תמצית מטרות להוראת היסטוריה בבתי הספר הממלכתיים

הכרת אירועים היסטוריים חשובים
חשיבות האירועים/ הכרת זמן ומקום; זרמים ומגמות; השפעה ותרומה של אישים/ מקורות המידע
-------------------------------------------------------------------------------------

רכישת מיומנויות ללימוד היסטוריה
איתור, איסוף ומיון מידע; קריאת מפות/ גרפים; הכנת תמצית וראשי פרקים; ניסוח בעיה.
ארגון מידע סביב יסוד מארגן (בעיה או נושא)
ניתוח מקור היסטורי: הפקת מידע; הקשרו וביקורת; הצגת שאלות לניתוח טקסט
בדיקת מהימנות מקור המידע

שימוש במושגים היסטוריים
שימוש במושגים כללים (תהליך, סיבה-תוצאה), מושגי יסוד בהיסטוריה (משטר, מהפכה) ומושגים ספציפיים (רנסנס, קהילה)

תפיסת רצף היסטורי
ראית ההווה (בכל זמן) כפרי תהליכי העבר
הבנה כי מעשי ההווה ישפיעו על עיצוב העתיד

טיפוח חשיבה אנליטית
מציאת הדומה והשונה במאורעות/ מוסדות/ תיאורים/ ערכים אוניברסאליים ופרטיקולאריים
הבנת ההבדל בין עיקר וטפל; ראיה ומסקנה; עובדות ודעות (פרשנות)
זיהוי סיבות, תוצאות ומשמעויות
הבנה שכל נושא, אירוע או תהליך יש נקודות ראות שונות הנובעות מהשקפת עולם של בני התקופה ושל ההיסטוריון החוקר
הבנת ההבדל בין ניתוח אירוע לבין שפיטה מוסרית

פיתוח חשיבה מדמה
חדירה אמפתית אל מסכת חיים/ שחזור העולם הפנימי
הבנת עמדתו של האחר מנקודת מבט שלו
חשיבה על מה היה קורה אילו?

פיתוח חשביה סינתטית
זיהוי וניסוח בעיות חדשות
הצעת השערות
-------------------------------------------------------------------------------------

טיפוח שיפוט על פי ערכים כללים
התייחסות להצדקה מוסרית/ לא מוסרית של אירוע
הקניית ערכים דמוקרטיים
הערכת אירוע על פי ערכים הומניסטיים

טיפוח הבנה וסובלנות כלפי הזולת
הכרה בדמיון בסיסי ובשיווין בין בני אדם בכל הדורות
הכרה בהשפעות הדדיות בין עמים ובין תרבויות
הערכת אנשים על פי מעשים ולא על פי השתייכות קבוצתית (גזע, עם, מעמד, מגדר)
הסתייגות ממעשי אלימות וחוסר סובלנות
כבוד וסובלנות לתרבויות אחרות

טיפוח הזדהות עם העם והמדינה
הכרה והערכה למסורת התרבותית/ דמויות/ שותפות גורל של העם
קיום דיאלוג עם מורשות וערכים שונים שבתוך העם
טיפוח שייכות למדינה ולעם: בסיס משותף ואופי פלורליסטי
עידוד אזרחות פעילה

מי מעצב את הזהות היהודית, הציונית והאזרחית של בני הנוער?

בינתיים היחיד שמשפיע בצורה אפקטיבית ואמיתית ומעצב את הזהות היהודית, הציונית והאזרחית של ילדי ישראל הוא השר ליברמן. הכלים החינוכיים העומדים לרשות אנשי החינוך לא מסוגלים לעמוד מולו ומתגלים כלא מתאימים בתחרות על עיצוב הזהות. בזמן שהשר ליברמן ורבני ישראל משנים את המציאות בפועל, החינוך עומד בצד ושותק. לימודי אזרחות אשר נועדו להכשיר אזרחים מעורבים ובעלי תודעה דמוקרטית במדינה שמנסה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית מוכיחים את עצמם כלא משמעותיים, דווקא ברגע זה. הרי לכל תלמיד מן המניין מה שמעניין אותו הוא להצליח בבחינת הבגרות. לימודי אזרחות מנותקים מהמציאות החברתית והלאומית.
לימודי אזרחות בעלי משקל היו צריכים להילמד ברחוב ובשוק, בקניון ובכיכר. תלמידים היו צריכים לצאת לראות כיצד ההמון הזועם צועק ומרביץ, מתלהב מקריאות של פטריוטיזם זול. הנוער הזה היה צריך לגדול מוקף רגישות מוסרית לזולת, לשונה ולאחר. על סמך שיעורי האזרחות הוא היה צריך לזהות ביטויים של אנטישמיות יהודית או של גזענות בת-ימית, כמו שהוא מדקלם רשימה של זכויות האזרח שעליו לשנן לבחינת הבגרות. אך לימודי אזרחות ותכניות חינוכיות אחרות הממוקדות בתחומי הזהות, משקלם כנוצה אל מול הגל המאיים שמקרב אותנו אל עבר חברה לא יהודית ולא דמוקרטית.
לקראת שבוע נוסף של קיום יהודי ריבוני במדינת ישראל מתעוררות אצלי השאלות הבאות: כמה תלמידי כיתות י"א וי"ב יצאו להפגין על דעת עצמם, יביאו מחאה, ידברו, יעוררו דיון בכיתה? כמה מורים יעשו כך? כמה מהם יפתחו את הבוקר עם מילים שמנסות לגעת? כמה מנהלים יזמו מהלך של כתיבת מכתב תשובה לרבנים או מכתב פתוח למפגינים בבתי-ים? כמה בתי ספר יפסיקו להיות היכלי הידע וההשכלה ויהפכו להיות "בתי חינוך" כפי שהם קוראים לעצמם? כמה מורים יפסיקו ללמד את החומר וישימו לב שעליהם לפתוח חלון אל החברה ולפנות אל נפש הלומד?
המבחן האמיתי הוא מבחן הביצוע.

חינוך ערכי תלוש מציאות

בזמן שהגזענות נגד הערבים והעובדים הזרים משתוללת ברחוב תמיד טוב לדבר על ערכים, לזכור שמערכת החינוך מטפלת/ אמורה לטפל גם בערכי הנוער. כאשר אנשי משרד החינוך, מפקחים ומנהלי בתי ספר מצהירים שהחינוך הערכי הוא בראש מעיינם, כמובן לצד ההישגים הלימודים, הרי הדבר תמיד זוכה להבנה ולהזדהות.
חוק חינוך חובה (1953, תיקון 2000) משופע בערכים. למשל, כבוד לאחר ולזכויות האדם, שמירה על ערכי המדינה ועל ערכים דמוקרטיים, אהבה לעם ולארץ, נאמנות למדינה, כבוד להורים ולמשפחה, שמירת החוק, שלום וסובלנות, טיפוח מעורבות בחיי החברה הישראלית, מסירות ואחריות, עזרה הדדית, תרומה לקהילה, התנדבות וחתירה לצדק חברתי במדינת ישראל; כבוד ואחריות לסביבה הטבעית וזיקה לארץ, לנופיה, לחי ולצומח.
מכיוון שאין לנו סרגל מדידה להצלחת החינוך הערכי בדומה לזה הקיים בהישגים הלימודים או בפיתוח חשיבה (מבחנים בין-לאומיים), כל מה שנותר הוא להתבונן ולחוש מה קורה בחברה וכיצד צעירים שהתחנכו במערכת החינוך פועלים ומתנהגים בחייהם הרגילים. שהרי מבחן הערכים איננו במילוי דף תשובות וגם לא בזיכרון או אפילו בהבנה של העניין. המבחן הוא באיזו מידה אנשים מגיבים ויוזמים, חיים עלפי עולמם הערכי שהלך ונבנה בבית, בבית הספר, בסביבה ובחברה.
בתי ספר הפועלים על פי תכניות לטיפוח ערכים מסגלים/ מאמצים/ יוצרים תכניות בהן מוסיפות להיות קיימים שני כשלים עיקריים: (1) הם מתייחסים לערכים כאל חפצים שעל התלמיד ללמוד, לקלוט ולהפנים (2) הם מנותקים מהמציאות החברתית המכוערת, רווית גזענות, שחיתות, לאומנות, אלימות ושנאה. בכך, הם יוצרים אשליה של עשייה וכל טוב, בועה מלאכותית ואיים חסרי משמעות חברתית ללא משקל ממשי לשינוי פני החברה.
מדי פעם ופעם מנהלים אמיצים (כגון, רם כהן, זאב דגני) יוצאים מן קונכייה, כקולות בודדים, המאתגרים את הנרמול ואת האדישות של הקיים. מתי יגיע הזמן שבתי ספר יהפכו למוסדות של אי-נחת ושל תסיסה אינטלקטואלית? מתי החינוך לערכים ילבש צורה של התמודדות עם הערכים ולא של הזדהות עיוורת? מתי בתי ספר יצרו מעורבות אורגנית בתוך הקהילות בהן פועלים? כל עוד נמשיך לדון "בתוך הקופסה", שום דבר לא יקרה. להפך, חברה לא נורמלית רווית פערים ומתחים, מבודדת במרחב בפיזי צומחת כסרטן בתוכנו.