במכון מופת בתל אביב במאי השנה: " האם לימודי אזרחות הופכים את תלמידנו לאזרחים טובים יותר של המדינה היהודית-דמוקרטית שלנו". לא האם לימודי האזרחות יהפכו אותם לבני אדם לפני הכל. לבני אדם שרגישים לזולת, לעוולות, לזכויות של האחר, לבני אדם עם סובלנות וסבלנות. לבני אדם לא אלימים שלא מסובבים את ראשם לצד (במקרה הטוב) כשהם נתקלים באלימות או עוול. לבני אדם שמבינים שיש לתרום לחברה אך יש דרכים רבות לעשות את זה. לבני אדם שיבינו שגם מי שאינו אזרח הוא בעל זכויות. לבני אדם שלא יוכלו לקבל הפלייה על רקע של דת, לאום, מין. פשוט לבני אדם. אבל מי צריך בני אדם? צבי צמרת רוצה כנראה "אזרחים טובים יותר למדינה" .
מתי הפסקנו להשתמש במילה בני אדם והמושג אזרח הפך לחזות הכל? ומהו אזרח טוב למדינתו? אזרח צייתן? אזרח שלא שואל שאלות? ומה ההבחנה הזו עושה לכל מי שאינו אזרח?
אותו חינוך לאזרחות שעולה עכשיו לכותרות חייב להכיל בתוכו את משמעויות המשטר הדמוקרטי, את הקשיים שעומדת בפניהם מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ואת החשיבות שבשמירה על איזון בין שני המרכיבים האלה המצויים עוד בהכרזת העצמאות. כן ישראל כמדינה יהודית וכמדינה דמוקרטית על כל המורכבות והבעיות שבהגדרה זו.
באותה הרצאה הוסיף דר צמרת שעדיף "שהתלמידים ירדו לעומק תולדות מדינת ישראל.. ולא יתווכחו על כותרות של אמש או של השבועות האחרונים".. אני לא רואה את הסתירה בין שני הדברים אך אני כן מזהה בדבריו חשש מהתמודדות עם המציאות. התהליכים שעוברים בשנים האחרונות על הציבור בישראל לא נוחים לדיון ואזכיר למי שאולי שכח רק כמה "פנינים: בשנה החולפת הוצע חוק הנאמנות- חוק שמחייב הצהרת נאמנות רק של מי שאינם יהודים. בשנה החולפת רבנים בצפת יצאו בקול גדול נגד השכרת ומכירת בתים לערבים ובפועל לא נעשה לרבנים דבר. השבוע ראש עיריית נצרת עילית הודיע כי הוא מתנגד להקמת מסגד בעירו בקול גדול . האם אלה הימים לוותר על הוראת המקצוע? האם אלה הימים לרוקן את תוכנו? (ולא אשאל איך הייתם מרגישים אם במדינה פלונית היו עולות אותן הצעות רק המילה ערבי הייתה מוחלפת ביהודי...)
כולנו אוהבים לשכוח אבל בסקר שפורסם בתחילת השנה בקרב בני נוער (סקר של מכון פרידריך אברט והמרכז לכלכלה מדינית ) עלו הנתונים מדאיגים: 60% מבני הנוער בגילאי 15-18 מעדיפים מנהיג חזק על פני שלטון החוק. 46% בעד שלילת זכויות בסיסיות מהאזרחים הערבים (כמו הזכות לבחור ולהיבחר). זו אמורה להיות אזעקה שתוביל לתגבור הוראת מקצוע האזרחות במתכונתו הנוכחית, הוראת עקרונות הגישה הדמוקרטית, עקרון שלטון החוק, זכויות המיעוט והפרט, הגבלת השלטון וזאת במקביל ללימוד השסעים במדינת ישראל , הקבוצות השונות הקיימות בה והמורכבות של החיים יחד . ללמוד את הדברים לא לברוח מהם. צבי צמרת רוצה "לכידות" כדבריו, זו לא תושג על ידי מצג שווא והסתרת המציאות, חיים משותפים יכולים להגיע רק דרך הבנת הבעיות וקבלת דרכים דמוקרטיות לפתרונן.
חני ברבש פרל היא סטודנטית להוראת אזרחות באוניברסיטת תל-אביב.

שיעור היסטוריה

במוצאי שבת האחרון במוזיאון תל-אביב
אחרי שחוויתי להיות בפיהם של קומץ החוליגנים
שעמדו וקיללו וזרקו רפש
על אנשי השמאל בהפגנה, עלי ועל אמא שלי
כאשר ניבולי הפה ופחי האשפה של מילים עפו לעברי
ושמעתי שאני בוגד ועריק, שצריך להוציא אותי להורג,
שאני שצריך להתבייש ואפילו למות, אך קודם
לבקש סליחה על כל מעשיי והתנהגותי האנטי-ישראלית
שלי כאזרח, כי צריכים לשלול ממני
את האזרחות ולהטיס אותי לאחת המדינות שלהם
וכאשר חשתי את העוינות הבוערת,
עד כדי רצח בעיניים...
שאלתי את עצמי איפה אני נמצא: האם זו תל-אביב 2011 או
סביליה 1936 או ברלין 1932, או אולי רומא 1922?

תואם דינור

הצעדים הנמרצים של יו"ר המזכירות הפדגוגית, ד"ר צבי צמרת, מכוונים למחוק את מקצוע האזרחות מהמפה החינוכית. בשנים האחרונות עבר המקצוע מהפך תוכני ודידקטי, שמטרתו להתאימו למציאות החברתית המשתנה ולהפוך אותו לעמוד אש ומגן הדמוקרטיה באמצעות חשיבה, חינוך, עשייה וקריאה למעורבות פעילה של מורים ותלמידים.

אלא שמגמה ברוכה זו אינה תואמת את תפישת ד"ר צמרת את המציאות. בניסיון לברר מה מניע אותו הגעתי למסקנה, שהוא רואה את עצמו בנעליו ובדמותו של מי שהיה שר החינוך והתרבות השלישי של מדינת ישראל בשנים 1951-1955, בן ציון דינור. דינור היה היסטוריון. במהלך כהונתו התקבל בכנסת חוק חינוך ממלכתי, ובהנחייתו גובשה תוכנית הלימודים הראשונה להיסטוריה, שהדגישה את המאבק והגאווה הלאומיים.

ישראל היתה אז בת שש, וגלים גלים של עולים מן המזרח פקדו אותה. על פי התפישה של כור ההיתוך, היה צורך לחנך וליצור אחידות והידמות ערכית בקרב אוכלוסיות העולים. ד"ר צמרת גם הוא היסטוריון, וחקר את הימים הראשונים של החינוך במדינה. ייתכן שהוא מאוהב במושא מחקרו, ואולי רואה את עצמו כמי שחי בימי קום המדינה ומאמין שביכולתו לשוב ולשחזר את מעשי הגיבור שלו.

המשותף לדינור ולצמרת הוא דאגה רבה לזהות הלאומית של התלמיד הישראלי והדגש על העבר הלאומי, על המסורת ועל מורשת. מדובר במשימה ראויה בעיני, אך צמרת אינו מודע לשינויי הזמן. מי שמבקש להיכנס לספרי ההיסטוריה לצד דינור אינו מודע לכך, שטיפוח הלאומיות בחברה שבה הרוח הלאומנית נושבת חמה, הוא חרב פיפיות. כוונותיו הטובות מעודדות את לובשי החולצות השחורות שבינינו.

אינני סבור, שהמדינה צריכה להתפרק מזכותה וחובתה לחנך את ילדיה על פי ערכיה הלאומיים ועל פי זהותה כמדינה יהודית. אך לצד זאת עליה לעודד חינוך המבוסס על דיון חופשי וביקורתי, על עצמה, על עברה ועל עתידה. עליה לספק מידע וכלי חשיבה ולבקש ממורים ותלמידים להתמודד עם ריבוי דעות ואינטרסים, השקפות ורצונות.

מקצוע האזרחות יכול לשמש כלי להנחלת הדמוקרטיה והרגישות המוסרית. את העם יש לאחד לא רק תחת הדגל וההמנון, אלא גם מסביב לערכים אלה. על צמרת להפסיק לרצות להיות דינור, להתבונן נכוחה במציאות הישראלית של 2011 ולהעניק לתלמידים חינוך לא רק יהודי, אלא גם דמוקרטי.

(פורסם בעתון הארץ, 7 ביוני 2011(